הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק עשרים
ארוחת-ערב בלב חצי-האי ערב, וגופת הרוג בחדר אשתו האהובה של השיח'.

כשהתקרב עַמַשַׂי השומר, צנום וכחול-עיניים, ומחופש לצ'רקסי, אל אוהלי-השיער וסוכות-האבן שבהַדִיֶה, היה בידיו צרור מטבעות-כסף תורכיות, מאלה שהעניקו עולי-הרגל הנוסעים ברכבת החיג'אזית, בעוד כשלושים-וחמש שנה, לקפיטן יוקי, הוא אבו-טנק אל-חכים. אלה המטבעות שנותרו לאחר שהזאבט המשופם לקח את המחצית כגמול על שהירשה לטפל ביבלת הגדולה שבאצבע הקטנה ברגלו השמאלית.
המשא-ומתן שלו עם אנשי השבט עלה יפה, אולי יפה מדי, ועד מהרה חזר רוכב על גבי גמל נאה, אשר על צווארו תלוי פעמון מצלצל הקרוי גם מצילה או זוג, ובערבית – גַ'רַס. וכן שלל קישוטי צוואר, חרוזי זכוכית תכולים, ענק ושהרון וגם קמיע, הקרוי חַגַ'אבּ, כתוב בידי שיח' מפורסם בנפלאותיו.
ואחריו – מקרקשים שלושה גמלים, וכולם קשורים באפסריהם זה לזה, בשיירה אחת. על גבו של כל גמל היה כר, הקרוי בערבית רַחְל, עשוי שלד-עץ המסתיר בחובו את הדבשת, שלא תיפגע. משני צידי הכר המרופד, לאורכו, בולטים מקלות-עץ חזקים אשר לקצותיהם נקשר מטענו של הגמל בחבלים, ובמשקל שווה מכל צד.
עמשי החזיק באפסר הגמל, שמחובר לרסן הנקשר אל ראשו ולופת את הפה בשני קרסי-ברזל, המתחבקים ביניהם, מעין קרס בתוך לולאה. הרסן פותח ומרפה, חובק ובולם את הפה בשעת הצורך, על פי המשיכות באפסר, כדי להרגיע את הגמל ולהטותו בחפץ בעליו.
בהגיעו אל החבורה הבריך עמשי את הגמל הראשון בקול חירחור: "חְרְרְרְ-חררר-חררר!" – ואחר עבר אצל שלושת הנותרים, מושך אפסריהם כלפי מטה, לוחץ בידו ואף מכה קלות במקל על צווארם, ובכל אותה שעה משמיע קולות חירחור מפיו, עד שהבריך את השיירה כולה, ארבעה גמלים יפי-מראה, עוטי חרוזים צבעוניים וכרים מקושטים בשטיחים רקומים, צבעוניים אף הם, עם גדילים בקצותיהם.
במטענם של הגמלים היו נאדות-מים, קמח לאפות פיתות, גפרורים, תמרים, זיתים, עלי-תה, סוכר, שמן-זית, מלח, זעתר, גבינת-גמלים, אורז, יריעות צמר-גמלים להקים אוהל, חרבות, רמחים, אקדח רחב-קנה הנטען באבקת-שריפה מלפנים, ועוד חפצים שונים שהיוצאים אל המידבר, לימים רבים, זקוקים להם.
עמשי עזר לאבבטן לעלות על גבי גמלו, קורא לגמל בקול לקום, ומושכו באפסר כלפי מעלה. הגמל קם, כהרגלו, קודם על רגליו האחוריות, ורק אחר-כך על גבי הקדמיות, מה שגרם לאבבטן לערוך מיד גלגול-ראש קדימה, ולהשתטח על אדמת המידבר.
מה לעשות כדי להעלותו?
טוב שנזכרו בסולם-החבלים שהביא אבבטן מהבית כדי לטפל בעוגה בת שלוש הקומות בבית-הקפה בתל-אביב, בשנת 1982. התירו את הסולם, קשרו את שני החבלים לחגורת-האבנט של אבבטן, מגבו, ורני וקפיטן יוקי תפסו כל אחד בקצה-חבל משני צידי הגמל, מאחור, וכך הצליחו לתמוך את אבבטן בשעת התרוממו על גבי הגמל, כמו חבילה ענקית, מבלי אשר ייפול.

