(סיפור)
ידעתי את שמו וידעתי שהוּא מבוּקש. ידעתי שהוּא עוד יגיע רחוק (בּעיקר רחוק מכּל דבר שפוּי, חוּקי, נורמאלי). וידעתי דברים על חייו הכּמוּסים שחששתי לדעת יותר, אבל לא העליתי על קְצֵה דעתי את סופם הקרוב, הפאטאלי. זה היה לאחר אותו לינץ' מִפלצתי שערכוּ בּנֵי עמי בּרמאללה, בּשני חיילים שתעוּ בּרִכבּם ונפלוּ לזרועות ההמון. הדם, שצִבְעוֹ הוּא אחד בּלי הבדל בּין יצחק לישמעאל וּבין שָאהִיד לחייל צה"ל, הוּקַז אז בּשפע מבעית, אינפלאציוני, מִשְּנֵי העמים כּאחד.
היה לנוּ לגמור איזה סיוּד בִּרחוב לווינסקי. יום חמישי מסיימים את הג'וֹבּ וּמחר כּבר חוזרים אל הכּפר. כּפרנוּ מצוּי לא הרחק מִקלקיליה, קלקיליה קרובה לכפר-סבּא. זה המילכּוּד, שלהם ושלנוּ – אותו צירוף מוּפרך: קרוב-רחוק, רחוק-קרוב. אבל עַבְּדוּ (מוּסווה תחת שֵם יהוּדי כּמו "עובדיה") טיפטף לי בָּאוזן:
"איפה חוזרים, יא דָאוּד? יש שָם סֶגֶר. אנחנו תקוּעים כּמו בּכלוּב."
"מִנַּיִן לךָ?"
הוא ויתר על תשוּבה בּעל-פּה וּבִמקום זה הִצבּיע, חד וחלק, על כּותרת גדולה בּעברית, בָּעיתון שלהם.
ואז, רק אז נזכּרתי שכמעט חמש שעות כּבר לא שמענוּ רדיוֹ, לא אַל-קוּדְס ולא את עזה. יש לי טראנזיסטור קטן ונייד שקניתי בּדיזנגוף סֶנטֶר. רק מה, נגמרוּ הבָּטֶריוֹת ולא הִתפּניתי לקנות חדשות. אז עַבְּדוּ ניגש אל הסוּפֶּר מִמּוּל לקנות לחם ושני קוֹקה קוֹלה, כּך שהִספִּיק גם, השֶּבַח לְאַללָה, לקנות את אותו עיתון. בָּעיתון נֶאֱמַר שהסֶגֶר על כּל יישובי הגדה וגוּש עזה (לא שלהם, כּמוּבן, רק שלנוּ) מתחיל בּדיוּק בּאחת. היצצתי אפוא בָּשעון ונוֹכחתי שזהוּ, כּבר שתיים ורבע. שום סיכּויים שנשוּב עוד היום לקלקיליה חיים ושלמים. זה המילכּוּד שממנוּ פּחדנוּ מאז מהוּמוֹת הר-הבּית, מאז שהתחלנוּ עובדים בְּסִיּוּד: שפּתאום נִשָּאֵר כּאן. תקוּעים...
מה יעשׂה אִם כּך זר, ערבי, שנלכּד בּין צבתות אותו סֶגֶר בּלב תל-אביב הנוכרית, היָאהוּדִית, טרוּפת הכְּסֶנוֹפוֹבְּיָה, האימה, החשדנוּת? הרי אי-ידיעת גזירותיו של החוֹק לא פּטרה עוד שוּם אַהְבַּל מעונש. וכל ערבי, לאחר אותו לינץ' ברמאללה, דמו בּראשו.
ההיא, גִיבֶרֶת כּ"ץ, שֶאֶת בּיתה עכשיו סיידנוּ, יצאה מן המִטבּח, כּתמי שוּמן על סינרה. "תגמרוּ, אדון עובדיה, עוד היום?" חקרה, מוּדאגת. היה לה בּרוּר שאנחנוּ עיראקים. עיראקים בּני-עמהּ, מאור-עקיבא, לא בּגדאד.
עַבְּדוּ הרגיע אותה: "כּמוּבן." וחיכּה שתשוּב לה בּשקט, כּמו איזה בּוּמֶרַאנג עף, לַמִטבּח שמִּמנוּ יצאה רק עכשיו. כּשעשׂתה זאת סופסוף ויצאה מִטווח-אוזן ניגש ואמר לי בּלחש: "קח את הוֶסְפָּה ורוּץ להמשיך בַּסִּיּוּד אצל חַיֶיק. מיד!"
עשׂיתי כּדבריו, הוּא הבּוגר יותר בּין שנינו והוּא גם ה"רָאִיס", הסמכוּתי כּמו שאומרים. מַבְהִין כּגנב הִתְחָפַפְתִּי החוּצה, סוגר בּחשאי את הדלת. עד שהגעתי, נושף כּמַפּוּחַ, למַטָּה, בּחֲדַר-המדרגות, אל החצר.
ורק בּרגע זה, תוך דהירה על הקַּטְנוֹעַ עִם שני דליים של סיד ומִברשות מטפטפות, התחלתי לתפּוֹס מה הִבזיק בּמוחו מְאַלְתֵּר-ה"קוֹמְבִּינוֹת" של עַבְּדוּ: עד שהסֶגֶר נמשך בַּשטחים יש לחַיֶיק מחסן. שָם נִישַן...
