* עד כאן – ב"מקור ראשון" התפרסמה בערב שבת כתבה על גלעד אך, המייסד של ארגון "עד כאן", שהשתיל פעילים בארגוני ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ישראלי, כדי לחשוף את מעשיו החמורים נגד המדינה. גלעד אך הוא מלח הארץ, בוגר פנימייה צבאית ומכינה קדם צבאית, קצין בסיירת גולני, אקטיביסט ציוני וחברתי. עיקר עיסוקו הוא באקטיביזם אקולוגי ומאבק למען איכות הסביבה, במסגרת העמותה שהקים – "פורום לישראל ירוקה". לצידה הוא פועל במסגרת העמותה שהקים – "מגן לישראל יהודית דמוקרטית" והארגון "עד כאן".
הדברים שהם חשפו מסמרי שיער. ארגונים ישראליים המשלמים שכר לערבים המתפרעים בבילעין ומיידים אבנים ובקת"בים לעבר חיילי צה"ל, בפעולה מאורגנת, עם תדריכים מסודרים כולל תדריכים א-לה "חננו" איך לשבש חקירה, לשתוק בחקירה וכו', לפני כל הפגנה. אותם ישראלים הם המסיתים ורובם נמצאים בשורות האחרונות, שולחים את הערבים להם הם משלמים לקו האש, ליידות אבנים בחיילים צה"ל.
ולעיתים דווקא הישראלים מלפנים והפלשתינאים מאחור. "תופעות שהצבא לא יודע להתמודד איתן. קבוצות של פלשתינאים מלווים בישראלים ואירופים שמגיעים לשטח מסוים, וכשמגיע חייל ואומר להם לצאת כי זה שטח צבאי סגור, מתחיל הבלגן. פתאום ניגש אליו עורך דין ישראלי מציג כרטיס ביקור ואומר לחייל שהוא עובר על החוק. שמים לו מצלמות על הפנים ומתחילים לזרוק אבנים, כשהישראלים עומדים ומגוננים בקו הראשון והפלשתינאים מאחור. אותו מפקד או חייל שמגיע עם הנשק והאפוד לא יכול להתמודד עם זה. הוא הרי לא יירה בהם, ובעצם אין לו כמעט מה לעשות. הארגונים האלה יודעים את זה ועושים מה שבא להם ומנצחים בעוד ועוד זירות."
גלעד וחבריו עושים מלאכת קודש, חשובה ביותר, להגנה על הדמוקרטיה הישראלית. מה שמצער הוא עצם העובדה שיש צורך בקיומם. הרי לשם כך יש שב"כ. בדיוק כפי שהשב"כ גילה אוזלת יד מול "תג מחיר" ורק רצח משפחת דוואבשה ניער אותו והביא אותו לפעולה אקטיבית להגנה על הדמוקרטיה, כנראה גם כאן השב"כ מגלה אוזלת יד, ורק מקרה אסון שיזעזע את החברה הישראלית יעורר אותו לפעולה ממשית.
אחת המנטרות של אנשי "שמאל" רדיקלי רבים, בעקבות התחקיר המזעזע ב"עובדה" היתה: "זה כל מה שהם גילו אחרי שלוש שנות מעקב?" – איזה זלזול בהסגרת אנשים אל מותם בעינויים, בתרבות ה"גזנגה" הפראית. גלעד אך: "אני מעריך שאחרי שהם יראו את כל מה שנחשוף בחודש הקרוב, הם כבר יאכלו את הכובע. יש עוד הרבה הפתעות בדרך."

* תדהמה – אני בהלם. חלפו כבר 48 שעות מאז מעצרו של פעיל השמאל הרדיקלי, שאף אחד אינו יודע כמובן מיהו ומה שמו של גיבור תחקיר "עובדה" מן השבוע שעבר... ועדיין פעיל זכויות האדם והאזרח איתמר בן גביר טרם כינס מסיבת עיתונאים המוחה על כך שנשללת מן העציר הזכות לפגוש את עורך דינו – ושלל סיפורי "עינויים", "אינקוויזיציה", "ק.ג.ב.", "נ.ק.וו.ד", "גסטאפו", "יהודי לא מענה יהודי" וכו'.