*

את שארית היום בילו במסע אל לב המידבר, מזרחה, עמשי רוכב בראש, ואחריו לפי הסדר – רני, אבבטן וקפיטן יוקי. השיירה עשתה דרכה לאיטה, בגיאיות, לעבר ההרים הגבוהים, בערבת-חול צחיחה הנפרשת עד פני האופק, אשר רק לעיתים רחוקות נראה בה, מרחוק, איזה מאהל בידואי ליד דקלי תמרים.
לפנות ערב עצרו והבריכו את הגמלים בשיפולי גבעה אחת. נטו אוהל ללינת-לילה. רני ואבבטן קוששו מעט שיחים יבשים, שנמצאו בקושי.
"אח, לוא היה לנו כאן קצת נפט!" – אמר אבבטן, שידיו נשרטו.
עַמַשַׂי בלל בינתיים קמח במים, הציב אבנים אחדות, הדליק את המדורה ביניהן ואפה לחבורה פיתות דקות, טריות, על גבי הסאג', הוא טס-המתכת המתחמם באש, אשר על גבו נאפות הפיתות, כדרך הבידואים. בקערה גדולה אחת הניחו זיתים, גבינת-גמלים, בצלים אחדים, יצקו שמן-זית, המליחו ובזקו זעתר, טבלו את הפיתות החמות וליפפו בהן את האוכל, שתו מים מנאד-העור, וקינחו בתמרים ובתה מתוק, חריף וכמעט שחור.
אבבטן שלף את הכף וניסה להיעזר בה כדי להתאים את קצב האכילה לתיאבונו, ואולם עמשי הפציר בו להחזיר את הכף לאבנטו ולהסתירה שם. "עלינו להיראות כבני-המידבר לכל דבר," הסביר, "וכאן אין איש נוהג להשתמש בכף לארוחה מעין זו. רק בפיתות, ובאצבעות."
קפיטן יוקי היה במשך כל הערב במצב-רוח רע, שתקן, וכמעט שלא אכל דבר. רק שתה הרבה מים.
"מה יש לך?" שאל אבבטן בין לעיסה לבליעה.
"יש לי הפרעות."
ואכן, שעה שפרשו לישון, מכוסים בעבאיותיהם, כבר הורגשה מועקה כבדה באוויר. סביב לירח החיוור התאספה הילה מוארת כמו לפני יום חמסין. היה קר מאוד. רוח לא נשבה ומהמידבר עלה ריח אבנים קלויות בשמש, כמו אחר שריפה. ובעודם רובצים, עטופים בעבאיותיהם, בפתח האוהל, קבעו תור לשמירה, שניים-שניים – עמשי ורני, אבבטן וקפיטן יוקי.
"היזהרו מנחשים ועקרבים," אמר עמשי, ששמר עם רני במשמרת הראשונה. "אין להפוך אבן בחשיכה, ולא לשלוח יד למקום חשוך."
"איך אומרים עקרב בערבית?" שאל רני.
"פשוט – עקרבּ," – [בבי"ת דגושה ובמלעיל].
"ונחש – נחש?" [במלעיל].
"לא. נחש הוא – חַיֶה, [גם כן במלעיל], כמו ביידיש – חַיֶה, אַ וִילְדֶע חַיֶה! – חיה [במלעיל], חיה פראית!"
"אולי תפסיקו לדבר על הנושאים האלה," נשמע בחשיכה קולו של אבבטן, המתהפך בעבאייתו בחוסר-מנוחה, "מה זה יעזור לך אם תדע איך קוראים לנחש בערבית? תדברו אליו? תשביעו אותו אם ינסה להתקרב? אם יזחל – "
"עמשי!" נבהל פתאום רני, "מאיפה צמח לנו פתאום גמל חמישי?"
"איפה?"
"הנה, כאן, רואים עוד דבשת קטנה רובצת בחשיכה – "
"רני, אל תתרגש. הלא זה אבבטן, השוכב על גבו!"
"מספיק!" קם אבבטן ונכנס אל תוך האוהל. "אני לא רוצה לחלום בלילה על נחשים ועקרבים. שקט. ליל מנוחה!"