חַיֶיק, סוּלְטַאנָה חַיֶיק, היא היסטוריה עיראקית על שתיים. לא מִתְחַזָּה כּמוֹנוּ אלא אַסְלִית, על אמת. התחלנוּ אצלה בְּסִיּוּד ועזבנוּ בּאמצע, לזאת בּלווינסקי. כּכה תופסים הזמנות חדשות עוד לפני שיצוּץ קוֹנקוּרֶנט. מרגע שהג'וֹבּ מוּתְחָל והאַדוַאנְס שוּלַם כּבר, נתוּן הקליינט בּידינוּ לשבט או חסד (לָרוב – לָראשון). כּמו קרפּיוֹן לוהט בַּמִסעדה של אַבּוּ-כְּרִיסְטוֹ. בּעַכּוֹ. על מחבת מוּרתחת שֶמֶן של טיגוּן. חַיֶיק אם כּן היא זְקֵנָה שבֵּיתָהּ הישן, בִּרחוב יֶפֶת בּיָפוֹ, שרוּי בּין סִיּוּד לסִיּוּט, בּין תחילת בֶּדֶק-בּית לְסוף בּאלאגאן. אילוּ גמרנוּ אצלה כּבר שִלשום לא היינוּ זוכים בּלווינסקי. מי שעושה עסקים בּלי דַאוִּינִים מתחיל בּפשיטת-רגל וגומר בּפשיטת-יד.
הֶחנֵיתי את הוֶספָּה בּחצר שלה, בּשקט. פִּשְפַּש-הגדר החלוּד קצת חרק כשנכנסתי אך מה לעשׂות? כּכה או כּכה סוֹפָהּ לגלות אותי ("מה זה, לאן נעלמתם?") וככה או ככה הרי אצטרך לשַקֵּר לה ("קריאת מילוּאים"). אבל אף שעדיין מוּשְעָן הסוּלם שלה, כּמו בשעה שעזבנוּ, קצת על העוקם וקצת מְרוּבָּב כִּתמי סיד, על הקיר בַּסאלון – אין היא שואלת דבר רק "תִּשתֶּה כּוס קפה?" וּמיד גם מוזגת. כּך שמוּסַר-הכּליות שלי לא רק שלא נעלם, גם גוֹבֵר...
היא מזכּירה לי, נגד רצוני, את סבתא הוּדָא: אותם הקמטים מִסביב לעיניים, אותו החיוּך העצוּב. כשהתחלנו לסייד אצלה, בּיום שלישי בַּבּוקר, פּינתה בּעצמה, כּמו איננה סומכת עלינוּ, כּל חפץ לחוּד. רק את ההם, הכְּבֵדִים, הסַפָּה, המִזנון, עוד היזזנוּ לה שנינוּ: עַבְּדוּ משׂמאל ואני מימין, ועיניה עוקבות ונוקבות. אבל איך שניגשתי, אני לבדי, לְפַנּוֹת לה מִמדף מוּברג לַקיר איזה גביע (גביע של ספּורט, מצוּחצח כּמו כּיפת-הזהב המתנוצצת שעל ראש מִסגד עוֹמָאר) נזפה בּי בּתוקף: "אֶת זה תשאיר לי!" ונטלה את הגביע כּמו היה זה תשמיש-קודש. רגע נשארתי המוּם בִּמקומי: מהיכן יש לה מרץ כּזה? אבל היא, לאחר שטמנה את אוצר עַלִי בַּאבָּא הזה בִּמְקוֹם-סֵתֶר, הֵסירה מֵעַל אותו קיר שתי תמוּנות בּמסגרת, של שני צעירים. שני פּרצוּפי-הפָּנִים שֶבִּשְתֵּי התמוּנות (זאת הספּקתי לראות עוד) אף שֶדָּמוּ זה לזה לא בִּמעט, לא היוּ של אותו זְבּוּן עצמו. אבל שתי הדמעות שהִגיחוּ פּתאום, בּוֹ-זמנית, מעיני סבתא חַיֶיק, היוּ בּהחלט של אותה האִישה, וּמִכּאן – של אותו הכְּאֵב.
עַבְּדוּ היה אותו רגע בַּחוּץ, בּחצר (בּוחש סיד, מוסיף מים). כּכה ששנינוּ נשארנוּ לבד, גם בַּחדר וגם בַּשתיקה. כּשהבינה שכּלוּם לא הבנתי אמרה:
"זה שלו, של רוֹנֵן, מֵהַטֶנִיס... כּבר חודשיים מאז הפּיגוּע. רונן הוא הנכד שלי, או היה..."
חששתי לשאול מה שדווקא רציתי נורא, ושתקתי כּמו טוּמטוּם. בַּחוּץ היה עַבְּדוּ בּוחש את הסיד שיֵּצֵא לו דליל, בלי גוּשִים. אבל חַיֶיק שתקה ושתקתי אני ושתקוּ הקירות הלחים שבַּחדר. איש לא בּחש את השֶקֶט בּינינוּ. סמיך. עִם גוּשים של מחנק. פּעם קראתי בּאיזה מקום על אחד, איש-קוֹמַאנדוֹ יפּאני, שנשאר בּלב אי, כּל השאר נהרגוּ, בּלי לתפּוס שנגמרה המלחמה העולמית. רק שהוּא – לא ידע, ואנחנוּ יודעים. יודעים שיש שם סֶגֶר וּתקוּעים בעיר עוינת. אילוּ ידעה הזקֵנָה הזאת, חַיֶיק, ששנינוּ ערבים, היתה הולכת להלשין?