* ציד מכשפות – גדעון לוי ממשיך בציד המכשפות המקארתיסטי נגד אילנה דיין, שהעזה לפרסם תחקיר החושף את פשעי "תעאיוש", ומגדיר אותה כמי "שלא עובדת אצל אף אחד זולת מולך הרייטינג, השאיפה לשאת חן ולרצות, הפחדנות המבישה והפשיזם."
אז אילנה דיין היא פשיסטית, ואת מעצרו של פעיל השמאל הרדיקלי, שכנראה מבחינת לוי הוא בעל רישיון להרוג, הוא הישווה לשטזי – שירות הביטחון הרצחני של מזרח גרמניה. ואריאנה מלמד השוותה את ישראל, ולא בפעם הראשונה, לרייך השלישי, בלשון ההסתה האהובה על מכחישי שואה.

* איך מטהרים שרץ – מאמר המערכת של "הארץ" ביום שישי הוקדש להגנה על עזרא נאווי. זהו סיכום ראוי לשבוע שבו העיתון התגייס למתקפה מרושעת נגד אילנה דיין, על חשיפת מעללי הזוועה של "תעאיוש".
אלון עידן, במוסף "הארץ", האשים אותה ב"נייטרליות" היוצרת סימטריה בין טוב לרע. "למשל, הסימטרי יתעקש בגאווה בלתי מוסברת ש'אנחנו יוצאים להביא את הסיפור... בלי קשר לשאלה איזה צד פוליטי הוא משרת.' השימוש במושג 'צד פוליטי' הוא דוגמה להחלפה בין מוסר לפוליטיקה: האם השחורים בתקופת האפרטהייד היו 'צד פוליטי'? האם העבדים באמריקה היו 'צד פוליטי'? האם גם אז אפשר היה להשתמש בביטוי השחוק 'קיצונים משני הצדדים'? האם דיכוי של בני אדם הוא עניין של 'פוליטיקה' או של מוסר?"
זאת השיטה. הפלשתינאים הם "מדוכאים", כמו העבדים באמריקה. ולכן, מותר להם הכול. מותר להם לרצוח, מותר להם להפעיל טרור. וכל מי שמסייע להם, הוא למעשה איש חסד וצדקה. ולכן, מעשהו של נאווי, שהסגיר ערבים שעברו על החוק האנטישמי הגזעני על פיו מכירת קרקע ליהודי דינה מוות – למלתעות ה"גזנגה", הוא בעצם מעשה חסד הומניטרי.

* מה הם מסתירים – ציד המכשפות נגד אילנה דיין, אינו קשור למה שכבר נחשף. מה שנחשף נחשף. הפחד הוא מפני חשיפות בעתיד. הם מנסים להלך אימים על התקשורת, כי יש להם מה להסתיר.

* חמור יותר מנאווי – מעשיו של אלון ליאל, הפועל בערוצים מדיניים כדי לפגוע במדינת ישראל, חמורים יותר ממעשיו של עזרא נאווי. זה אולי לא פלילי, אך מבחינה מוסרית, מהותית, זה יותר חמור. והעובדה שאת המעשים הנלוזים הללו עשה מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ (!) – הופכת אותם לחמורים שבעתיים. מבחינה מוסרית, כמוהו כאלוף בצה"ל המתדרך את האוייב, בעיצומה של מלחמה, איך לפגוע בצה"ל ומה הבטן הרכה שלו. אדם נאלח.

* הטלת דופי – עובדי משרד החוץ, הם הלוחמים המצויים בחוד החנית של המערכה מול מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. שר החינוך נפתלי בנט הטיל בהם דופי בהשוואה הנואלת בינם לבין אלון ליאל, המצוי בחוד החנית של מתקפת הד-לגיטימציה נגד ישראל. בנט, שר בישראל, תקע סכין בגבם של עובדי משרד החוץ. אמנם הוא "לא מתנצל", אבל עליו להתנצל.

