סדר היום הציבורי בשבועות האחרונים ממחיש עד כמה הקצוות, ארגוני השמאלימין הרדיקלי מכתיבים את השיח התקשורתי, הפוליטי, הציבורי. שיח הקצוות היה לשיח הזנבות; הזנב המכשכש בכלב. הארגונים הרדיקלים מכאן ומכאן כובשים את השיח, ו-90% מהציבור שבתווך, נגרר אחריהם.
למה זה קורה? בשל החלוקה השבטית ל"שמאל" ו"ימין". החלוקה הזאת, גורמת לכל שבט לחוש מאוים ולהתכנס כדי להתגונן מפני השבט האחר. וכך, כל שבט נגרר אחרי הקיצונים שבו, אחרי הזנב המכשכש בו. צר היה לי לראות את ראש מפלגת העבודה, המפלגה שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, עולה על דוכן הכנסת כדי להגן על "שוברים שתיקה". זה לא היה קורה, אלמלא החלוקה הזאת ל"אנחנו" ו"הם". בחלוקה הזאת, של "שמאל" ו"ימין", כל מחנה חש קרבה לזנבותיו הפנאטיים וכשהם מותקפים, הוא מתגייס לגונן עליהם. התופעה הזאת קיימת בשני המחנות. ואין לכך פתרון, זולת שבירת המחנאות השבטית הזאת ושידוד מערכות מחדש של הציבוריות הישראלית.
החלוקה המחנאית הזאת נבעה מהמחלוקת הלגיטימית על גבולות המדינה, וסוגיות הכיבוש, ההתנחלות, הנסיגה, הביטחון, השלום וכל הכרוך בכך. אלא שההיגררות אחרי הזנבות הקיצוניים הרחיק את הדיון למחוזות אחרים. ה"שמאל" הקיצוני הפוסט ציוני וה"ימין" הקיצוני הפוסט ציוני יוצאים נגד מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בטענת הכזב של סתירה כביכול בין היותה מדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית. איני יודע מה בדיוק דמוקרטי ב"שמאל" הרדיקאלי, אך בשם הדמוקרטיה הם שוללים את צביונה היהודי של המדינה. איני יודע מה כל כך יהודי ב"ימין" הרדיקאלי, אך בשם היהדות הם שוללים את דמותה הדמוקרטית של המדינה. ואף שמדובר במיעוט רדיקלי ומיליטנטי קטן, השפעתו רבה – הרעל שלו חלחל אל נקבוביות העור של החברה הישראלית על שבטיה השונים.
נכון, רוב מוצק ומוחלט של הציבור עדין מאמין במדינה היהודית דמוקרטית. אך רובו הפנים את השקר על אודות הסתירה, והוא מושפע ממנה קשות. וכך, תוך שהרוב בשני המחנות ממשיכים לדבר בשם המדינה היהודית דמוקרטית, כל מחנה טוען שיש לחזק את אחד מצלעות המשוואה ולהחליש את האחרת. במחנה ה"שמאל" טוענים שהמדינה יהודית מדי והדבר הוא על חשבון הדמוקרטיה ולכן יש לשוב ולחזק את הדמוקרטיה על חשבון היהדות. במחנה ה"ימין" טוענים שהמדינה דמוקרטית מדי והדבר הוא על חשבון היהדות ולכן יש לשוב ולחזק את היהדות על חשבון הדמוקרטיה. וכך שקר הסתירה, כביכול, הפך לשיח המרכזי. לפתע, הנוסחה של מדינה יהודית דמוקרטית הפכה למעין משחק סך אפס, שבו כל גרם נוסף של דמוקרטיה הוא על חשבון היהדות ולהיפך. ואין לכך כל הצדקה.
אין כל סתירה בין לאומיות יהודית ודמוקרטיה. אין כל סתירה בין ציונות ודמוקרטיה. הציונות, שהנה התנועה הלאומית של העם היהודי, היתה תנועה דמוקרטית לחלוטין מיומה הראשון, והיא הקימה את מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה דמוקרטית למופת. ומדינת ישראל, על אף היותה מוקפת בים של דיקטטורה, ועל אף היותה שרויה כל השנים במלחמה ובמאבק בטרור, ועל אף העובדה שחי בתוכה מיעוט גדול השייך ללאום הנלחם בה ונגד קיומה – היא דמוקרטיה ליברלית למופת.
אין כל סתירה בין מדינת לאום ודמוקרטיה. יש בעולם מדינות לאום דמוקרטיות רבות, ואיש אינו רואה בכך סתירה פנימית כלשהי. רק מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי מוצגת כך, ויש לדחות מכל וכל את ההצגה הזאת.
מערכת היחסים בין שתי צלעות משוואת המדינה היהודית דמוקרטית אינה של משחק סכום אפס, אלא של כלים שלובים. כל פגיעה בדמוקרטיה הישראלית, פוגעת בלאומיותה היהודית של המדינה. כל חיזוק של הדמוקרטיה, מחזק את ישראל כמדינת הלאום היהודית.
החלוקה המחנאית שבטית מעניקה כוח גדול לזנבות הפוסט ציוניים לשבש את תודעתנו. הגיע הזמן לבנות מחדש את המיינסטרים הציוני, שמעבר למחלוקות בתוכו, כמו הוויכוח על גבולות המדינה, חולק השקפת עולם ציונית, המאמינה במדינה היהודית דמוקרטית ומחזקת אותה. על המיינסטרים הישראלי להתגבש כמחנה ציוני דמוקרטי שפוי, שיש בתוכו מחלוקות, אך הוא מבדל עצמו מהזנבות הקיצוניים.