"מאיפה אתם?" היקשתה לי, "עיראקים כּמוני או כּך רק נִדמֶה לי."
זה היה קצת חשוּד בעינַיי כּי אצלנו מִבטא פלסטיני מוּבהק. כּל דובר-ערבית (והחַיֶיק הזאת לא עשׂוּ אותה כּכה, בּאצבּע) מבחין בּין מִבטא מקומי לעיראקי, אז מה היא עוֹשָׂה את עצמה... או אוּלי היא בּעצם כּל-כּך ממזרתא שעובדת עלַיי בָּעיניים? אוּלי היא יודעת מאיפה אנחנוּ ורק מטמינה לנוּ פּח? צילצוּל אחד שלה לַמִשטרה, פּיקוּד-העורף, מחלקת רישיונות-העבודה או קְצִין-העיר – וּכבר הזִינְזַאנָה, כּלומר הניידת, עִם אור מהבהב וסִירֶנָה, עוצרת מוּל בּיתה בִּסְפִּיד אַלִּים, אַחוּל מַאנְיוּקִי, וּשנינוּ, כּמו דגים בָּרֶשֶת, יאללה – לַצינוק...
עשׂיתי חושבים ואמרתי לה דוּגְרִי, זתוֹמֶרֶת: ישר בָּעיניים (גם המבּט התמים של הכֶּבֶשׂ וגם התַחְמָנוּת המזרחית של השוּעל): "בֶּטַח עיראקים, עיראקים מאוד. רק לא אוריגינאל, כּמו בּתרוּפוֹת, כּי אםgeneric ." ותיכף בּיארתי: "נולדנוּ כּבר כּאן. אבל מה, ההורים מִבּגדאד..."
"בַּדור השני המִבטא מתנדף כּמו ריחות של סִיּוּד," אמרה חַיֶיק. ויָרְתָה בּי איזה רֶשֶף נַכְלוּלִי משתי עיניה.
אבל מה, אולי מרוב שקרים אני חשדן מִדַּי. כּי צריך להבין איך מרגיש מִתְחַזֶּה: כּמו אסיר בּיטחוני שבּורח. כּמו שְלַל קרני-לייזר סורקות אותו אלף עיניים, כּמו חפץ חשוּד. הרי אִם המִבטא שלו תיכף מסגיר שהוּא עַרְס שֶכְּפָרוֹ מוּל קלקיליה, זה כּמו פלסטיני מִנַאבּלוּס או עזה, או גַיִס חמישי עם אזרחוּת של אִישְׂרָאִיל. שקרן ערבי הוא פּצצה מתקתקת, כּזאת שמתוּכנֶתֶת לפיגוּע-התאבּדוּת פֹּה. כּלוּם לא מפחיד אותו, בּטח לא מוות, המוות רק מושיב אותו על תֶּקֶן של שָאהִיד. אִם, למשל, יִתְפַלֵּחַ פּתאום לקַנְיוֹן, עִם מיטען, מי ירגיש בּו? אִם הוא חוגר חגורה אוֹרְטוֹפֶּדִית של שַיְבּוֹת וּברגים וחומר-נפץ, מי יֵדַע? מי שוודאי לא יָדַע, לא שיער כּלל, הייתי אני, הנאיבי. כּלוּם עַבְּדוּ ידע? כּלוּם ניצוץ מטורף, קאמיקאזי, הוּצַת בּו כּבר אז?
זאת, הזקֵנָה, שקראה בּי ממש כּמו בּסֵפֶר (או שָׂמָה לי אַמבּוּש) לא הסתפּקה בּאותו מבּט-רֶנְטְגֶן שלה והוסיפה לחקור. בּן כּמה אני והיכן אני גר וּמתי השתחררתי מצה"ל? כּמו מכונת-האמת בּמִשטֶרֶת כּפר-סבּא רק בּלי חִירְפוּנִים.
עניתי על הכּול אבל בּ-easy, שְווֹיֶה-שְווֹיֶה. יד על מִברשת ויד על הדלי והפֶּה מחרתֵּת בִּצרורות. עד שעַבְּדוּ נכנס עם הסיד החדש כבר עשׂתה עליי זאת דִיסֶרְטַאצְיָה: שגמרתי סיירת "גולני", ששמי דוּדוּ פַרְחִי, שאין לי בּגרוּת. עַבְּדוּ תרם לה קצת ערך מוּסף: הוא אחי הגדול, שמו עוֹבַדְיָה. נשׂוּי, אב לשניים וגר לְיָדֵנוּ, על גבוּל רמת-גן וּבני-בּרק. יכול היה בּה-בּמידה לשקר לה ששנינו גרים בּלווינסקי. גם שם כּבר סִיידנוּ. גם שם הִתְחַזֵּינוּ. שקרים זה בַּמקצוע, כּמו הטיח, כּמו הסיד.
