המרכסיסט דב בר בורוכוב, מאבות תנועת הפועלים ומייסד מפלגת "פועלי ציון", חזה שעם ניצחון הציונות הסוציאליסטית, ערביי ארץ ישראל יתבוללו ביהודים ויתגיירו.
גרשום גוסטב שוקן המנוח, בעל עיתון "הארץ", שעלה מגרמניה, קרא גם הוא להתבוללות עם הערבים בהנחה שהם יתבוללו ביהודים, ויקימו "אומה ישראלית".
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2811572
בניגוד לתקוות בורוכוב ושוקן, המציאות היתה שונה. לא הערבים הם שמתבוללים ביהודים אלא להיפך, היהודים הם שמתבוללים במוסלמים. והסיבה לכך היא שדווקא יהודיות הן אלו שמתאסלמות ומתבוללות בעולם הערבי-מוסלמי. ההיפך כמעט ואינו אפשרי כי בגדול – אישה מוסלמית אינה יכולה לצאת עם יהודי ולהישאר בחיים.
והנה, עמוס שוקן, שבעקבות אביו מטיף שנים רבות להתבוללות עם הערבים, עט על החלטת משרד החינוך לא לחייב את תלמידי ישראל לעשות בגרות בספרה של דורית רביניאן "גדר חיה", המתאר סטוץ, זיון, בין יהודייה לערבי – כפרשת צנזורה בנוסח גבלס וגרמניה הנאצית, ופירסם אותה בכותרת הראשית בעיתונו. למותר לציין כי דווקא עיתון "הארץ" בעריכתו אימץ את הפרופגנדה הנאצית בכך שפרסם שמשרד החינוך אסר על לימוד הספר בשעה שהוא רק לא חייב את תלמידי ישראל להיבחן עליו בבגרות.
לגופו של עניין, לא ברורה לי בכלל הטיפשות של הפוליטיקאים שעשו את הפרשה קרדום לחפור בו. מדוע צריך לקחת את הספר הבינוני והמשעמם של דורית רביניאן ולהפוך אותו לסמל ספרותי? גם כך הבקיאות בספרות של תלמידי בתי הספר היא בשפל המדרגה.
מדוע צריכים התלמידים להיענש כל כך בחובה להיבחן על ספר כזה, בשעה שיש בספרות העברית ספרי מופת אחרים. מדוע להתאכזר אליהם כל כך?
אמנם מדובר רק על כאלף תלמידים העושים חמש יחידות בספרות, אבל דווקא אלו המתעניינים בספרות אינם ראויים להיענש על כך שלחברת הכנסת גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) ויצחק הרצוג יש אג'נדה פוליטית שאין לה דבר עם ספרות.
בספרות העברית אגב הנושא של סטוץ-זיון-רומן בין יהודייה לערבי אינו חדש. זה שנים רבות לומדים תלמידי ישראל ספרים כגון "המאהב" של א. ב. יהושע, ו"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל.
אם כבר חידוש היו צריכים להכניס לתוכנית הלימודים סיפור על רומן של יהודי עם ערבייה מוסלמית, למען השוויון בין המינים.

ההשוואה המביכה של עמוס קלויזנר-עוז
הסופר עמוס קלויזנר-עוז (חנה גיבורת ספרו מיכאל שלי משתעממת עם בעלה וחולמת להיבעל ע"י שני נערים ערבים חליל ועזיז). הצטרף גם הוא לחגיגה. במאמר בעמוד הראשון של "ידיעות" הוא משווה את פסילת הספר של רביניאן לפסילת התנ"ך.
הנה, כותב קלויזנר-עוז, גם התנ"ך מספר למשל כי בועז לקח את רות וכו', אז מה? אז נחרים את התנ"ך?
אז מעבר להשוואה המביכה של קלויזנר-עוז בין התנ"ך לספרה של רביניאן (גילוי נאות. את ספרה של רביניאן לא הצלחתי לחצות ולסיים) השוואת המקרים מביכה אף יותר.