2. העמיד תלמידים הרבה
לזיכרו של מיכאל בהט

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים,
הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין,
וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה,
וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה

משנה, אבות, א' א'.

בקיבוץ כפר בלום הלך לעולמו בגיל מאה מיכאל בהט, המחנך הוותיק שהעמיד דורות של תלמידים, הנחיל להם את אהבת התנ"ך, אהבת היהדות, אהבת האדם ואהבת הארץ. איש קיבוץ, קנאי לקיבוץ השיתופי, הומניסט, איש שלום, מאוישות התרבות היהודית בארץ, בתנועה הקיבוצית ובגליל העליון.
יהי זכרו ברוך!

היכרתי את מיכאל במשך שנים רבות, בשל פעילותי בתחום ההתחדשות היהודית, ובעיקר כאשר ניהלתי את ארגון "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, שאיחד שני ארגונים ובהם העמותה שהקים מיכאל: לעיל"א – לעולם ילמד אדם. ביקרתי אותו פעמים רבות במועדון לקשיש בקיבוצו, שם הוא סעד את אשתו, שנפטרה לפני שנים אחדות. הוא ישב ליד המחשב וביצע את עבודתו ההתנדבותית – סריקת תמונות חברי הקיבוץ לאורך כל שנותיו, בעבור ארכיון הקיבוץ. הוא נשאר עד יומו האחרון סקרן ומעורה בכל הנעשה סביבו בארץ ובעולם, היה מעודכן בספרי היהדות החדשים ביותר שיצאו והיה לי חשוב לפגוש אותו, לספר לו על הנעשה ב"יובלים" ולשמוע לעצתו הטובה.
עד התקופה האחרונה המשיך ליטול חלק באירועים אזוריים בתחום היהדות, כמו פסטיבל "לא בשמיים" ללימודי יהדות. הוא נהג לקום ממקומו בשורה הראשונה, ולהרעים בקולו הרם, דברים קצרים, מן הלב, שתמיד עוררו קשב רב, בקרב כל הנוכחים.
לפני חודשיים השתתפתי במסיבת יום ההולדת המאה של מיכאל. הייתי אחרון הדוברים בערב הארוך, והוא עדיין היה קשוב, ערני ודרוך. הוא לחץ את ידי בחוזקה, בלחיצת יד שלא היתה מביישת גבר צעיר.
ואף על פי כן, בשובי הביתה אמרתי לאשתי, שהיום נפרדתי ממיכאל. לא אראה אותו עוד.
להלן הדברים שאמרתי במסיבת המאה:

