תל-אביב. 8.1971. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני. בעשר בלילה החלה ההרצאה. הירח היה כבר אפל לגמרי, אותו לילה היה ליקוי לבנה. רק בקצהו השמאלי החלה בהרת לבנה. החבר לייבוש הציג אותי בתור החבר אהוד בן עזר. קודם לכן ניגשה אליי אישה אחת, דומני חוה שמה, או בתיה, והציגה עצמה בתור אחותו של שמעון קושניר, ומסרה דרישת שלום לדודה אסתר. גם אלמנתו של יעקב רז, שהיה ידיד לדודה אסתר, מסרה לה דרישת שלום.

לאחר ההרצאה יצאנו החוצה. הירח היה כבר מלא ובהיר לגמרי. חיכינו למכונית. נחמן רז (בנו של יעקב רז) סיפר לי כי ביקר בזמנו את הדודה אסתר. "רק חבל..." אמר, "המחלה שלה..."

"איזו מחלה?" שאלתי.

הוא נבוך.

"לא, לא, תאמר," אמרתי.

"זה, הרדיפה..."

"נו," אמרתי, "זה לא חדש אצלה."

"היא כתבה לי, לפני כמה שנים, מכתב מוזר מאוד, שמתנכלים לה ושאבוא להציל אותה," סיפר, "באתי וישבתי אצלה. על המרפסת ממול ישבו שני בחורים. 'אתה רואה!' – היא אמרה לי, 'הם עוקבים אחריי.' – זה מאוד-מאוד לא נעים." סיים דבריו.

הסכמתי עימו, וכן שבכל יתר התחומים נשמתה צעירה וערה.