והחַיֶיק הזאת, כּמו חרדון גֶרִיאַטְרִי, זוקפת ראשה, מהנהנת. לא שבאמת מאמינה לנוּ חלילה, רק שלא מַרְאָה אִם עוד חושדת או כּבר לא... כּי אם משהוּ כֵּן משוּתף, בּהחלט משוּתף, לַיָאהוּד וגם לנוּ – זה השקר המוּסכּם הזה, הדוּ-סיטרי בּינינוּ: שדוּ-שִׂיחַ מְגַלֶּה דברים בִּמקום שהוּא מסתיר. מי שֶבְּסֶגֶר זה לא רק אנחנוּ. גם הם. לא פּחות מֵאִתָּנוּ. על הסֶגֶר הזה לא אומרים בַּתקשורת שוּם כּלוּם אך הוּא כּאן, כּל הזמן. כּמו גאז מסוּכּן וּמרעיל ששוּם איש לא רואה אך כּוּלם נחנקים בּו. כּמו פּתיל-חבּלה שמתוּח בּינם וּבינינוּ, ממתין לגפרוּר. מי שמַשְלֶה את עצמו שסוֹהֵר הוא חופשי ואסיר הוא בְּכֶלֶא, ישאל את עצמו כּמה זמן בּכל יום מרוּתק הסוֹהֵר לָאסיר...
אז זהוּ, גמרנוּ שִכבה ראשונה בַּסלוֹן, בַּחדרים, בַּשירוּתים וּבאמבּטיה. חיכּינו שזה יתייבּש והמשכנוּ בַּהוֹל, לנצל את הזמן.
היא הִזעִיקה אוֹתנוּ פּתאום לַמִטבּח ואמרה: "ועכשיו צהריים."
לא התווכּחנוּ, חכם לְעולם לא ידחה ארוּחה בּחינם.
"חושבים שתהיה מלחמה?" שאלה, "עכשיו, אחרי הלינץ' של הבּרבּרים מרמאללה. יש מטוּמטם שחושב עוד שיש לנוּ פַּארטנֶר, בּן-בּרית לשלום?"
לא הוצאנוּ אף הגה, עינינו תקוּעוֹת בַּצלחת, קורעים את הפִּיתָה. פּיתה עיראקית, שקוּפה כּמו נייר פֶּרְגָמֶנְט, כּמו השקר עצמו.
"בּ-73' נהרג לי הבּן," בּיארה, "בְּ-90' זה הנֶּכֶד."
היא העיפה מבּט לַמִזנון שבַּהוֹל, שעליו נשענוּ התמוּנוֹת.
"סַאמִי הלך בּמלחמת-כּיפּוּר. בּסינַי. בּאותה חווה סינית." היא הִקפּיצה מבּט מִניצנוּץ התמוּנוֹת לַגביע ההוא, שֶמִּמּוּל. "רוֹנֵן זה הבּן של הבּת שלי, סִימָה," הוסיפה, וּכמו לא אלינו. "נסע כּל שבוע לימק"א, לטֶנִיס. נדקר בּתחנה המרכּזית, מאיש חמא"ס."
"וּמה עִם הילד ההוא שֶיָּרוּ בּו בּצומת נצרים, בּ-C.N.A, מוּחמד דוּרָא? (1) מה עִם מאות הרוּגיו של הצד השני?" התפּרצתי פּתאום.
עַבְּדוּ לעס את הפּיתה שלו וטִיוֵחַ לי, מִתחת לַשולחן, בּעיטת-עונש. למי שמִתְחַזֶּה, בּעיר עברית, בִּזמן הסֶגֶר, להיות מה שהוּא לא, אין שום מנדאט לִפלוט שטוּיוֹת.
אבל חַיֶיק עשׂתה את עצמה כּמו איננה רוֹאָה (ראתה וַּאַבּוּהַ).
"מי ששולח קטינים להרוג – אחראי למותם," הִתרתחה.
"אלה פּליטים," לא עצרתי בּי כּוח לשתוק, "הם גוֹרשוּ מן הבּית."
עַבְּדוּ שתק כּמו מִקודם ושוּב, בּלי מילה החטיף לי "גוֹל" בּריא מִתחת לַשוּלחן.
"יש יהוּדים שגירשוּ גם אותם מִבּיתם," אמרה חַיֶיק בְּכַּאסַאח, "איש לא זוכר שגם אֵלֶּה פּליטים, ואחת מהם כּאן, לִפניכם..."
ומיד גם סיפּרה איך בּבַּצְרָה, עירהּ, בּאותו אביב-דמים נורא, מאי 47, הוּכּוּ יהוּדים בִּפראוּת על לא עוול, כּולל אביה ג'וֹרְג' וּבעלהּ שָׂשוֹן, עד דם. רדיו בּגדאד שֶזָּעַם על אותה החלטת עצרת אוּ"ם בּ-Lake Success,על פּלשׂתינה, הכריז כּי עוכרי האיסלאם, היָּאהוּד, מוּעֲדִים שם כּוּלם לשחיטה. כל זה נתן אותותיו, וּמיד, בּגורל יהוּדֶיהָ של בַּצְרָה. את הגביר היהודי שָפִיק עַדָאס זרקוּ לַ"קִישְלֶה", ואיִתּוֹ שמוֹנַת אֶחָיו-לדת, כּולל אביה ז"ל. על שָפִיק הֶעֱלִילוּ קנייה לא-חוּקית של תחמושת ונשק אינגליזים. על אבּא של חַיֶיק – פְּקִיד-דואר ותיק – הברחת מִברקֵי-חתרנוּת. מאוּחר קצת יותר נִתגלה שבַּפְיַאסְקוֹ הזה, קוֹנְטְרַבַּנְדַת-הנשק, נתפּס עַבְּדָלִילָה, עוֹצֵר-המלכוּת, עִם תומכים מוּסלמים, לא יָאהוּד. אבל שוּם עלילה לא זקוּקה לְעוּבדוֹת, היא זקוּקה לשקרים, לטִיּוּחַ. כּל תחינותיו של הרב הראשי, רב כַּדּוּרִי אֶפֶנְדִי, נִדחוּ. לקחוּ את שָפִיק זה לכלא סָמוֹרָה ויאללה, תלוּ על החבל. שוּם אשמה, חוּץ מִזאת שאתה יהוּדי, לא היתה נחוּצה, זה הִספִּיק.