ועד מהרה עלתה נחרתו עם יריעת האוהל הכהה, עלה ורדת, עד שהיה צריך לחזק היטב את היתדות ולסגור את כל הפתחים למען לא ישמעוהו חיות-המידבר המסוכנות, ובראשן האריות והנמרים, ותתאספנה סביבם.

*

עמשי ורני ישבו, נשענים על הכר המרופד, הטעון משא, של אחד מן הגמלים הרובצים בחשיכה. כל גמל וגמל רבץ על ארבעת רגליו הארוכות, המקופלות, משעין את כל כובד גופו על חזהו הבולט, כמין רגל חמישית, והעיניים נעוצות במרחבים הריקים של מידבר חיג'אז, בלב חצי-האי ערב. אוויר-הלילה היה יבש, חריף וקר. הירח אפוף מעין ערפל מבהיק, המבשר יום מחר חם מאוד, ואביך. מדי פעם היה אחד הגמלים מתעורר לפתע מנחרותיו של אבטן, ומיד מבקש להתרומם, כאילו התערבב לו בחלומו קול הנחרה עם אות קריאה מוכרת לו. ולא היתה ברירה לעמשי אלא לקשור היטב את הגמלים באפסריהם אל יתדות בקרקע, קצר ונמוך ככל האפשר, למען לא יתרוממו לקול נחרותיו של הסופר הישן.
דמויותיהם של השניים היו עטופות בעבאיות כהות. לצד עמשי מונח רובה תורכי קצר, בעל כדור אחד בקנה, ללא מחסנית, ורני החזיק במקל-הטיול היורה של משה-שמואל רַאבּ, שאף הוא טוען רק כדור אחד, ללא מחסנית. בשנה זו, 1875, עדיין לא היה ידוע רובה הקרבין הגרמני, המשוכלל, שניתן היה לטעון חמישה כדורים במחסניתו, והעתיד להיקרא, בבוא היום, בשם "אַבּוּ-חַמְסָה", אבי החמישה. גם לא הרובה האנגלי המשוכלל "לי-אנפילד", קצר-הקנה, הטוען אף הוא חמישייה.
למותניהם היו חגורות חרבות. ולמראשותיו של אבבטן, בפתח האוהל – רומח גדול, שאפשר, בשעת הדחק, גם לגרד באמצעותו את הגב.
"עמשי," לחש רני, "הלא בעוד שנים אחדות הסופר יעקב רבינוביץ יכתוב עליך ספר – "
"ובכן?" השיב לו עמשי בלחישה מבויישת.
"מדוע? מה הדברים שעשית?"
"מנהג הערבים הוא," אמר עמשי, "להתפאר במה שלא עשית, ולעשות בשעת הצורך, גם דברים שאין מתפארים בהם. דרך זו אימצנו גם אנו, השומרים – לשמור בסוד את מעשינו. ובכל זאת אספר לך מעשה אחד, שמספרים בגליל בסודי-סודות, ואומרים כי אני הוא גיבור הסיפור.
"פעם זרקו ערבים גופת-מת על הקרקע, באחת המושבות העבריות, שאיני רשאי לגלות את שמה, ואמרו להעליל על תושביה עלילה. כשיצאתי בלילה לשמירה, כך מספרים עליי, הרגשתי שסוסתי אינה רוצה לגשת למקום שהיה עליי להציץ שמה. הכרחתי אותה לגשת, והיא הזדקפה על רגליה האחוריות, ורצתה להפיל אותי. ניסיתי לרדת מ'שובבה' ולמשוך אותה אחריי, והיא לא נשמעה. סוף-סוף עייפתי, קמתי וקשרתי אותה לגזע עץ, והלכתי בעצמי. הלילה היה גוש עלטה, ובלכתי נתקלתי וכמעט נפלתי. התכופפתי לראות מהו הדבר שהכשיל אותי, והנה – גופת-מת!"
"גופת-מת?" נרעד רני ושיניו נקשו לרגע קט.
"כן. נבהלתי גם אני. חשבתי: ודאי היא גופתו של אחד השומרים. הדלקתי את הפנס-החשמלי הקטן שלי והסתכלתי בחלל והיכרתי אותו. זה היה רועה בידואי, בן שבט קטן ומסכן, שכן למושבה.