רות המואביה אומרת את המשפט: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי," ומצטרפת לעם היהודי ובסיפור של רביניאן אין הערבי-מוסלמי אומר "עמך עמי ואלוהיך אלוהי."
יחי ההבדל הקטן.
במציאות הישראלית אלפי נשים יהודיות בוגדות בעמם ומתאסלמות.
אז הנה אתגר לעמוס קלויזנר-עוז. כתוב רומן גדול על יהודייה שאין לה רק סטוץ-זיון עם ערבי-מוסלמי או הזייה על כך, אלא היא מתאסלמת, מתבוללת בערבים-המוסלמים, אבל בעקבות זאת יש לה מאבק קשה בקשר לזהותה ולחובתה ע"פ האיסלאם, דתה החדשה, להתייחס ליהודים כקופים וחזירים שיש להרגם.
הנה טלי פחימה מתחתנת עם ערבי-מוסלמי, ומתאסלמת (בהשפעת השיח' ראאד סאלח) ונשבעת אמונים למוחמד נביא המוסלמים:
https://www.youtube.com/watch?v=XEGmQbMMoU4
קורה כאן תהליך מרתק. כידוע בניגוד לדרווין, שטען שמוצא האדם מהקוף, טען מוחמד שמוצא הקופים והחזירים מהיהודים (והנוצרים) והנה קורה דבר מדהים – טלי פחימה, שהיתה לפי מוחמד קופה וחזירה (כשאר היהודים), איבדה באחת, עם הישבעה אמונים למוחמד, את קופיותה וחזירותה, ועתה עליה לקרוא קופים וחזירים להוריהּ שהולידוהּ. ועליה לדגול בדברי נביאה החדש שיש לרצוח אותם (כשאר היהודים בעולם) כתנאי לגאולת העולם.

שאלה אידיאולוגית מוסרית
והנה שאלה הפוליטית אידיאולוגית-מוסרית למאורות הדור גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), יצחק הרצוג, ועמוס קלויזנר-עוז. נסחו לנו את משנתכם המוסרית. מהי תפישתכם האידיאולוגית-מוסרית לגבי יהודיות (ויהודים) המתאסלמות. האם לפי משנתכם יש לראות ביהודיות המתאסלמות ומצטרפות אל אויבי העם היהודי בוגדות בעמם? או שהנכם רואים בדבר אקט לגיטימי. האם ההתאסלמות היא המעשה מגונה לדעתכם, או מופת מוסרי של ליברליזם?

ראש השנה הנוצרי – יאנוס, סילבסטר, חתיכת עורלה ונובי גוד
במרכז העיר רומא, על גבעת הקפיטול, שכן מקדש לכבודו של האל הרומאי יאנוס. יאנוס היה מתואר כאל דו פרצופי ולכן מכנים מני אז אדם צבוע, כאדם "בעל פני יאנוס".
לכבודו של יאנוס נהגו הרומאים לציין את חג תחילת השנה הרומאית החדשה שהתחילה באחד בינואר, החודש שנקרא על שמו.
משקבעו הנוצרים את תאריך הולדת משיחם-אלוהיהם ישו, בחג הפאגאני של 25 בדצמבר, הם עדיין המשיכו מתוך הרגל לחגוג את תחילת השנה החדשה כמנהג הרומאים באחד בינואר למרות שאת מניין השנים ספרו לפי הולדתו של ישו. (AD – Anno Domini שנת האדון ישו), שנולד ב-25 לדצמבר.
משהבחינו הנוצרים בבעייה הם החליטו לציין את חג יאנוס באחד בינואר כיום ברית המילה של ישו.
האפיפיור סילבסטר הראשון מת בתאריך 31 לדצמבר 335 ולכן נקבע יום זה ע"י הכנסייה הקתולית כיום הקדוש סילבסטר, ומיני אז נחגג יום ה-31 בדצמבר כחג "סילבסטר". (בניגוד לסיפורים הרווחים האפיפיור סילבסטר היה אנטישמי רגיל ולא צורר יהודים).