בפרשת השבוע, פרשת "וירא", אנו פוגשים את אברהם, בן 99, צעיר בשנה ממיכאל, בשיאם של מגמות התחדשות בחייו. זה עתה ערך את ברית המילה שלו, ובעודו מחלים, הוא מתואר מתרוצץ וטורח כנער למראה אורחים שבאו לבקרו. ובגילו המופלג הוא מתבשר שעומד להיוולד לו בן. אברהם אינו צוחק. אברהם חושב מחוץ לקופסה, הוא המאמין הגדול, הוא מאמין שגם מה שנראה בעין רגילה כבלתי אפשרי, כבלתי ישים – אפשרי ותלוי בעיקר ברצון ובאמונה. ובמילים שאיציק מנגר הכניס לפיו: אם אלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.
ובהמשך, נאמר, כעבור שנה, בהיותו בן מאה, בגילו של מיכאל, מתריס אברהם כלפי האלוהים הרוצה להפוך את סדום ועמורה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" מרד הנעורים של בן מאה, שנלחם כנער למען הצדק, נגד מה שהוא תופס כעוול, למען תיקון עולם במלכות שדי.
וכי יש פרשה מתאימה יותר מפרשה זו, לחגיגת יום הולדתו המאה של מיכאל?
מיכאל, זכית באריכות ימים, אך מה שחשוב יותר מעצם אריכות הימים, הוא העובדה שהגעת לגיל מאה כשאתה צלול כבדולח, חד כתער ובעיקר – מאמין כנער בתיקון עולם וממשיך להיאבק למען עולם טוב וצודק יותר.
עמדותינו הפוליטיות שונות מאוד זו מזו. אני נמצא ברשימת התפוצה שלך וקורא את מאמריך ואתה ברשימת התפוצה של מאמריי. וכשאני מנסה לדמיין מה אתה חושב ומרגיש למקרא עמדותיי, אני משער שזה די דומה למה שאני חושב ומרגיש למקרא עמדותיך.
אולם למרות הפער האידיאולוגי והפוליטי, אני רואה בך בעיקר אדם, יהודי, ציוני, ישראלי, חבר קיבוץ – פטריוט, אוהב תנ"ך, אוהב את מורשת ישראל, אוהב את עם ישראל ואת ארץ ישראל, אוהב את הקיבוץ, רודף צדק ושלום. ואני מעריך מאוד את כל אלה, הגם שהמסקנות הפוליטיות אליהן אתה מגיע מתוך מאפיינים אלה, שונות כל כך משלי.
אני רואה בך את אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית ובחברה הקיבוצית ובפרט בגליל העליון. מעטים יכולים להצביע על פירות עשיה מוצלחת ומוכחת כשלך, בתחומי החינוך היהודי והתרבות היהודית ביישובי הגליל.
אני מאחל לך לשמור על הערנות, האכפתיות והמעורבות הרבה שלך בחיי הקיבוץ, הגליל והחברה הישראלית. להמשיך להיות האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב.
התבקשתי לבחור שיר, ובחרתי את "ניצוץ האהבה" של אהוד בנאי ודקלון, המתאר את תחושותיי כלפיך:

"את מה שאני רואה לבן / אתה רואה שחור ... מה שבשבילי שלום / לך זו מלחמה / למקום אליו אני הולך / הן גם אתה תגיע / ...אל המקום אליו אתה הולך / הן גם אני אגיע / אך בלי ניצוץ האהבה / שום דבר לא יתניע."