"כּשהִגענוּ," אמרה, "בּלי רכוּש וּבלי הון, בּלי פּרוּסת-פּרנסה, בּלי כּבוד וּבלי בּית – אל אוהל דולף בּבֵית-לִיד או זַרְנוּגָה, אל עבודות-הדַּחַק, אל העוני והקור – מי בָּעולם הנאור, הצבוּע, עולם ה-double standard של נַסְרָאלוֹת, אַרְדוּאָנִים, שָׂם לב לָעוּבדה הגלוּיה לעֵין-כּל: שגם אנוּ היינוּ פּליטים???"
היא חדלה לדבּר ונזכּרתי פּתאום בּספריו של עָ'סָאן כָּנָפָאנִי, מי שנמלט בּליל-חורף, כּילד, מעַכּוֹ לבֵּיירוּת, עִם נצחונם של היָּאהוּד. בּתוך סירה קטנה של דייגים, בּים רותח, הגיעה משפּחתו בּבוקר יום-המָחֳרָת אל חוף-האכזבות של הציניזם הלוּבְּנַאנִי, זה שהִבטיח יד-אחים ולא חשש לבגוד.
מאז, זה כבר שישים ומעלה שנות חרפּה צורבת, הם נרקבים בּמחֲנה-פּליטים, כּמו כּל השאר, כּל התמימים שנתנוּ אֱמוּנם בּאותו חאנטאריש של כּל אלה, שלא רק שלא שיחררוּ את אדמת פלסטין, גם רימוּ את עמהּ. בַּ"נַאקְבֶּה" הגדולה ההיא של 48 הפכנוּ פּתע לפליטים של עַם-פּליטים אַחֵר. הם היוּ מעטים ואנחנוּ רבּים, הם היוּ נחוּתים בּתחמושת ונשק, אך מה שהִכריע היתה העיקשוּת שלהם, שֶגַבָּהּ אל הים. כּל מדינות האיסלאם שפּלשוּ לִגבוּלם וחישבוּ על בּטוּח איך יחלקוּ בּיניהן וּבינינוּ, בּחַאפְלָה גדולה, את עוֹרָם – פּשוּט שכחוּ שֶעַל מה שנשאר מעוֹרָם בָּאיטליז של אירוֹפּה, אין להם שוּם כּוונות לוותר, ושנית לא יֵלכוּ לִשחיטה. אנחנוּ פּשוּט לא ידענוּ לקרוא את הכּתב על זרוֹעם, זה של אַוּשְוִיץ. לא הערכנוּ את כּוח האף-על-פּי-כן הלחוּץ אל הקיר.
"תוך שבוּעיים תשוּבוּ לגבוּל אדמתכם שעד אז תטוהַר מִסַאיוּנִים," (2) כּך זִימְבְּרוּ לנוּ אַחְמֶד שוּקֵיירִי, קַאוּקְגִ'י, עבּדאללה, מי לא? כּך הִנחִיתה עלינוּ חינגת הסוּמים את הדַאחְקָה הכי מתוּחמֶנֶת: אלה, בּני מוּסָה, עשוּ לנוּ שריר ואנחנוּ אכלנוּ אותה. זה, כָּנָפַאנִי, כּילד פּליט שראה איך עבדוּ על כּוּלנוּ, כּל הפּתאים שקָּנוּ מִפָארוּק ועבּדאללה שטרות בּלי כּיסוּי, כּל שבוּיֵי מִשְדְּרֵי-המירמה ל"אַחֵינוּ פּליטֵי פלסטין הנִשדדת," כּל בּוֹלעֵי הבטחות-הכּזב של קאהיר ודמשׂק, בּיירוּת ועמאן – שׂנא את היָאהוּד אבל שׂנא אולי כִּפליים את אלה שבּגדוּ בּנוּ כּשהִתְחַרְפֵן הכּל.
את האוהל של חַיֶיק הזאת בּזַרְנוּגָה החליפו מאז שכונות-חמד. את פּחון-החֶרְפָּה של אבּא שלה בּבית-ליד מחקוּ שיכּוּנים. אך כּל מחֲנות-הפּליטים בּירדן, בִּלבנון, בַּגָּדָה וּבעזה – תקוּעים עד היום, כּבר יותר מֵחֲצִי-המֵאָה, כּמו כּוּלנוּ, בַּבּוֹץ. מידת אחריוּתה של כּל אוּמה לחֶלְכָּאֶיהָ נִבחנת לא בָּרַהַב הפּוֹמפּוֹזִי הנבוּב של מי שמסיק לו בּסֵבֶל פּליטיו את תנוּר יוּקרתוֹ הפּוליטית; או מי שהופך את עוֹנְיָם המחריד, את כל ההבטחות על שיבתם מחר הבּיתה, את עומק עלבּונם על שרוּמּוּ באורַח ציני – לנֶכֶס תקשורתי של הנהגה חסרת-מצפּוּן. כּל שׂינאתי לָיָאהוּד לא תוּכל לכסות בּסִיּוּד וטִיוּחַ (אף שסִיוּד וטִיוּחַ לכל הדעות הם הסֶקטוֹר שלי) את מה שמראות העוּבדוֹת הקרות: שבּעוד פּליטיהם מצאוּ בּית (אין, כּבר מִזמן, שוּם פּחון וּבדוֹן בִּתחוּמם) לפליטינו אין כּלוּם.
