הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שבעה-עשר
אַבּוּ-טַנֶק, אבו-דַאוּד והָרוּן הקטן, במסילת הברזל החיג'אזית.

"הגיעה השעה לערוך את תוכנית המסע," הכריז אבבטן בעוזבם את פתח-תקווה בת השנתיים. השלושה נכנסו אל הבועה הכחלחלה של החללית "נֹגַהּ", אשר במסע אל העבר היא משנה את צורתה ונעשית כמעט שקופה כולה, וחסרת-משקל גם בטוסה על פני כדור-הארץ. היא מרחפת בזמן כמו בחלל, חודרת ומתרחקת, מבעד לשעות, לימים ולשנים, במהירות עצומה לעומת ההווה, אך גם מהירות שאינה מורגשת כלל לנוסעים בה, הנסוגים או מתקדמים כל אותה שעה עם גל הזמן עצמו, לאחור, או קדימה. כאילו מאות ואלפי שעונים סובבים בלי-הרף לרגליהם במהירת מסחררת בכיוון המנוגד למחוגי-השעון, מימין לשמאל, או להיפך, לפי הצורך, כשחוזרים קדימה. ובראש הגל השיגעוני הזה של הטיסה-בזמן יושבים להם שלושת מיודעינו, שלווים ומתבוננים בנוף מבעד לבועה השקופה, כאילו היו שטים בכדור-פורח.
"יהודה ראב לא נראה לכם עייף קצת?" שאל רני, "האם אין סכנה שגם הוא יחלה בקדחת ו... חס ושלום, יש לנו מין מזל מחורבן שכזה לבקר אצל אנשים שהולכים למות ושאין לנו רשות לעזור להם – "
"לא במקרה הזה," הפגין אבבטן את בקיאותו הרבה, שעליה שקד לאחרונה, בתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל. "הבחור ההונגרי המזוקן הזה עתיד לחיות עוד כשבעים שנה ולמות כאן, בפתח-תקווה, כבן תשעים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, כשבועיים ויום לאחר שיזכה לשמוע במו אוזניו כי הוקמה מדינת ישראל, והוא יהיה היחיד שיישאר בחיים עד אז מבין כל המייסדים הראשונים – "
אחרי הדברים האלה ביקש אבבטן מנוחה קצרה כדי להתרחץ, לשלוף את אניצי התבן הדוקרים ממכנסיו, למרוח במקום ההוא איזו משחה נגד גירודים, ולהרגיע קצת את תאי-הזיכרון במוחו הגדול, שהתחמם מאוד והעלה אדי-זיעה. וזאת, לדבריו, כדי שיוכל להיות בכושר מלא, ולתת עצות נכונות ומועילות ממאגר ידיעותיו העצום, בכל קשיי המסע שוודאי עוד נכונו להם. ובנוסף לכך חש צורך להרהר קצת, בשלווה, באנשים הרבים ובמאורעות המעניינים שפגש בזמן קצר כל כך, וכיצד ניתן יהיה לכתוב עליהם, אולי בסידרה של סיפורים-בהמשכים בעיתונו, "העצלן הצעיר", ושום סופר חי עלי-אדמות לא יוכל להתחרות בו, באבבטן, במקורות שמהם שאב את סיפוריו.
קפיטן יוקי הטיס את החללית לעבר גדת הירקון, ותלה אותה על ענף ערבה שהשתרעה מעל פני הנחל. כל זאת, כמובן, נעשה באמצעות מדחס-החלל שהקטין אותם מאוד. הם מרחו היטב את אבבטן במשחה נגד יתושים, שהדיפה ריח לא-נעים, ושילשלו אותו בחבל למטה, אל המים הזורמים, כדי שיתרחץ להנאתו אך לא ייסחף רחוק מדי.
אבבטן השתכשך מעט במים, ולבסוף מצא לו עלה ירוק גדול של שיח שושנות-מים, שצפו בלי-נוע על פני הזרם האיטי. עלה עליו, התכסה בעלה שני, קשר מעליו יתוש-רשע בתור מאוורר, ונרדם. ועד מהרה עלה קול נחרתו, ולמרות זעירותו החריד את שלוות תרנגולות-המים, ששטו להן בניחותא.
ובינתיים נכנסו קפיטן יוקי ורני אל חדר המפות והמחשב שבחללית, כדי לתכנן את המשך המסע. קפיטן יוקי פרש בפני רני את המפה של חצי האי ערב, כפי שנראה בשנת 1908 לערך, לאחר שהשלים המהנדס הגרמני מייסנר-פחה את בנייתה של מסילת-הברזל החיג'אזית, עבור התורכים.
קפיטן יוקי הציע כי יחלו מסעם באותה תקופה, כך שיוכלו להיעזר ברכבת עד הגיעם סמוך לחייבר, ורק מאוחר יותר, כשיגיעו למקום, יסעו לאחור גם בזמן כדי למצוא את שיירת המלומדים האנגליים עם דאוד אבו-יוסף, וישאלו אותו על השיר "כְּאַב היית לגואלנו" ועל יהודי המידבר.