היות שיש לנו כבר תאריך ליום ראש השנה היהודי (א' תשרי), ויום ה-31 בדצמבר נקרא בפולניה ובגרמניה "יום סילבסטר", הביאו העולים מארצות אלו את השם "סילבסטר" לארץ, וכך השתרש השם "סילבסטר" בארץ, ולא השם "ראש השנה" כפי שנקרא תאריך זה באנגליה, צרפת ואמריקה.
בברית המועצות הקומוניסטית-אתאיסטית לא השתמשו כמובן בשמו של האפיפיור הקתולי לציון החג, אבל המורשת הנוצרית-פרבוסלבית חייבה להמשיך לחגוג את התאריך, ולכן קראו לו סתם "נובי-גוד" (השנה החדשה).
לאחרונה התקנאו עולי רוסיה במרוקאים החוגגים את חג עדתם לזכר האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימונה, והחליטו להכריז על ה"נובי גוד" כחג עדתי של עולי רוסיה שבו במקום מופלטות יוגשו פלימני.
בכל מקרה בין אם חוגגים את חגו של יאנוס, חגו של סילבסטר, חג הסרת העורלה של ישו, או את הנובי גוד, אין להתבלבל החג הוא תמיד "ראש השנה הנוצרי".
כשלא היה נעים לומר בארץ את המילה "ראש השנה הנוצרי" החליפו אותה בביטוי האומלל "ראש השנה האזרחי".
ודוק: יש ראש שנה יהודי, ראש שנה נוצרי, ראש שנה מוסלמי, ראש שנה סיני, וכו', אבל אין דבר כזה ראש השנה "אזרחי" בניגוד לראש השנה הצבאי.
יש לומר ראש השנה הנוצרי.
וחגיגה שמחה לכולם.

זביגנייב אורלובסקי – זאב שטרנהל ממשיך לתת עצות
פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, ממשיך לתת עצות. הפעם הוא מציע ש"אם יעבור חוק עמותות השמאל ונציגיהן יחויבו לשאת תגי זיהוי בביקוריהם בכנסת, מן הראוי להפוך תגים אלה לאותות הצטיינות ולשאתם דרך קבע בהופעות פומביות, במיוחד בפני התקשורת הישראלית והעולמית."
אולם לא די בכך, מוסיף שטרנהל, "חייבים להנפיק מיד תגים נוספים, בעבור תומכי העמותות וידידיהן בארץ ובעולם. "גם אני בעמותות השמאל," יירשם על התג בעברית ובאנגלית, ולפי הצורך גם בשפות אחרות, וגם תגים אלה יינשאו בציבור, לאו דווקא בכנסת לשם מזדמנים רק מעטים, אלא בכל הופעה פומבית, במיוחד בפני התקשורת. באוניברסיטאות בארץ, באירופה ובארצות הברית, בבחינת הנפת דגל: אנחנו האנשים שהממשלה הזאת סימנה כאויביה, כי אנחנו אשמים בחטא שאין גדול ממנו בישראל של ימינו: הגנה על זכויות האדם ושלילת הכיבוש. אנחנו אזרחיה של המדינה המתיימרת להיות מדינה דמוקרטית, אך ממשלתה מסמנת את נציגינו, כשהם באים בשערי הפרלמנט שלנו, בסימן היכר שאותו רוצים להפוך לאות קלון. אנו מרימים את הכפפה והופכים את התג הזה למדליה." ("הארץ" 29.12.16)
כמיטב הדמגוגיה הפאשיסטית (אותה הוא חוקר ומזדהה לאחרונה) משתמש אורלובסקי-שטרנהל בשיטת השקר הגבלסי שלדבריו "אפילו ג'וסף מקרתי לא העלה על הדעת."
אז לידיעתך שטרנהל, אף אחד לא מסמן את עמותות השמאל כדבריך, אלא רק את העמותות הממומנות מכספי מדינות זרות. בדיוק כפי שבאמריקה מסומנים סוכנים זרים.
כזכור בעבר, כשפרופ' זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל, שימש כיועץ לענייני טרור של עראפת הוא יעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001) ראוי אם כן לפרופסור שיישא בכל מקום את התג "סוכן זר, היועץ לענייני רצח יהודים של ערפאת."

