מִשִׂיח קורבני לשיח ריבוני"
על ספרו החשוב של אלון גן
בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2014,
238 עמודים + 10 עמודים באנגלית.

פתגם ערבי ששמעתי בשעתו מפי בני משפחתי בפתח-תקווה אומר: "דַרַבַּנִי וַבַּכַּא, סַבַּכַּנִי וְאִישְׁתַקָא" ופירושו – היכני ובכה, השיגני ויתלונן.
תחרות הקורבניות הזו, המשתמשת בעוצמת הפגיעה כדי להשיג יתרונות – היא תמצית ספרו של אלון גן, שלכאורה עוסק יחד בכמה סוגי קורבניוּת – שעצם ההשוואה ביניהם אולי מקוממת מי שטרם ירד לעומקו של הספר:

א. קורבנות הלינה המשותפת: השיח הקורבני בתנועה הקיבוצית.
ב. קורבנות ההגמוניה האשכנזית-ציונית. השיח הקורבני המזרחי.
ג. קורבנות שארית הפליטה. ניצולי השואה.
ד. קורבנות הנכבה: השיח הקורבני הפלסטיני.

ואולם קריאה מעמיקה ומומלצת מאוד בספר, מביאה דווקא למסקנה הפוכה – אלון גן הוא מטיף ומחנך מובהק ל"שיח ריבוני" – כאשר אחד הספרים המשפיעים ביותר שהוא מצטט הינו "האדם מחפש משמעות" או בשמו המלא: "מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות, ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם", מאת ויקטור פרנקל, פסיכיאטר, נוירולוג ופסיכותיראפיסט, אבי שיטת הלוגותיראפיה, שנאסר בשל יהדותו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, נכלא בגטו טרייזנשטאט, ואחר כך נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ. פרנקל כתב את ספרו מיד לאחר המלחמה, ב-1946, והספר תורגם לשלל שפות, גם לעברית, ונמכר במיליוני עותקים במשך שנים רבות והיתה לו השפעה רבה על דורות של אנשים במצבי משבר, במעבר ממי שרואה עצמו כקורבן ועבד לנסיבות – למי שלוקח את גורלו בידיו גם במצבים הקשים ביותר.
את הגישה הזו אפשר למצוא גם בספרו של סולז'ניצין "יום אחד בחיי איוון דניסוביץ'". אילו האסיר איוואן היה פאסיבי, או שוקע רק במחשבות-שווא על שיחרורו, היה נופל לתהומות הייאוש של מי שאין לו מטלות ממשיות להגשימן. היה נעשה קורבן הנסיבות. אבל יומו של איוואן דניסוביץ' מלא מטלות מעשיות, ריאליות, שאפשר להגשימן, וסוד גבורתו והישרדותו הוא שכך עוברים עליו מאות אם לא אלפי ימי מאסרו במחנה בסיביר.

אעשה כאן הפסקה קצרה. הקטע הקודם שהבאתי משיחה ב-1971 עם האיש הנהדר נחמן רז, שנפטר לא מזמן, מספר על הרגשתה של דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב – שהיא קורבן של התנכלות ורדיפה מצד ה"שמאל", מפא"י – בגלל העבר ה"בועזי" שלה כבת העלייה הראשונה, בת משפחת המייסדים בפתח-תקווה. אצלה זה היה חריף וקיצוני, ועל כך אפשר ללמוד מהביוגרפיה שלה "ימים של לענה ודבש" – ואולם גם אני, כבן ונכד לעלייה הראשונה ולמושבות, גדלתי במקצת על תחושת קיפוח או "קורבניות" זו – שהינֵה תנועת העבודה כבשה את כל הזירה הציבורית, ואת ההיסטוריה הארצישראלית, ואנחנו כאילו לא קיימים.
אני זוכר את התרוממות הרוח של אבי – כשאנחנו עומדים בערב ב"מגרשי שפיגל", היום עומד שם בניין העירייה – ובן-גוריון נואם מעל במה מוארת ואינו שוכח להזכיר את ראשוני פתח-תקווה, והוא היה היחיד ממנהיגי תנועת העבודה שהיה לו אומץ להזכיר אותם ואת חלקם בתהליך שהביא להקמת המדינה.