3. צרור הערות 3.1.16

* בין שני קטבים – ערבי ישראלי ביצע פיגוע טרור רצחני בלב תל-אביב. ערבי ישראלי אחר דיווח למשטרה על זהותו של בנו המחבל, שזהותו לא היתה ידועה למשטרה.
אלה שני קטבים של התייחסות ערביי ישראל לטרור האנטי ישראלי. שני קטבים המיוצגים בידי בן ואביו. הציבור הערבי ישראלי מצוי על הרצף שבין הקטבים.
ערביי ישראל קרועים בין זהותם הלאומית כערבים לבין זהותם האזרחית כאזרחי ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. בין עמם למדינתם מתנהלת מלחמה קשה ועקובה מדם מיום הקמת המדינה. הנאמנות הבסיסית של אדם היא לעמו. אולם ערביי ישראל יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת שהנם אזרחים אמיתיים, הנהנים משוויון זכויות מלא, מהזכות לבחור ולהיבחר, מחופש המחשבה, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות. מכל אותן זכויות שאף ערבי במזה"ת אינו יכול לחלום על אפס קציהן. לא בכדי, ערביי ואדי ערה דוחים על הסף את הצעתו הנדיבה של אביגדור ליברמן, שעל פניו היא הצודקת ביותר שניתן להציע להם: להמשיך לשבת על אדמתם ולהיות אזרחי הריבונות הלאומית של עמם.
האתגר של מדינת ישראל, היא ליצור מציאות שבה המגזר הערבי יתקרב יותר ויותר לקוטב של האב ויתרחק יותר ויותר מהקוטב של הבן.
יש לעשות זאת על דרך ה"עשה טוב" ועל דרך ה"סור מרע". "עשה טוב" – חיזוק מגמות הישראליזציה של ערביי ישראל ועזרה בקידומם הכלכלי והחברתי. "סור מרע" – מלחמה במסיתים האנטי ישראליים, המטיפים לשנאה ולטרור.
בשבועות האחרונים קיבלה הממשלה שתי החלטות חשובות מאוד לקידום המגמה הזאת: א. תכנית אב בעלות של 5 מיליארד שקל לקידומו הכלכלי של המגזר הערבי. ב. הוצאתו אל מחוץ לחוק של הפלג הצפוני של התנועה האסלמית, העומד מאחורי ההסתה שהביאה למתקפת הטרור הנוכחית. פלג, שבמהותו הוא למעשה הפלג הישראלי של דאעש.

* בין נתניהו לנתניהו – בנימין נתניהו ראוי לשבח על כך שהוביל, יחד עם שר האוצר כחלון, תכנית חומש מרחיקת לכת לקידום אוכלוסיות המיעוטים בישראל. פער תהומי קיים בין ההחלטה חסרת התקדים הזאת, לבין דברי הבלע שאמר ביום הבחירות, על הערבים הנוהרים לקלפי. מיהו נתניהו האמיתי? האם הוא ראש הממשלה המוביל החלטה היסטורית כזאת, או המועמד לראשות הממשלה הנוהג כאחרון המסיתים?
נתניהו הוא שניהם. אין לי צל של ספק, שהחלטת הממשלה שהוביל היא המייצגת באמת את אמונתו והשקפת עולמו. אולם דברי הבלע מייצגים באמת את גישתו הצינית, לפיה השגת השלטון מקדשת אמצעים פסולים ובזויים. וכאשר הוא חשב, לדעתי בטעות, שדברי הסתה נגד המיעוט הערבי, המביישים את מוסד ראשות הממשלה, יסייעו לו בבחירות, הוא לא היסס לומר אותם. לאחר מכן הוא התנצל, ואני בטוח שגם ההתנצלות תוכננה מראש.
דבריו ביום הבחירות מבישים, אך בשורה התחתונה, מנהיג נבחן במעשיו יותר מאשר במילותיו. אבל אני בטוח שבעוד החלטת הממשלה תושכח, כי יהיו מי שיעמלו להשכיחם – המשפט האומלל ביום הבחירות יהלום בו ובנו שוב ושוב.

* לדראון עולם – השבוע לפני חמש שנים היתה הרשעתו הסופית של האנס הסדרתי משה קצב. והשבוע – הרשעתו הסופית של נוטל השוחד אהוד אולמרט. העובדה שאנס ונוטל שוחד עמדו בראש המדינה, היא לדיראון עולם בתולדות מדינת ישראל. אבל העובדה שהחברה הישראלית מטהרת את עצמה מהסחי הזה, מעמידה לדין את הפושעים ללא קשר למעמדם, ושולחת אותם למאסר כמו כל פושע אחר, היא אות כבוד לחברה הישראלית.

* ראש גדול – פסיקת בית המשפט העליון בעניין אולמרט, רק חיזקה את הערכתי העצומה לשופט בית המשפט המחוזי דוד רוזן, על האומץ להחליט בראש גדול ועל הנחישות להכות בשחיתות. הרכב השופטים בעליון הוכיח עד כמה תכונות אלו נדירות.

* כבוד השר – חזרתו של אריה דרעי לכס שר הפנים, כמוה כחזרת הירשזון לתפקיד שר האוצר, אולמרט לראשות הממשלה ומשה קצב לנשיאות.