* בשירות מתקפת האמת – ביום שישי, ביליתי במשך כחצי יום עם צוות טלוויזיה מאיטליה, המפיק סרט על מדינת ישראל. הסתובבנו בצפון הגולן, בשטחי המרעה של אורטל, בתצפית לעבר סוריה. סיפרתי להם על הגולן, על ההתיישבות בגולן, על המאבק נגד כוונות הנסיגה בשנות ה-90, על ההתפכחות של רבים-רבים מבין אלה שתמכו בנסיגה והיום מודים לנו שמנענו אסון לאומי. שוחחתי אתם על הציונות, על קיבוץ, על קיבוץ אורטל, על הקליטה באורטל. ובערב הם צילמו את קבלת השבת באורטל ואת סעודת ליל שבת בחדר האוכל של הקיבוץ.
הרגשתי כמו חייל במערכת ההסברה של ישראל, מול מתקפת הדה-לגיטימציה. לוחם במתקפת אמת מול תעשיית השקר. ובעיקר, ישראלי פטריוט המשתמש בכוחי הדל להוות משקל נגד למעשיהם של מנוולים כאלון ליאל ו"שוברים שתיקה", שהנם חוד החנית של ה-BDS ומתקפת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

* סרק סרק – ח"כ זהבה גלאון, בראיון לגל"צ, הסבירה שכלל לא בטוח שהשריפה במשרדי "בצלם" אכן היתה תוצאה של קצר חשמלי. בוודאי נשמע בעוד כמה ימים שהשב"כ הצית את המשרדים, מישהו צעק "סרק סרק" ועוד איזה משהו על חור כניסה וחור יציאה, כיד הדמיון הטובה על קונספירטורים הזויים מסוגה.

* תמונת ראי – אגב, אצל תמונת הראי של זהבה גלאון רוחשות תאוריות על הצתה מכוונת מצד אנשי "בצלם" כדי להעלים ראיות לקראת החקירה הצפויה לאחר חשיפת תחקיר "עובדה" וכדי להפנות אצבע מאשימה כלפי הימין.

* דילמה של עלות מול תועלת – אני שב ומביע את התנגדותי לחוק השקיפות, המחייב נציגי ארגונים הממומנים בידי מדינות זרות לשאת תג מזהה בביקוריהם בכנסת.
הוויכוח על הצעת החוק אינו בהכרח בין תומכי אותם הארגונים למתנגדיהם, בין תומכי המימון הזר ומתנגדיו. אני מתנגד לאותם ארגונים ולמימון הזר. הוויכוח הוא על מידת התועלת של החוק מול נזקו.
למיטב הכרתי, יותר משהחוק יועיל – הוא יזיק. הוא לא יצמצמם כהוא זה את פעולת הארגונים ולא את התמיכה הזרה בהם. עיקר הביקורת על הארגונים היא על הנזק התדמיתי שהם גורמים למדינת ישראל – הנזק הזה יגבר. הוא יחזק את קמפיין הקדושים המעונים של אותם ארגונים ובכך גם יגביר את קצב התרומות, שיחזק את פעולתם ואת השפעתם. שום דבר טוב לא ייצא מהחוק הזה, זולת הרגשה טובה של כמה אנשים ש"הכנסנו להם".
השקיפות קיימת בלאו הכי, גם על פי החוק הקיים. יש להתמודד עם הבעייה בדרכים אחרות. יש לגנות ולהוקיע את הארגונים ופעולתם ואת עובדת מימונם בידי ממשלות זרות. על הממשלה לפעול בדרכים דיפלומטיות בניסיון להשפיע על אותן מדינות לחדול מבחישה בפוליטיקה הפנימית הישראלית. ובמקביל, על ישראל לממן ארגונים אופוזיציוניים במדינות אירופה, כבסיס להידברות בין המדינות על הפסקה הדדית של ההתערבות הבלתי נסבלת הזאת.

* מבזים את זכרו של רבין – הקרן החדשה לישראל יצאה בקמפיין הסתה נגד "אם תרצו". שלטי החוצות מציגים תמונה של רבין, וכתובת "בשתול הזה הם כבר טיפלו."
הקמפיין הזה הוא חטא כפול. חטא אחד הוא הניסיון להציג את "אם תרצו" בדמותו של יגאל עמיר. כלומר, ארגוניהם חסינים מפני ביקורת, וביקורת מילולית עליהם זהה לרצח. החטא השני הוא בהצגתו של יצחק רבין בדמותם של "שוברים שתיקה".
רבין סלד סלידה עמוקה מהארגונים הללו, שהיו אז בחיתוליהם. חצי שנה לפני הסכם אוסלו, הודיע ראש הממשלה רבין על החרמת טקס הענקת פרסי ישראל, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת ליבוביץ' ויתר על הפרס). לאחר ההסכם, הוא הסביר שערפאת יילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'." כמובן שזו היתה אשלייה, אך היא מבהירה מה היתה דעתו של רבין על הארגון, המקשה על המלחמה בטרור. מי שמציג את רבין בדמותם של אותם ארגונים, מבזה ביודעין את דמותו של מנהיג שהקדיש את כל חייו למדינת ישראל וביטחונה.