לחזור ברמת הגולן לקווי סוף מלחמת יום הכיפורים ולהכריז על האזור "קורדון סניטר" – כל מי שייכנס אליו ייפגע.
בתום מלחמת יום הכיפורים, החזיקה ישראל בכל שטח רמת הגולן הישראלית שלפני המלחמה ואת המובלעת בשטח סוריה שנכבשה במלחמה. המובלעת היתה מול צפון הגולן, רוחבה היה כעשרים קילומטרים, ושטחה כ-400 קמ"ר. היא כללה את שיא החרמון. והגיעה למרחק של כארבעים קילומטרים מדמשק.
בתום מסע דילוגים של שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, הסכימה ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה, ומשטחים בהיקף של כ-60 קמ"ר בצידו הישראלי של "הקו הסגול" (קו הפסקת האש של 1967). ההסכם נחתם בז'נבה ב-31 במאי 1974 (למעלה משבעה חודשים לאחר הפסקת האש).
בהסכם נקבע שישראל תיסוג מכל שטחי המובלעת ושיא החרמון שנכבשו במלחמה, וכן משטח של כ-60 קמ"ר סביב העיר קוניטרה ועוד שטחים קטנים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
ישראל נסוגה מהחרמון ומהמובלעת בשלושה שלבים. הנסיגה לקו החדש הושלמה ב-26 ביוני 1974.
הסכם זה נמצא בתוקף זמן רב יותר מכל הסכם אחר של ישראל עם מדינה ערבית. השקט היחסי בגולן נשמר גם בתקופות שבהן התעמתו כוחות ישראל וסוריה בלבנון.
לאחרונה אנו עדים למצב חדש. ארגוני "החליפות האיסלמית" על שמותיהם השונים דעא"ש, אל קעידה, ג'בהת אל נוצרה, "ארגון חורסן", חיזבאללה, ועוד (אבא שלי ז"ל היה אומר על כל הארגונים "שוחרי השלום" הללו: "די זעלבע דרעק, מיט אנאנדערע דעקוראציה" –. השתלטו על הגולן הסורי.
זה רק עניין של זמן עד שיצאו להתקפות הרג ורצח על חיילי ותושבי הגולן.
היות שמדינת "סוריה" היא יצור מדיני שאינו קיים יותר, על ישראל להכריז כי במקרה של התקפות עליה מצידם של אותם ארגונים, היא תראה בכך את סופו של הסכם הפסקת האש עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים, והיא תשוב ותספח את כל השטחים הללו, ותכריז עליהם כ"קורדון סניטר" אזור בטחון שכל הנכנס אליו יושמד.

יש שופטים בירושלים – וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח
על קוצו של יוד
בשירו המפורסם (שנשכח) "על קוצו של יוד" מתאר המשורר העברי יהודה ליב גורדון (1830-1892) מקרה של דקדוק יתר על עניין שולי המביא לאסון.
http://benyehuda.org/yalag/yalag_086.html
הפואמה שפורסמה בשנת 1876 מתארת בהרחבה את חיי הסבל של אישה היהודייה הנתונה כרכוש בידיו של הבעל, וכחפץ חסר ערך בידי ממסד רבני דקדקן ואטום.
בת-שוע, גיבורת השיר, נולדה עם "כפית של כסף" בפיה, אך נסיבות החיים הופכות אותה בהדרגה מבת-עשירים יפת-תואר לקבצנית עלובה.
בת שוע, נישאה בגיל צעיר בשידוך להלל, תלמיד חכם שנודד ברחבי אירופה כדי לשלוח כסף לבני משפחתו. הלל נטש את אשתו וילדיו ומתכונן להפליג לאמריקה. בת שוע נשארת עגונה. בינתיים היא מכירה אלמן יהודי צעיר ומשכיל בשם פאבי, שמצליח לאתר את בעלה. יום לפני שיפליג לאמריקה, תמורת תשלום הגון, שולח הלל לאשתו גט על ידי שליח.