"מה עשיתי? – כך מספרים עליי, רני, זכור זאת, לי עצמי אסור לגלות – לקחתי את גופת-המת ועטפתי אותה בגלימה, העמסתי אותה על סוסתי, והסתרתי אותה במאורה סודית, בהר הקרוב, הרחק משדות המושבה. וכשרק התחיל השחר מאיר, חזרתי אל המקום, אספתי את החול שניכרו בו שרידי הדם, יישרתי את הקרקע באופן שלא ניכר בה שום דבר, כלומר, ישרתי-למחצה, כי כשמיישרים יותר מדי, הרי מכירים מיד שזה מעשה ידי אדם, ושבתי למושבה ושכבתי לישון.
"בבוקר באו שוטרים מן העיר הסמוכה, חיפשו במושבה, וערבי אחד מן השכנים, לא בידואי, הולך לפניהם ומובילם אל המקום שנמצאה בו הגופה, ומשם הוא מוליכם בעקבות הצעדים, צעדי סוסה, והצעדים מובילים אל דרך רחבה, היא הדרך בה באו אל המושבה, וכאשר הגיעו אל קרקע קשה – נעלמו לפתע העקבות ואינם.
"השוטרים לקחו עימם את הערבי המלשין והחזיקו אותו במאסר, עד אשר יתברר העניין. ובינתיים, למחרת – ביקר בידואי רוכב אצל שיח' הכפר השכן, ממנו בא המעליל על המושבה, ונשאר ללון בצל קורתו. השיח' כיבדהו בהכנסת-אורחים, והם אכלו ושתו, ועישנו נרגילות, וסיפרו מעשיות, עד שנפלה עליהם תרדמה כבדה.
"בעלות השחר קם הבידואי האורח, חבש את סוסתו ורכב משם. הם עוד לא הספיקו לקום, והנה בא קהל בידואים ונשותיהם מן השבט הסמוך, והתפרצו ביללות, מחפשים הרוג.
"השיח' ואנשיו, וכל בני הכפר, נבהלו מאוד. 'היהודים הרגו אותו!' – טענו. אך הללו אינם מרפים, והבדואיות קורעות שמלותיהן ומורטות שערותיהן בצווחות וביללות.
"לאחר כשעתיים בא לכפר זַאבֵּט, קצין-משטרה תורכי, עם שוטרים, והמלשין מאתמול איתם. הם בדקו וחקרו בכפר, ולא מצאו מאומה. לבסוף באו אל השיח' עצמו. זה כיבדם באכילה. הזאבט קרא גם את הגברים הבידואים כי ייכנסו אל בית השיח'. כשנכנסו ציווה עליהם הזאבט לאכול גם הם מסעודת השיח', ואז אמר פתאום בחור צעיר, שנילווה על הבידואים בדרך, לא משבטם:
"'ריח נבלה מורגש בבית!'
"הזאבט כיווץ חוטמו והתחיל להריח. 'איני חש בכך,' אמר והשיח', שנבהל אמנם, הוסיף: 'הוא חולם, הנער!'
"בקיצור, החלו ריחרוחים וחיפושים, ולבסוף נמצא ההרוג – בחדר האישה האהובה ביותר על השיח' מכל נשותיו! והבחור הצעיר נעלם, כשם שנעלם האורח הבידואי בעלות השחר. ואיש לא ראה יותר לא את האחד ולא את השני!"
"וזה היית אתה, עמשי!"
"הסתיימה משמרתנו," אמר עמשי, "הבה נעיר את אבבטן ואת קפיטן יוקי."
זו היתה שעת חצות, ובה בדיוק החלה נושבת הרוח. תחילה בחשאי, ועד מהרה התעצמה. רוח מידברית, קרה, שהעלתה ענני אבק סמיך המקשה על הנשימה ומחשיך את עין הירח בשמיכה עבה של אופל, כאילו גירו נחרות אבבטן והביאו את שריקות משבי-הרוח, בהעירם את הגִ'ינִים, את השדים, החבויים ברוחות-המידבר.

המשך יבוא