אז זהוּ, עכשיו שחזרתי לכאן עִם הוֶסְפָּה שלי, מלווינסקי, שוּב לא היה בַּקָּפֶה שמזגה לי מִשּוּם הרגעה של ממש.
"איפה אחִיךָ?" רטנה, חשדנית, "ואיך זה שאתה כּבר כּאן והוא, הבּכוֹר, איננוּ?"
"אמרתי לָךְ," גימגמתי, "צו-קריאה דחוּף לג'וּלִיס. שנינו בּמילוּאים שָם ועכשיו מצב-הָכֵן."
"אז איך זה למרות כּול מצב-ההָכֵן הצבא מסתדר בּלעדיךָ?"
"נתנוּ לנוּ פַּס, שנגמור ונחזור. גם עובדיה בַּדרך לכאן."
היא חזרה להלהיט את קוּמקוּם הקפה (החֲשָד נתלהט בּה כּבר קודם).
"איך תגמרוּ?"
"עד הלילה," אמרתי, "ועד מחר נישַן, אִם לא איכפּת לָךְ, בַּמחסן."
"לא," אמרה חַיֶיק, "תישנוּ בּבני-בּרק-רמת-גן, הרי יש לכם בּית." (שוּב נתעורר בּי חֲשָד שהעַרסית חושדת רק לא מְגַלָּה).
"מחר, על הבּוֹקר, בּג'וּלִיס, מִסְדַר-התייצבוּת בַּבּסיס," התעקשתי, "בַּתְיָה, אשתו של עובדיה, בּכלל לא יודעת שיש לנוּ פַּאס. אִם תִראֶה שחזרנוּ הלילה ותיכף שבים לַצבא כּבר בַּבּוקר – רק תתאכזב. בּשביל מה לעצבּן בּחוּרה בּשמירת-הריון?"
לרגע, רק לרגע, נִדְמְתָה כּמין אַקוַארְיוּם. שקוּף כּזה וכל מה שבִּפְנִים רואים בַּחוּץ: שמחמיא לה נורא שחזרנוּ אליה מִג'וּליס לגמור את הפִינִיש; שמחניף לה אוּלי לא פּחות שהזכּרתי שמירת-הריון וכל זה. אישה בּגילה היא בְּבַּאסָה כּזאת שמִזמן כּבר שוּם איש לא זקוּק לה. אין עוד דבר שנִזקק לו אדם, כּל אדם, כּמו זְקִיקוּת הזוּלת. זה שאשתו של עובדיה תלוּיה בּה אפילוּ מִבּלי שתֵדַע זאת (ואין שוּם סיכּוּי שתֵדַע זאת כּי אין שוּם אישה כּזאת, עַבְּדוּ רווק). זה שבּג'וּליס שוּם איש לא שמע עוד על עצם עוּבדת קיוּמנו. וזה שעובדיה אינו אלא עַבְּדוּ ודוּדוּ בּכלל הוּא דָאוּד – כּל זה איננוּ נוגע לה כּלל כּי את זה היא פּשוּט לא יודעת. מה שיודעת וּמה שנוגע לה הוּא שתלוּיים בּחַסְדָהּ...
"מילא," הִרבּיצה בּת-צחוק צעירה בּעשׂרים-שלושים שנה מִסכוּם גילהּ הנוֹמינאלי. זיקנה אינה נִמדדת רק בִּשנת-ייצוּר ה-chassis, כּי אִם, כּך מסתבּר, גם בִּזריזוּת ההילוּכים. אך חַיֶיק החליפה הילוך מסירוּב חשדני לִצדקה אַלטרוּאיסטית בִּסְפִּיד שהיה מבייש צעירים-בּהרבּה מגילה המוּפלג.
"מילא," אמרה, "תעשׂוּ את הלילה אצלי בַּמחסן, לא איכפּת לי. יש שָם מיטה ישנה, מִתקפּלת, ויש גם מִזרון 'עַמִּינָח'. בָּערב אכניס לכם כּר וּשמיכה אף על פּי שאצלנו עוד קיץ. כּן, ואדליק בּשבילכם את הבּוֹיְלֶר. שרק תגמרוּ לסייד..."
עַבּדוּ עוד טרם חזר אותה עת אך אני כּבר עבדתי בּמרץ, קיר אחר קיר, בּמִברשת ה-roller, על כּל שעוד טרם סוּיַּד. אבל כּאן הממה הִתפּצחוּת-אדירים את אוזנַיי, את כּוּלי, כּמין רעם. חושך מוחלט הֶאֱפִיל על חוּשַי ויותר לא הרגשתי דבר - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
כּשפּקחתי עינַיי, אחר נֵצַח או שניים, הייתי מוּקף בּמין לֹבֶן. לא של סִיּוּד, של סִיּוּט מצמרר. כּלוּם המוות צִבעוֹ הוּא לבן? אבל איך שחשבתי כּך שַבְתִּי לזכּור שֶלַמֵּת הרי אין מחשבות כּבר. כּל עוד המוח עובד קַבּלנוּת ושעות נוספות, אתה חַי.