* גם איש חכם כחיים גורי אינו חסין מפני שגיאות חמורות – חיים גורי זכה בפרס היצירה הציונית, על ספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד". הוא הסביר את סירובו בכך שהספר הוא אישי ואינו עוסק בציונות. מסתבר שהוצאת "הקיבוץ המאוחד" הגישה את מועמדותו לפרס בלי ליידע אותו, והוא חשב שאינו ראוי לפרס על ספר זה. "לא היתה איזו הודעה חגיגית וזה היה לי נורא משונה, וכשהבנתי לאחר מכן במה מדובר חשבתי שהספר שבחרו בו הוא האחרון שמתאים לפרס הזה. זה ספר שירה של אדם שעורך חשבון עם עולמו, ולא עוסק במימד ציוני," אמר גורי, והוסיף: "זה פרס ציונות. אני ציוני מיום שנולדתי ואמות ציוני וכל חיי לחמתי למען הציונות, אבל לא נראה לי שהספר הזה ראוי לפרס הזה. הספר חורג מהמרחב הזה אבל הודיתי לשופטים שבחרו בו, שרצו לעשות משהו טוב ולכבד אותי, וביקשתי שיעניקו ליוצרים צעירים בתחילת דרכם."
חיים גורי הוא גדול המשוררים העבריים החיים עימנו היום. אני מעריך ומוקיר אותו מאוד, ועומד בקשר איתו למעלה מעשרים שנה, מאז התייצב באומץ לצד המאבק על הגולן, שעה שחברו הקרוב רבין קיים מו"מ על נסיגה ממנו, ובהיותו ממייסדי תנועת "הדרך השלישית" (אף שהתנגד להפיכתה למפלגה פרלמנטרית).
עם כל הערכתי אליו, צר לי על החלטתו. ראשית, כי החלטה זו אינה מכבדת את ועדת הפרס, אותם אנשים שראו ביצירתו ראויה לפרס. בין חברי הוועדה, תלמידו המובהק, ששנים רבות יוצק מים על ידיו, המשורר אליעז כהן. שנית, כיוון שברגע שהיצירה יוצאת לרשות הרבים, זכות הפרשנות עליה היא של הכלל. ואם חברי ועדת הפרס רואים בספר האישי הזה ביטוי ציוני – מן הראוי היה שיכבד את פרשנותם.

אולם עיקר השגיאה שלו נובעת מכך שהיה עליו להבין מראש שגורמים מסוימים ינסו לעשות ממנה הון פוליטי. דבריו על כך ש"אינו רוצה בפרס שהפך לשנוי במחלוקת" שיחקו לידיהם של מי שהפכו את פרס הציונות לשנוי במחלוקת, כיוון שהם חלוקים על הציונות. מסתבר שגם אדם חכם כמו חיים גורי, אינו חסין מפני שגיאות חמורות.

* מסע הפחדה – בכתבה של עמוס הראל ב"הארץ", נכתב שבכל יחידת לוחמים מתקיימת אחת לחודש שיחה עם הרב היחידתי. שאלתי את בני, המשרת ביחידה מובחרת, ומתברר שמעולם לא היתה ביחידתו שיחה כזאת.
באותה כתבה סופר על שיחה חצי שנתית עם החיילים הנשואים על חוסן משפחתי. אני מייחס למידע הזה אותה מידה של אמינות כמו לסיפור על המפגש החודשי.
בהקשר זה צוטטה חיילת שסיפרה שבמפגש כזה נאמר לאישה "שעליה לתת לבעלה את התחושה שהוא זה שבידיו המושכות." יכול להיות שאיזה מרצה מטומטם וחצוף אמר זאת באיזו הרצאה, אך אין לי ספק שזו לא רוח הדברים.
האם עמוס הראל בדה הכל מליבו? איני חושב. מן הסתם, התגלגל לידיו איזה מסמך פנימי ברבנות, שבו מישהו ביטא את הפנטזיה שלו על השפעת הרבנות בצה"ל.
הראל הפך את הטיוטה הזאת להצגה מסולפת של צה"ל, כחלק ממסע ההפחדה הדוסופובי.