נחזור לארבע הקבוצות שמונה אלון גן בראשית ספרו, שאליהן יש להוסיף קבוצה חשובה שגם אליה הוא מתייחס בהרחבה בהמשך – העם הגרמני שסבל נוראות במלחמת העולם השנייה ולכן גם הגרמנים, שארצם נהרסה במלחמה, ראו את עצמם כקורבן, והסמל הוא הפצצת דרזדן בידי בעלות הברית.
בבקיאות רבה ושיטתית, בשפע מובאות ובבהירות ההרצאה – פורש אלון גן בספרו את ה"קוּטֵרַיי", הבכיינות, ההתקרבנות, של אותם חמשת ציבורים שונים כל-כך אלה מאלה, ומוסיף עליהם דוגמאות מתחרוּת ההתקרבנות בין ציבורים בארה"ב, וגם כיצד התהליך ההרסני הזה של ההתקרבנות מזנֶה את המחקר האקדמי, את הפוליטיקה, את הזירה הציבורית. בגללו אין יותר אמת מחקרית, עובדתית – אלא אמת יחסית של השתייכות לַציבור הרואה עצמו קורבן ואינו מוכן לוותר על התקרבנותו. השחורים או הפמיניסטיות, למשל.
היללות של בוגרי הלינה המשותפת כאילו הטילו בהם מום נפשי – [בנעורינו, קינאנו מאוד בבני הקיבוצים שגדלו חופשיים בחברות הילדים והנוער שלהם. כדאי לקרוא על כך ברומאן היפה של יהואש ביבר "חדר משפחה"].
הצביעות של אותם אלה מיוצאי עדות המזרח, שבמקום לקחת עצמם בידיים ולהיות חלק מהחברה הישראלית הכללית, הם נתקעים בסיפורי עלבונם וקיפוחם דור אחר דור כדי להסיר מעצמם את האחריות לגורלם.
השחיתות והפאראזיטיות של ה"פליטים" הפלסטינים, בייחוד לנוכח מיליוני הפליטים האמיתיים חסרי-הכול, החדשים. כאשר במקום ליצור בעזה ריביירה ים-תיכונית פרודוקטיבית ותיירותית חדשה, או הונג-קונג, שלא לדבר על שלום – הם יוצרים רק טרור רצחני כלפינו וגם כלפי עצמם.
דווקא לגבי ציבור "שארית הפליטה", ניצולי השואה, אפשר לומר שהם, שהם הקורבנות האמיתיים, אלה שנותרו בחיים, כמו פרנקל, מתוך המיליונים שהושמדו – דווקא הם הוכיחו כוחות חיים בלתי רגילים והגיעו להישגים מדהימים כמעט בכל תחום. רובם ידעו לצאת מקורבנוּת לריבונות.
אין לבוא בטענות לאלון גן שכרך יחד את כל קבוצות המתקרבנים – משום שהוא אינו שופט או משווה אותם מבחינה ערכית, או קובע שפליטי החינוך המשותף הם כניצולי השואה או כפלסטינים הרמאים. כל כוונתו היא חינוכית, ברוח משנתו הלוגותיראפית של פרנקל ושל הוגי דיעות ואישים אחרים שהוא מצטט – כל כוונתו היא להסיט את נקודת הכובד מהיותך קורבן – להיעשותך ריבון למעשיך.
אמנם, גם במשנתו הנהדרת של ויקטור פרנקל יש אידיאליזאציה מסויימת. זה יפה מאוד להגיד שמי שיש לו מטרה והוא דבק בה – יכול לשרוד כל קושי. אבל בתחנות אכזריות של החיים, של אסונות, מחלות ומלחמות, כמו גם באהבה נכזבת – זה לא תמיד כך. גם בתור ריבון אתה מוכה ונרצח, או סתם מוכרע ומת, אולי במחלה. אבל זו בעצם גם מהותה של הציונות. לקחת את גורלנו בידינו. כפרטים וכעם. ובינתיים – שילמנו אמנם מחירים כבדים מאוד, אבל לא נכשלנו כִּכְלל.

אוסיף כאן פרטים אחדים: אלון גן הוא בן חברים שלנו מכפר מסריק, דוביק ועדקה גן. עדקה היא בתו של האיש המופלא יצחק פטיש, סבא של אלון, שהיה ממייסדי הקיבוץ, ממנהיגי "השומר הצעיר" ומפ"ם, ציר ישראל באוסטריה, עובד מפעל בקיבוץ, ובשנותיו האחרונות גם משורר.