* מה הם שוברים? – הוויכוח הציבורי על "שוברים שתיקה" פתח גל של וידויים, תחת הכותרת "גם אני שובר שתיקה", שבו חיילים לשעבר סיפרו על חוויות שחוו, של התנהגות בלתי ראויה של צה"ל. קראתי את עדותו של אורי מרנץ, איש "שמאל" שאני מעריך את הגינותו.
הוא תיאר אירוע מתקופת האינתיפאדה הראשונה, כשהוא עוד היה חייל סדיר בחטיבת "גבעתי", שבו נעשתה התעללות בילד שהפר עוצר, בהוראת הקצין. ניכרים דברי אמת, ואין ספק שמדובר במעשה חמור, הראוי להוקעה.
אבל מדובר באירוע שקרה לפני 25 שנים. כעבור ארבע שנים ישראל נסוגה מהעיר עזה ומערי רצועת עזה בהסכם. ישראל כיבדה את ההסכם. הפלשתינאים הפרו אותו והפכו את עזה ובנותיה בסיס לטרור מתאבדים וטילים נגד ישראל. חלפו עוד 11 שנים, וישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון, עקרה את כל תושביה הישראליים עד היהודי האחרון – החי והמת. ורצועת עזה הפכה בסיס לירי טילים על אזרחי ישראל; בסיס לפשע מלחמה מתמשך. וכאשר ישראל, לאחר הבלגה ארוכה, יצאה לממש את זכות ההגנה העצמית שלה במבצע "צוק איתן", במקביל יצאו המנוולים מ"שוברים שתיקה" למסע הסתה ושקרים נגדה ברחבי העולם. והם הסבירו זאת כמאבק נגד ה... "כיבוש". של רצועת עזה!

* מאבדים את עולמם ואת מצביעיהם – סקר דעת קהל ב"ידיעות אחרונות" מצביע על נסיקה רבתי של "יש עתיד" ובמקביל – קריסה של המחנ"צ.
להערכתי, קו פרשת המים שהביא למעבר המנדטים מהרצוג ללפיד, הוא הופעתו המבישה של הרצוג בכנסת, בה גונן על "שוברים שתיקה", כביכול בשם חופש הביטוי, לעומת יאיר לפיד שהוקיע אותם ואת פעילותם האובססיבית נגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל.
הציבור השייך למחנה ה"שמאל" הציוני, שבאופן טבעי הבחירה שלו היא במפלגת העבודה, הוא ברובו ציבור פטריוטי. הוא חלוק על ממשלת ישראל ומדיניותה, אך מבחין בין ביקורת על הממשלה והמדיניות לבין פעולה אקטיבית נגד המדינה.
אני בטוח שגם הרוב הגדול מבין הנסקרים שעדין הביעו תמיכה במחנ"צ, סולדים מ"שוברים שתיקה" ודעתם אינה נוחה, בלשון המעטה, מההתייצבות של הרצוג לצידם, מתוך רפלקס של אופוזיציה אוטומטית. ככל שהרצוג והנהגת המחנ"צ ימשיכו לתת לזנב של השמאל הרדיקלי לכשכש בהם, כך הם יאבדו את עולמם ואת מצביעיהם.