בתא הקטן ניצבו מכשירים רבים ולהם חלקי-מתכת מושחרים ומצופים כרום ופלסטיק. צָגִים מהבהבים ובבסיסם עשרות קלידים קטנים, אלקטרוניים. רני התיישב ליד אחד הלוחות והדפיס את תוכנית המסע, שהופיעה שורה תחת שורה, על גבי הצג, בצירוף מרחקים ונתונים רבים אחרים שסיפק המחשב: מעלות החום המשוערות בלילה וביום, מחירי הנסיעה ברכבת (במג'ידיות כסף תורכיות), מצב הפשפשים ומיספרם במיטות שבאכסניות לאורך המסילה, היום המשוער בשבוע שבו מגיעה הרכבת לכל תחנה, מסלולי הנחשים הארסיים, ימי השוק, המידות והמשקלות, שערי החליפין של המטבעות השונים, מחירי מזון, תרופות ובגדים, כגון חלב-גמלים, דבש-תמרים, משחה נגד מכשפות, מים משא חמור (שהם שני נאדות המכילים כחמישים ליטר), פחמים משא גמל, מעיל עשוי צמר-גמלים ומפת תפוצת העקרבים.
וכך הצטיירה מפת המסע עצמו: נקודת-היציאה מַעַן, היא מָעוֹן שבעבר-הירדן, הנמצאת בהרי מואב הנישאים, מזרחה לערבה, בחצי המרחק לערך שבין ים-המלח לעקבה. משם ברכבת דרומה, אל לב מידבר חיג'אז, לאורך נתיב עולי-הרגל למכה, דרך קַלְעַת אל-מוּדַוארַה, תַבּוּכְּ, קַלְעַת אִל-אַכְּדַר, וַאדִי אַכְּדַר, קַלְעַת אִל-מוּעדָם, דַאר אִל-חַמְרָה, ועוד מקומות ממקומות שונים, עד להַדִיֶה. דרומה להַדִיֶה נמשכת המסילה עד מדינה, ולא רחוקה ממדינה, באותו כיוון, אך ללא מסילת-ברזל, העיר הקדושה ביותר למוסלמים, מכה. ואולם אל להם להסתכן בחדירה אל הערים הקדושות, האסורות ללא-מוסלמים, גם אין להם שום צורך בכך. די להם להגיע להדיה. שם ירדו מן הרכבת וישימו פניהם מזרחה, לעבר חייבר, לא רחוק מן המקום הנקרא קַסַר אִל-בִּנְת, מבצר הנערה.
בעודם טורחים ושוקדים על הכנת התוכנית, ומעבירים אותה למדפסת-המחשב, למען יימצא בידי כל אחד מהם העתק ברור עם כל הפרטים – נשמע קול צלצול אזעקה מבחוץ.
"אבבטן!" קרא קפיטן יוקי, "הוא מושך בחבל ומפעיל את הפעמון!"
ואכן, אך יצאו אל ענף עץ הערבה, השרוע מעל פני הירקון, ומיד נשמעו מלמטה צעקותיו הנואשות של ידידם הסופר:
"מַמוּתָה! ממותה!"
"למה תמותה?" קרא לעברו קפיטן יוקי.
"ממותה!"
"מה אתה מדבר שטויות? ממותות יש רק בסיביר, והן בנות אלפי שנים, קפואות!"
"ממותה – " ציפצף עתה הקול המבוהל מלמטה, כנחנק מפחד.
ואכן התקרב איזה כתם שחור ענק ובא לעומתם על גדת הירקון הרדודה, ובתוך הבוץ נשמעו טפיחות, והארץ רעדה. קפיטן יוקי משך והעלה במהירות בגלגלת את אבבטן הערום, החיוור, שהשאיר את התחתונים בירקון –
"זו אינה ממותה, טיפש, זה גָ'מוּס!"
וכדי לא להסתכן, הפליגו מיד בחללית, שנהפכה שוב שקופה כדי שתוכל לעבור בזמן. ובינתיים התלבש אבבטן בבגדים אחרים.
"ג'מוס שמע שאתה נוחר וחשב שמצא חבר – "
"מצאת לך על מה להתלוצץ!"
"מה אתה חושש? ג'מוס הוא בהמה, לא אוכל בני-אדם!"
"כן, אבל כך סתם, בלי כוונה, כשהייתי עטוף בעלה, היה יכול להעלות אותי גירה!" תפס אבבטן בבטנו, שקירקרה לפתע.

*

בתחנת מען, היא מעון שבעבר-הירדן, הנמצאת בהרי מואב הנישאים, מזרחה לערבה, בחצי המרחק לערך שבין ים-המלח לאילת, עלו השלושה על הרכבת התורכית למדינה, עטופים עבאיות עשויות צמר-גמלים מעל כותנות-הבד הארוכות, הלבנות, שלבשו. לרני היו גם חולצה ומכנסיים קצרים, שהביא עימו מהבית, ולעיתים היה מחליף ולובש אותם תחת העבאיה. לראש כל אחד מהם כאפיה ועקאל, למען יחשבום לחבורת בידואים החוזרים לחיג'אז לאחר שסיימו ענייניהם החשובים – ביקור אצל רופא, או בבית-המשפט, או סיום איזו עיסקת קנייה-ומכירה מוצלחת שהשתיקה יפה לה.