* השבוע באירופה – פוליטיקאי יהודי נרצח ליד פתח ביתו, מורה יהודי הותקף בסכין, ראש קהילת מרסיי קרא ליהודים לנהוג כאנוסים ולא לחבוש כיפה, שרת החוץ של שבדיה קראה "לחקור" אם ישראל מוציאה להורג פלשתינאים ללא משפט. זו לא המאה העשרים ולא שנות השלושים.

* חדשות סופשבוע – האסלאם הרדיקלי ביצע טבח במלון בבירת בורקינה פאסו, ורצח עשרות "צלבנים". ארה"ב ה"צלבנית" ומדינות אירופה ה"צלבניות" מסירות את הסנקציות מעל מעצמת האסלאם הרדיקלי, במסגרת עסקה המאשרת לה להיות מעצמת סף גרעינית, שתסכן את שלום העולם.

* נקודה לזכותו של קים ג'ונג און – נשיא צפון קוריאה קים ג'ונג און, המציג בגלוי וברטוריקה מתלהמת את תוקפנותו הגרעינית, הוא סכנה לשלום העולם. אולם הוא פחות מסוכן מנשיא איראן חסן רוחאני, המסווה את תוקפנותו הגרעינית במתקפות חיוכים וברטוריקה שקרית על "גרעין לצרכי שלום."

* אור נוסף על דמותו האפלה של אולמרט – בדיקת העומק שערכה המשטרה בעקבות ההאשמות נגד אהוד ברק, על נטילת שוחד בעסקאות נשק, בהיותו שר הביטחון, העלתה שאין אפילו צל של חשד המצדיק פתיחתה של חקירה פלילית.
סיפור זה מטיל אור נוסף על דמותו האפלה של אהוד אולמרט. במסגרת ניסיונותיו המושחתים לשדל ולשמן את שולה זקן להמשיך לשבש את הליכי המשפט למענו, הוא סיפר לה ש"כולם יודעים" שברק לוקח שוחד, כלומר פשעיו של אולמרט אינם חריגים אלא הנורמה. וגם אחרי שהקלטות נחשפו, אולמרט לא קם להודות שבדה את הדברים מליבו והעליל עלילת שווא, אולי בתקווה ש... מי יודע, אולי בחקירה המשטרה תמצא משהו על אויבו.
אילו באמת ברק לקח שוחד וראש הממשלה ידע ולא עשה דבר – הוא שותף לדבר עבירה. מקרה כזה רק היה מוכיח עד כמה מסוכן להפקיר את הנהגת המדינה והאחריות על ביטחונה בידי עבריין מושחת עד קצות שערותיו כאולמרט, שכל התנהלותו היא של אדם תחת סחיטה, שאינו יכול אפילו לפעול נגד שוחד של שר הביטחון, כי הוא חשוף לחקירת קופת השרצים שלו. אך מסתבר, שבמקרה הזה, הוא פשוט שיקר. אולמרט שיקר?! ואו!
יש לקוות שפרקליט המדינה לא ייענה לדרישה החצופה של פרקליטי אולמרט ל"הנחת סלב". ככל שמעמדו של אדם רם יותר, כך חשוב יותר למצות עמו את הדין. אסור לוותר על אישום נוסף לאולמרט בגין שיבוש הליכי המשפט והדחת עדה.

* העדפה לחינוך – שמחתי לקרוא שנושא שאני מטיף לו כבר כשני עשורים, מתגבש כהצעת חוק. חברי הכנסת איתן ברושי (מחנ"צ), יפעת שאשא-ביטון ("כולנו") ונורית קורין (הליכוד) הגישו הצעת חוק משותפת, הקוראת לבטל את העבודה המועדפת לבוגרי צבא בתחנות הדלק ולהסיט את התקציב לתחום החינוך. הרי זה אבסורד, שיוצא צבא שבוחר לעסוק בהדרכת נוער או תחום חינוכי אחר אינו נהנה מן המענק, לעומת מתדלק, עם כל הכבוד.
כשהייתי מזכיר אורטל, הענקנו על חשבון הקיבוץ לכל משתחרר מצה"ל שעסק בחינוך, מענק בסכום של מענק העבודה הנדרשת.