"איפה אני?" נִתמלט לי עמוק מתוכי קול מוּזר, לא מוּכּר לי.
"כירוּרגית ב'," ענה לי קול לא-לי, אבל מוּכָּר.
היזזתי קימעה את ראשי אבל תיכף נכנעתי, בּלחץ הגֶּבֶס. פְּנֵי הדובר כּמו הוּסווּ בּטיפטוּף של מִברשת דמעות, לא של סִיד.
"מה קרה לי ואיפה עובדיה?" שאל אותו קול שהִגִּיחַ ממני.
"חָטַפְתָּ תיקרה על הראש אבל סַחְבַּכּ, עובדיה, מוּגן מכּל רע."
"איך זה קרה?"
"זה קרה מפּיגוּע חמא"ס, ממיטען חומר-נפץ. מה שתגיד על הארץ הזאת, אין בּה רגע אחד שיעמוּם."
"מי אַתּ?" גנחתי, רוֹאֶה דמוּת-אִישה אבל לא מְזַּהֶה את פָּנֶיהָ.
"פּלא," אמרה, "שאתה עוד זוכר מי אתה, כּל השאר חאנטאריש."
"אני דוּדוּ," מילמלתי בּקול שכּעת, רק כּעת, בּאמת נִשתייך לי. "דוּדוּ פַרְחִי," הוספתי, "סיירת 'גולני'. תושב רמת-גן. או בּני-בּרק."
"אתה לא דוּדוּ פַרְחִי, דָאוּד פָארָאחָאן, ותפסיק לבלבּל את המוח. אתה מאוּגדת חַארְטה-בַּארְטָה, פּלוּגת קָאלָאם-פַאדִ'י, סיירת צ'יזבּאת. לא תושב רמת-גן או בּני-בּרק אלא כּפר מוּל קלקיליה, שלךָ ושל עַבְּדוּ. מי שחשב שאפשר לסובֵב את סוּלטַאנָה על אצבּע – הוּא תֶס (3)..."
וכל אותה עת, כּמו הפוּך על הפוּך, כּמו אירוניה של מין "נָא בָּאוזן", היו כּפּותיה עוברות על מִצחִי הלוהט בּמיטפּחת לחה. מה הן חיפּשׂוּ בּי: קורבּן או אוייב, או תחליף לְבֵן ונכד שיותר כּבר לא יהיוּ לה?
"תיכף טילפנתי לַכּפר, להוֹרֶיךָ. יש סֶגֶר אך טוב שיֵּדְעוּ."
"מִנַּיִן ידעתְּ שאני זה אני?" נשתחרר בַּבּקבּוּק שלי גִ'ינִי (4).
"לא תאמין, גם חִיתְיַארִית מוֹדֶל שנת 20 עוד תופסת עניין..."
"איך זה: ידעתְּ שאני ערבי וּבכל זאת שתקתְּ?" לא עיכּלתי.
"לא שתקתי, הִזמנתי מיד אמבּוּלאנס והבאתי אותךָ לַמִּיּוּן. נִרְאֵיתָּ, חַבִּיבִּי, כּמו סְטֵייק על המַאנְגַל. עִם דם על הגִ'ינְס, כּמו שְפְּרִיץ-צֶבַע. מִשָּם, מהכּיס של הג'ינס, בּיצבּצה תעוּדת-הזֶהוּת שלךָ, בּוּל... הייתָּ כּמו זוֹמְבִּי, בּלי שוּם הכּרה, בּלי חוּשים, אבל לא בּלי סוּלטאנה. סבתא סוּלטאנה אוּלי גרוּטאה, אבל מה: מִמַּתֶּכֶת first class. איך שבּאתָ לי שָם עִם ילקוּט הכּזבים של עיראקים דור שני ועִם אַקצֶנט פּלשׂתינאי, אמרתי לעצמי: אולי שֵנִי, אך רק בּבְּלוֹפִים. כּי לוּא הייתָ עַרְס, כּלומר ראשון בּתחמנוּת – הייתָ בּוחר לךָ שקר אַחֵר, לא כּזה שרואים בּו כּל תֶפֶר. סמוֹךְ על סוּלטאנה: מיבטא פלסטיני, חַבּוּבּ, לא יורד בַּכּביסה..."
"אַתּ כּועסת עליי?"
"לא כּועסת, שְׂמֵחָה. שְׂמֵחָה שאתה חי, טיפּשון, גם אִם אתה נגדנוּ. גם אִם שכחתָּ ששוּם אינתיפאדה עוד לא שברה אוֹתנוּ ועוד לא שיקמה אותכם. יש לךָ אימא בַּכּפר מוּל קלקיליה ויש לה מזל שניצלתָּ. לא כּמו הרבּה אִמיָּהוֹת בִּשחורים, גם אצלנוּ וגם אצלכם. כּשנגמר הניתוּח אמר לי הדוקטור: 'נִפתח לו הראש, מההֶדֶף.' – 'דוקטור,' אמרתי, 'אוּלי הגוּלגוֹלת פּתוּחה, לא הראש, יש הבדל. הראש מלא 'עֲלֵיהוּם' וגִ'יהָאד וּשטיפות-מוח. אילוּ היה זה הראש שנפתח כּבר היינוּ מִזמן בּשלום'."