הנסיעה היתה טובה ונעימה. איזור מען הוא מישור נהדר, עצום בגודלו, ישר כולו. במקומות אחדים הוא מכוסה אבני בזלת או צור, אך ברובו הריהו רמה יפה, ומצמיח חִלְפָה מצרית. האדמה ברובה צהובה, לפעמים כהה ונוטה לאדום. מדי פעם נראים עדרי צבאים, וגם בנות-יענה.
ביושבם בקרון, העושה דרכו דרומה, ננעצו בהם כמובן עיני הנוסעים הערבים שמילאו את הספסלים סביב: עירוניים, כפריים, זקנים וצעירים, עמוסי חבילות וצרורות, ואחדים מהם צניף לבן לראשם, הקרוי לַאפֶה, אות שכבר זכו פעם לעלות לרגל למקומות הקדושים בחיג'אז, וראויים הם לתואר – חַאג'. רבים החזיקו בידיהם מחרוזות-תפילה, הקרויות מַסְבַּחַה, עשויות חרוזי זכוכית או ענבר או עץ, והיו חוזרים ומונים ומגלגלים את החרוזים בין אצבעותיהם כששפתותיהם רוחשות דברי תפילה ובקשה, הלל ותשבחות לאללה ולנביאו.
אבבטן וקפיטן יוקי החזיקו אף הם בידיהם מחרוזות כאלה והיו מונים את חרוזיהן, כשקועים במחשבות עמוקות, אך נראה כי מנהגם לא היה משכנע דיו, שכן אחד הנוסעים פנה אל אבבטן וביקש לפתוח בשיחה –
"נְהַארַכְּ סַעִיד!" – כלומר, יומך מאושר.
אבבטן געה בלא קול, בפה פעור, כאילם, והצביע בידו על קפיטן יוקי.
"נְהַארַכְּ סַעִיד, אַבּוּ-טַנֶק – " כלומר, אבי-הפח, וזאת בגלל חלקי חליפת-החלל שביצבצו פה ושם מבעד לעבאיה ולכאפיה.
"סַעִיד וּמְבַּארַכְּ," ענה קפיטן יוקי, שהיה קולט, מתרגם וחוזר ומשיב בערבית, באמצעות 'צפנת פענח'. וזה מה שסיפר אבו-טַנֶק לנוסע הסקרן: באים הם משבט נידח על גדת נחל עוּגָ'ה (הוא הירקון). לילה אחד שמע אבו-דאוד (הוא אבבטן אשר שם בנו דוד) רחש חשוד בחוץ. יצא. היתה זו ע'וּלָה, (קרי – רוּלָה, מפלצת), אָעוּז בִּלְלָה מִן אִ-שַיְטַאן אִ-רָגִ'ים (אחסה באללה מפני השטן הארור, הראוי שירגמוהו). ביקש אבו-דאוד לשפוך עליה מים רותחים כדי לגרשה – שלחה לעומתו לשון של אש, געה אבו-דאוד פעם אחת בבהלה גדולה, ונעשה אַחְרַשׁ, מחריש, כלומר – אילם, לא עלינו. שמע הרון המסכן (הוא רני, כמו – הרון אל ראשיד), צעיר בניו של אבו-דאוד, את זעקת אביו, שביקשו עוד קודם לכן להביא את המים הרותחים, יצא החוצה, שפך את המים הרותחים על הג'מוס, סליחה, הע'ולה, המפלצת, והניסה. אך מן הבהלה שאחזה בו למראיה, נאלם קולו גם הוא. אִ-זְרִיר בִּיצִ'ר כַּמַאן אַחְרַשׁ, הקטן נעשה גם הוא אילם.
מה לא עשו למען השניים? כוו את גרונם, דקרו ומרחו במיץ שום, בריר גמלים, הביאו דרוויש לגרש את הרוח הרעה בלחשים, בפסוקים מן הקוראן הקדוש, בקולות ובצווחות, ברעש תופים ובנקישת פחים – מאום לא עזר. דרשו בכל גדולי הרופאים – והללו יעצו רק עצה אחת, יעלו השניים לרגל לערי הקודש, ותגענה שפתותיהם בכעבה, זו האבן השחורה הקדושה שבמכה, ורפא להם.
כך סיפר אבו-טנֶק, ואבו-דאוד והרון הקטן מניעים ראשיהם כמאשרים את סיפורו, ושאר השומעים מביטים בהם בהערצה, בפחד וברחמים, והקטר השחור מושך וגונח, ומשרוקית הקיטור תוקעת מדי פעם לגרש גמל מן המסילה, וגלגלי-הברזל רצים, דרומה, דרומה, אל חיג'אז, אל חייבר, אל יהודי המידבר.

המשך יבוא