* בנאי דור 3 – בפאב "לצ'ה" בקיבוץ אורטל, הופיע בליל שבת נועם בנאי, בנו של מאיר בנאי. ה-DNA הבנאיי עובד – יש כישרון. זמר טוב, עם קול נעים, יוצר מוכשר, הכותב את המילים והלחנים של שיריו. דור חדש של רוקרים לשבט בנאי. אי אפשר שלא למקם אותו במפת השבט. הקול שלו מזכיר את של אביתר. בלחנים שלו ניכרת ההשפעה של מאיר ושפת הגוף שלו היא מאיר מרוכך.
דומני שזו הפעם הראשונה אי פעם שהייתי בהופעה שאת כל שיריה שמעתי לראשונה. הדבר מחייב חידוד של קשב וריכוז. נהניתי. עוד נשמע עליו.

* פרקי אריק – מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי בשבועות האחרונים, היא הביוגרפיה המוסיקלית של אריק איינשטיין, שיואב קוטנר מגיש מדי שבוע בגל"ץ, ב-13:00. לאט לאט, שום דבר לא בוער, מוביל אותנו קוטנר לאורך הקריירה של אריק, תוך השמעת כל ההקלטות, כולל הנדירות ביותר שלו. הפרק השמיני, ששודר השבת, עסק בשלהי 1970 ותחילת 1971. חלקו הראשון סיים את הצגת תוכנית הטלוויזיה "לול" מס' 2 וחלקו השני החל את הצגת תקליט הילדים הראשון של אריק, עם רוב הקסלי.

* ביד הלשון: גזנגה – "קודם עושים להם זובור ואחר כך גזנגה," סיפר בגאווה פעיל זכויות האדם והאזרח עזרא נאווי, את האופן שבו הפלשתינאים מממשים את זכויות האדם והאזרח של מי שמוסגרים לידיהם בידי פעילי זכויות האדם והאזרח בישראל.
את המושג "זובור" אנו מכירים גם ממעשי התעללות קבוצתית בצה"ל. מעשים בזויים, שבשנים האחרונות צה"ל נלחם בהם, לביעור התופעה. כמובן, שה"זובור" שמבצע הביטחון המסכל הפלשתינאי, הוא ברמה אחרת לגמרי של התעללות ועינויים.
ומהו "גזנגה"? המילה הזו חדרה לשיח הישראלי בזכות חשיפת תוכנית "עובדה" על זוועות "תעאיוש". גונן גינת, ב"ישראל היום", חקר ומבאר:
"ה'גזנגה' מתבצע בדרך כלל כאשר הקורבן האומלל כבר עבר לעולם הבא. הרעיון, באופן כללי, הוא לקשור את כפות רגליו של הקורבן לפגוש האחורי של טנדר ולעשות אתו סיבובים ברחוב הראשי של העיר, שם ניתנת הזדמנות לעוברים והשבים לצהול נוכח המראה של הגווייה הנגררת. יש כאלה שמעדיפים להתחיל את ה'גזנגה' כאשר הקורבן עדיין חי, בתקווה שתוך כדי ה'גזנגה' גולגולתו תתפצח על הכביש, אבל בדרך כלל הקורבן מסיים את נוכחותו בעולם הזה כבר בשלב ה'זובור', ולכן כאשר גולגולתו מתפצחת על הכביש במהלך ה'גזנגה', הוא כבר לא סובל מזה. כמה אנושי."