* על שפת המנונים לא אבד כלח – "אשרי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתב הספר הזה." הפרטיזן והמשורר הדגול אבא קובנר, חתן פרס ישראל לשירה, מי שנולד בדור השואה והתקומה והיה שותף באופן פעיל במרד הגטאות ובמלחמת השחרור, אמר זאת על ספרו של אלתרמן "שירי עיר היונה". ספר זה, שיצא ב-1957, לקראת שנת העשור להקמת המדינה, הוא האפוס הגדול של תקומת עם ישראל במולדתו; שירה גדולה המספרת את סיפור ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, הקמת המדינה והעליה הגדולה שיישבה את מרחבי הארץ.
אלתרמן לא בוש לבטא בהתרוממות רוח ובסערת רגשות ערכים כאהבת מולדת, שלילת הגולה, קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות, כור ההיתוך, אהבת העם, יישוב הארץ, מלחמה צודקת. הוא יצק את שירתו ממעמקי לבו, מאמונה יוקדת בצדקת הציונות, בצדקת מאבקה ומלחמתה של ישראל.
קראתי לראשונה את הספר לפני 25 שנים. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי מנעוריי, אך את הספר "עיר היונה", שליבו הוא המחזור "שירי עיר היונה", קראתי רק אז. קראתי – ונדהמתי, ונשביתי בקסמו. אני רואה ב"שירי עיר היונה" את פסגת יצירתו של אלתרמן. אני מזדהה לחלוטין עם דבריו של קובנר.
כשקראתי את הספר, תמהתי – מדוע לא למדתי את השירים האלה בבית הספר? מדוע לא הכרתי אף אחד מהשירים, זולת "ליל חנייה" שהולחן והיה לשיר פופולרי? מדוע אין הספר הזה זוכה לפופולריות והכרה כמו ספריו האחרים של אלתרמן?
ככל שהעמקתי למוד, ובעיקר בעקבות הביוגרפיה של אלתרמן, שכתב דן לאור לפני שנים אחדות, הבנתי שאין זה מקרה. מהרגע הראשון, המיליה של קובעי הטעם הספרותי, לא אהבו את הספר, לא קיבלו את הספר. אלתרמן עוד נישא ברוח הגדולה של הקוממיות, ואילו הם כבר שקעו במדמנת הציניות, ובזו לפאתוס הזה.
"ייתכן כי על שפת-הימנונים אבד כלח", ניבא אלתרמן בשיר המסכם את הספר, את קבלת הפנים שהוא קיבל. הוא חשש, שאינו קולע לבון-טון של קובעי הטעם, ואכן, הם דאגו להדחיקו, כמי שפחדו מהשפעתו, כמעורר הרוח הציונית הלאומית בחברה הישראלית; רוח שבעיניהם היא "לאומנות", כביכול.
13 שנים לאחר צאת "שירי עיר היונה", שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שבועות אחדים טרם מותו, כתב אלתרמן שיר נבואי – נבואת זעם על אודות הפוסט-ציונות, בטרם הרימה התופעה החולנית הזו את ראשה. נדמה לי, ששיר זה הוא גם תגובתו המאוחרת לקבלת הפנים ל"שירי עיר היונה". לא תגובה של עלבון אישי, אלא של חשבון נפש לאומי.

--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

לאחרונה יצאה מסכת "שירי עיר היונה", מאת מורי ורבי יריב בן אהרון. במסכת מבאר ומפרש יריב את כל שירי המחזור ומביא את מקורות היניקה מהם שאב אלתרמן את האסוציאציות, השפה והתוכן – התנ"ך, ספרות חז"ל, התפילה ושירת ימי הביניים. פעמיים ברציפות קראתי את המסכת, בשקיקה, מתוך רצון עז לנסוך בתוכי מרוחו הגדולה של אלתרמן, מרוחה הגדולה של שירתו.
בשבועות האחרונים, על רקע הפולמוס על "שוברים שתיקה", הפיצו תומכי הארגון הזה את שירו של אלתרמן "על זאת", שבו יצא בתקיפות נגד פשע מלחמה והשתקתו, במלחמת השחרור. אי אפשר להבין את השיר הזה, שלא על רקע האמונה הגדולה של אלתרמן בצדקת הדרך, בצדקת המלחמה, בצדקתה של מדינת ישראל ובצדקתו של צה"ל. מתוך אמונה יוקדת זו, הוא נלחם על מוסריותו, מוסר המלחמה שלו.
לו אך למדו אותם אנשים את "שיר היונה" והפנימו מקצת רוחו, היה בכך כדי לרפא את נפשם, שהסיטה אותם מן הדרך.
יריב בן אהרון לא התמודד במסכת כלל בהשתקת הספר וסיבותיה. הוא פשוט הביא לנו את הספר, כדי לתקן את הקלקול הזה. והלוואי שיזכה הספר לתפוצה ולהשפעה הראויה לו.