אך ביום מסירת הגט פוסל אותו רב העיר הדקדקן חסר הלב, משום ששם הבעל – הלל, כתוב בו בלא יו"ד. הגט נפסל וסיכוייה של בת שוע לחיים חדשים אבדו לגמרי, משום שאוניית בעלה נטרפה במים בדרכה לאמריקה.
פאבי שבור הלב עוזב את העיר כדי לא להמיט חרפה על אשת איש, ובת שוע היפה חיה חיי רעב ועוני עלובים עם ילדיה כשהיא אומרת:
"כִּמְעַט הָיִיתִי בְּכָל טוֹב אֲנִי וִילָדַי
אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי."
בפער הטרגי הזה בין דקדוקי מילים לחיים האמיתיים נזכרתי כאשר התפרסם פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד וזיכה את אהוד אולמרט בדקדוקי מילים על 950 עמודים. דומה שמאז השיר של יל"ג לא היה פער כזה בין דקדוקי מילים לחיים האמיתיים.

הקנוניה – הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?
השופטים בירושלים המציאו בדמיון ספרותי יוצא מן הכלל את הקנוניה הבאה. אדון דכנר העניק בנדיבות לב מתנה של חצי מיליון שקל ליוסי אולמרט, אחיו של ראש הממשלה ושניהם דכנר ויוסי זממו להסתיר את הדבר מאת אולמרט.
הסיכוי שדכנר יעניק סתם מתנה כל כך נדיבה מבלי שיידע את אולמרט הוא אותו הסיכוי שהחשבון של חצי מיליון השקל ינחת בחשבון הבנק שלי. (זה לא קרה).
פסיקת הדין של בית המשפט העליון המעוגנת בדקדוקי מילים והמנוגדת לשכל הישר מעודדת שחיתות. טבע השחיתות היא העברת כספים סיבובית ללא רישום לגורמים שלישיים ורביעיים.
אין תימה אפוא שחבורת תומכי אולמרט נחלצה מיד לטהר את השרץ. הכתבלבים שכירי העט של ארנון מוזס החלו מיד להשתלח. נחום בורשטיין-ברנע קבע שפסק הדין של רוזן שהרשיע במחוזי את אולמרט הוא "רדוד, משתלח ומביך," ושותפו, שמעון פישר קבע בקול גדול כי האשם הוא לא אולמרט. הנאשם הוא רוזן (ידיעות 30.12.15).

השאהיד החדש של חד"ש
"המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) והחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) מגנות את פעולת ההתנקשות שביצעה ישראל בסוריה (הכוונה לחיסול הטרוריסט פעיל החיזבאללה קונטאר) "אשר מבטאת את בריונות הדמים של ישראל באזור. תקיפה זו ממחישה שוב את עומק המעורבות הישראלית בסוריה, ואת שיתוף הפעולה ההדוק, הפוליטי, המודיעיני והצבאי, בין ישראל לבין כוחות הטרור בסוריה, יחד עם ארה"ב, טורקיה, סעודיה וקטאר.
"גורמים מרכזיים בקונצנזוס הציוני מסיתים נגד המפלגה הקומוניסטית וחד"ש בשל גינויין את פשע ההתנקשות בקונטאר... מפלגות המחנה הציוני, הליכוד, כולנו וגורמי תקשורת אחרים פתחו במסע הסתה פרוע נגד המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וחד"ש. זאת בשל עמדתן, המגנה את פעולת ההתנקשות שביצעה ישראל לפני כמה ימים בסוריה, בה מת כשאהיד האסיר המשוחרר סמיר קונטאר."
אה כן, ומי עומד בראש חד"ש האמורה להיות אתאיסטית? ומי הוא המגדיר את הרוצח קונטאר כ"שאהיד" מוסלמי. נכון, לא אחר מאשר הגזען האחמדי איימן עודה, שיכול לחיות כאחמדי הכופר באיסלם רק במדינת היהודים.
לאותם אידיוטיים שימושיים המהללים אותו כתקווה מתונה – העובדות כמובן לא משנות.