2. מאחורי הגדר החיה
כמו רבים וטובים, גם אני קראתי את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" בעקבות פרשת פסילתו בידי משרד החינוך, או אם לדייק יותר – בעקבות דחיית המלצת ועדת המקצוע להכליל אותו בתוכנית הלימודים. יש שרכשו את הספר מתוך מחאה והתרסה. אני שאלתי אותו מתוך סקרנות ורצון להכיר את הספר העומד ברומו של דיון ציבורי.
מיד כשקראתי את הפרסום הראשון על הפסילה, כתבתי נגדה. הבהרתי שאיני מכיר את הספר, ואין בדבריי עמדה על אודות איכותו והאם הוא ראוי להילמד. עמדתי הייתה עקרונית, נגד הסיבות לפסילה. עמדתי לא נבעה מכתבתו של אור קשתי ב"הארץ", אלא מתגובת משרד החינוך. אור קשתי מנהל כבר שנים מסע צלב נגד כל מה שמריח יהדות וציונות במערכת החינוך הישראלית, ומהיכרות עם החומר אני מכיר את נטייתו לא לדייק, בלשון המעטה. אלמלא תגובת משרד החינוך, הייתי מניח, על סמך ניסיוני כקוראו של קשתי, שכנראה ספר שהוגש כמועמד נפסל מפאת איכותו, וכיוון שמסופר בו על רומן בין יהודייה וערבי קשתי הציג זאת כסיבת הפסילה, כדי לסנוט במשרד. אלא שמשרד החינוך עצמו אישר בתגובתו את הדברים, ואמר שהספר נפסל כיוון שהוא מעודד התבוללות.
אם יצירה ספרותית המתארת יחסים בין יהודים וגויים מעודדת התבוללות וראויה לפסילה, הרי יש לפסול את ספרי המופת של א.ב. יהושע "המאהב" ושל סמי מיכאל "חצוצרה בוואדי", את סיפורו המופתי של ביאליק "מאחורי הגדר" ואת "שיר כאב" של מאיר אריאל. שלא לדבר על סיפורי התנ"ך החל מיהודה ותמר, דרך יוסף ואסנת, משה וציפורה, שמשון ודלילה, נשותיהם הנוכריות של דוד ושלמה, מגילת אסתר ומגילת רות. הרי זה מגוחך והזוי.
ספרות טובה היא כזו המציגה קונפליקטים ודילמות ומעוררת את הקורא לחשיבה. ודאי שספרות טובה מעוררת סוגיות של זהות. על פי אותה שיטה, ניתן למצוא סיבות לפסילת היצירות הספרותיות הטובות ביותר.
ספק בידי האם "גדר חיה" ראוי להיכלל בתכנית הלימודים. הוא ספר טוב, עלילתו מעניינת, הדמויות בו מורכבות ושפתו עשירה. אולם מיספר הספרים הנכללים בתוכנית הלימודים מוגבל, ואיני משוכנע שמדובר בספרות גדולה, הראויה להיכנס לקאנון. אולם אם יש סיבה שבעטיה ראוי היה להכניסו לתוכנית, היא הסיבה שבעטיה הוא נפסל – הקונפליקט שהוא מציב בפני הקורא.

נייס ג'ואיש בוי
אחת הדילמות המהותיות ביותר בחיים ובספרות, היא בין האדם כפרט, להיותו חלק מקולקטיב, ובעיקר – קולקטיב לאומי. שיאה של הדילמה היא הנכונות של הפרט להקריב את חייו למען הקולקטיב הלאומי. התנגשות בין הרגש האינדיבידואלי כל כך כמו אהבה, לבין המחויבות הלאומית, יוצרת דילמת זהות הראויה גם ראויה ללימוד ולליבון. האם וכיצד ניתן ליישב את הקונפליקט האמיתי כל כך, בין הרצון לממש כל אהבה בין איש ואישה לבין המחויבות להקים "בית בישראל", עם כל משמעות המושג. ודאי שהדרך לכך אינה הדחקת הקונפליקט, כאילו אין חיה כזאת.
מעטים האנשים שפעלו להעצמתה של הרוח היהודית והתרבות היהודית בדורות האחרונים כביאליק. אך בסיפורו "מאחורי הגדר", שהוא בעיניי פסגת יצירת הפרוזה שלו, הוא מציב את הדילמה. הוא מספר על נער יהודי שמתאהב בילדה גויה, המתגוררת אצל אישה מרשעת מאחורי הגדר של ביתו. נפשו של הקורא את הסיפור יוצאת אל אותה מארינקה, מייחלת להצלחת סיפור אהבתו המיוסרת של נח. הקורא מתאכזב מן הסיום המדווח על נישואיו של נח עם יהודייה כשרה כדת וכדין, כיוון שהדבר נראה כמו ניצחון התלם הבורגני על התפרצות רגש האהבה. ביאליק מעוניין בהזדהות הזאת; הוא עצמו חש הזדהות עם הילד, לו הוא מעניק שם שהנו ראשי התיבות של שמותיו: נחמן ביאליק.
קראתי לראשונה את הסיפור כילד בכיתה ח', כשלמדתי אותו בבית הספר. הסיפור המקסים עשה עליי רושם עצום. הוא עורר מחשבה רבה. ואגלה לכם סוד, למרות הסיפור התחתנתי עם יהודיה...