היא חזרה וטבלה בּחיוּך את שוּלי המיטפּחת שלה בּמי-קֶרַח. "איפה היה החמא"ס שלךָ, מותק, בִּזמן שהפּיצוּץ שלו פּגע בּךָ, לא בּי? איפה תִמצא בּין עֶשרוֹת מוּשחתיו שבּוֹנים להם וילות בּעזה מִמַּה שתוֹרמים האֵירוֹפִּים ואוּנרָ"א לכל המוּרעבים שלו, גם אב שַכּוּל אחד? למה מה: כּבר אין בּנים לחַאלֶד מַשְעָל או הָאנִיָּה, ששולחים רק את בּניהם של אחֵרים להתאבּד? למה שלא יתאפשר גם להם להמריא על כּנפי מיטען-נֵפֶץ – בּוּם! אל שִבעים הבּתוּלוֹת בּגן-עדן, לפי המובטח בַּקוראן?"
רציתי לומר לה: וּמה עִם היד הקלה שלכם על ההֶדֶק? מה עִם פּיצוּץ הבּתים, הגירוּש, הכּיבּוּש, העלבּון והדם? אלפּיים שנות עָוֶל הייתם בּלי ארץ, עכשיו מה: עכשיו זה תוֹרֵנוּ? רק אצלנוּ הראש לא פּתוּח, רק לנוּ עלה פֹּה השֶתֶן לָראש?
אבל היא – רק פָּרְשָׂה לי עיתון עִם תמוּנת מְחַבֵּל שצוּלמה בּוֹ-בַּבּוקר. כאן, בִּרחוב יֶפֶת בּיפוֹ, שני מטר מִמנה, פּיצוּץ-התאבּדוּת. רוב הגוּפה מרוּטש להחריד היה, רק הפָּנִים נשארוּ שָם. תיכף זיהיתי את עַבְּדוּ. אז זהוּ, סִיּוּד נהפך לסִיּוּט.
"זה החבר שלךָ," לא התאפּקה, "שחִירְתֵּת לי ששמו הוּא עובדיה... חוּש ההוּמוֹר של השׂטן, דָאוּד, זה בּוּמֶרַאנְג. פּעם אתם מנחיתים אותו בָּנוּ וּפעם אנחנוּ, יא אִיבְּנִי, זורקים אותו קוֹנְטְרָא, ישר עליכם, אך תמיד הוּא חוזר אל שולחיו... מי כּבר מרוויח מִזה? אף אחד. רק ההוּא, הבּוּלֶמִי, המֹלֶךְ. זה שפּוֹעֵר את לועות העפר, מִדֵּי יום, בּבתי-הקברות. בּתי-הקברות שלכם ושלנוּ, דָאוּד, שצומחים דוּנאם-דוּנאם. בְּאֶרֶץ שֶבָּהּ נִזרעִים השׂדות בִּגוויות בִּמקום לחם ופוּל. אילוּ ראה העיראקי ההוּא, הקדמון, אִיבְּרָהִים אִיבְּן תֶּרַח, מה שעושׂים אִיסְמָעִיל ואִיסְחָק זה לזה, היה מת מִבּוּשה."
שתקתי. אך היא, בִּזריזוּת של קלפן, כּבר הושיטה לי בּוּכְטָה של כּסף. "קח," הימהמה, "זה בּשביל הסִיּוּד. כּשתבריא תעבוד אצלי עוד."
"עוד?" לא הבנתי (וחשתי פּתאום את כְּאֵב התפרים על המצח).
"כּן, למה רק לךָ, גם לַגג של סוּלטאנה נִסדק כּל הראש."
היא אמרה זאת בּשקט, כּאילוּ שוּם כּלוּם, כּמו בּרוּר לה ש-business as usual. שֶאִם שנינוּ בְּפַּאיְלָה אחת אז על שנינוּ מוּטלת חובת הכּביסה. איש מֵאִיתָּנוּ איננוּ הפְרַאיֶר של איש מאִיתָּנוּ, זה יחד. יחד נכנסנוּ לַבּוֹץ של היחד ויחד נצא, אם בּכלל. "ודִיר בַּאלַאכּ, דָאוּד," ניפנפה לי בּאצבּע, "זה ג'וֹבּ לא פּשוּט, אֶסְמַע מִנִּי. לא של קוסמטיקה, לא של לִמרוֹחַ, לא שְפַּכְטֶל, לא טיח, לא סיד. או שנרבּיץ פּה, אתם ואנחנוּ, רֶמוֹנט יסודי, טיפּוּל-שורש, או שהגג יתמוטט על כּוּלנוּ כּאן, כּמו בַּמלון של 'וֶרְסַאי'..."

ביאורים:
1. כידוע כיום לַכֹּל, לא יריות חיילי צה"ל כּוּונו אל מוחמד דורא אלא יריות החמא"ס.
2. סַאיוּנִים – "ציוֹנים" בהיגוי ערבי.
3. תֶס – טיפש בערבית.
4. ג'יני (או: ג'ין) – דמות אגדית שֵדִית הכּלואה בּבקבּוּק ושואפת לפרוץ מתוכו החוּצה.
5. חית'יארית – "זקֵנה" בערבית.