* לפסול את התנ"ך – טרם קראתי את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"; איני יודע האם הוא ספר טוב והאם הוא ראוי להילמד בבתי הספר. אולם הוא לא נפסל בשל טיבו כי אם בשל תוכנו; בשל העובדה שמתואר בו רומן בין יהודייה לערבי. התאהבות כזו היא אירוע טבעי הכרוך בקונפליקטים ובדילמות זהות עזות; אישיות, משפחתיות, חברתיות ולאומיות, בדיוק מסוג הדילמות המתאימות ליצירה ספרותית. פסילת הספר בטענה שהוא "מעודד התבוללות" היא שערורייה וחרפה.
על פי גישה זו, יש לפסול לאלתר את ספר שמואל ב' המתאר את נישואיו של דוד עם נשים נוכריות ואת ספר מלכים א' המתאר את נישואיו של שלמה לנשים נוכריות, והרי דוד ושלמה הם מודלים לחיקוי, ולכן השפעתם מסוכנת לאין ערוך יותר מדמות דמיונית ברומן, ויכולתם להשחית את נפש הנוער רבה יותר. מה חשב בנט, כשקרא בשבת את פרשת השבוע, בה מסופר על משה שנשא את ציפורה, בתו של יתרו, כהן מדיין? יש להוציא לאלתר מתכנית הלימודים את שירתו של טשרניחובסקי שהיה נשוי עם נוצרייה. יש למנוע גישה לספרי המופת של סמי מיכאל "חצוצרה בואדי" ושל א.ב. יהושע "המאהב" ולסיפור המופת של ביאליק "מאחורי הגדר".

* כוכב נולד – אני מתמוגג למראה משחקו המשובח של יוסי ביילין בפרסומת ל"בזק". כה חבל שהאיש לא הקדיש את חייו למשחק. זו החמצה כפולה.

* זרועות וצווארים – אני שותף לשאלתה של אילנה ק' את העורך החרוץ, על השוני באופן בו אנו מקבלים כתיבה מינית של פוצ'ו ושל בן עזר. את תשובתי אמחיש באמצעות מאיר אריאל. כאשר מאיר אריאל כותב בשירו "זרועות וצווארים", כל אחד מבין מה הוא מתאר ולמה הוא מתכוון. וכן כאשר הוא כותב "צחוק ועילוסין". וכך גם תחושת התענוג למקרא "היד אשר עליי זוחלת ואת גופי הופכת לפסנתר." כמובן שאפשר לתאר את התיאורים הללו אחרת לגמרי, ויש כותבים שיש להם צורך עז לתאר את התיאורים הללו אחרת לגמרי. נדמה לי שהבהרתי מהי העדפתי כקורא וכמאזין.

* חג לילדים – השלג – חג לילדים! [ילד = גיל 0-120].

סילבסטר – מיהו הסילבסטר הזה, שרבים כל כך בעולם וגם בישראל חוגגים לכבודו ומתנשקים לכבודו בחצות ה-31.12? – סילבסטר הראשון היה האפיפיור בשנים 314-335. הוא נקבר ברומא בתאריך 31 בדצמבר, הוכרז כקדוש ו-31 בדצמבר נקבע כיום לציון הקדוש. כיוון ש-31 בדצמבר הוא גם היום האחרון בשנה, יש מדינות שבהן חגיגת ראש השנה נקראת סילבסטר, ומשום מה... גם אצל יהודים בישראל. לוח השנה "האזרחי" אינו נוצרי במקורו, אלא הוא מבוסס על הלוח היוליאני, שנקבע בידי יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס. הקשר הנוצרי הוא העדכון של האפיפיור גרגוריאוס ה-13 ב-1582, והוא הלוח המקובל עד היום ונקרא הלוח הגרגוריאני. האגדה על פיה סילבסטר היה אנטישמי, שרדף את היהודים וערך פוגרומים אינה נכונה. זו המצאה של חרדים בימינו כחלק ממלחמתם בחגיגות הסילבסטר. אני חוגג רק ראש השנה אחד, ראש השנה העברי בא' בתשרי. עם זאת, כדי לא לחגוג ראש שנה שאינו החג שלי, איני זקוק לסיפורי בלהה בדויים על אודות הצורר סילבסטר.

* ביד הלשון: יום הלשון העברית – ממשלת ישראל הכריזה לפני שלוש שנים על יום הולדתו של אליעזר בן יהודה – כ"א בטבת (השבת האחרונה), כיום הלשון העברית. יום זה נועד לקדם את מעמדה של השפה העברית בארץ ובעולם.