מעודד התבוללות? קשקוש
"גדר חיה" מספר על רומן בין ישראלית יהודייה – ליאת, לבין פלשתינאי – חילמי, שנפגשו בניו יורק. הספר נע בין סיפור האהבה האישי היפה והמרגש, לבין מציאות הסכסוך הלאומי בין שני העמים, ההופך אותו לבלתי אפשרי. המסר של הספר, הוא שסיפור האהבה הזה אינו ניתן למימוש.
המספרת היא ליאת ואנו נחשפים לצד שלה בסיפור, בהנחה שבמידה רבה הוא משקף גם את הצד של חילמי. הצד שלה מבטא תובנה מוחלטת, מן הרגע הראשון, שפרץ ההתאהבות הזה לא יניב חיים משותפים, כיוון שהם בלתי אפשריים. ליאת מסתירה את הרומן מהוריה, מחבריה וממכריה ועושה כל מאמץ למנוע את האסון – שמישהו ידע. מן הערב הראשון, נשמע מתוכה קולה של אחותה, כקול פנימי המזהיר אותה כמקהלה בטרגדיה יוונית, שאסור לה להסתבך. ואכן, אחותה, היחידה שליאת מספרת לה, מממשת את התפקיד של המזהירה מפני סכנה. לאורך הספר מבהירה ליאת לעצמה, לחילמי ולקוראים, שמועד חזרתה לארץ, שאין לה כל כוונה לוותר עליה ולא לדחות את מועדה, הוא מועד תפוגת הסיפור ביניהם. אפילו בפנטזיות, האופציה של חיים משותפים אינה קיימת. בפנטזיות היא מתארת את דמותו חילמי המבוגר, עם אשתו, המצטיירת בדמיונה כדמות של שחקנית מצרית מן הסרטים הערביים שהוקרנו בימי שישי בטלוויזיה, בימי ילדותה.
ואכן, עם שובה ארצה, לא ראתה עוד את חילמי, אף שהוא חזר לחופשת מולדת ברמאללה. האם ניתן לבלום על פי מועד תפוגה ידוע מראש את רגש האהבה? אין ספק שהאהבה בין השניים קיימת גם לאחר הנתק. לא אעשה קלקלן [ = ספוילר בלע"ז] ואספר את סוף הסיפור, אך אומר שהסופרת בחרה בסיום המעביר באופן סימבולי את חוסר ההיתכנות וחוסר התוחלת של סיפור האהבה הזה.
האם המסר של הסופרת הוא שבעולם אידיאלי, בעולם אוטופי, השתייכות לאומית אינה צריכה להפריע לאהבה בין שני אנשים, אך בעולם הריאלי לדאבוננו הדבר אינו אפשרי? או שמא המסר שלה היא שנכון לשמור על הזהות הלאומית ולמצוא "נייס ג'ואיש בוי", כפי ששאל אותה גיסה (בציטוט ממאיר אריאל) אם כבר מצאה אחד כזה בניו-יורק, ורומן מן הסוג של ליאת וחילמי אינו ראוי למימוש? כך או כך, "עידוד להתבוללות" ודאי וודאי שאין בספר.

יושב ערבי עם נרגילה
האמת היא, שסוגיית ההתבוללות, נישואי תערובת, יחסי אהבה ואישות בין יהודים ושאינם יהודים, אינה הסוגייה של הספר. הסוגייה היא הקונפליקט שנוצר בסיפור אהבה אישי, בין ישראלית יהודייה לבין פלשתינאי, שעמיהם מצויים בסכסוך לאומי קשה כל כך.
"שיר כאב" של מאיר אריאל, מתאר משולש רומנטי רווי קנאה, שאחד משני הגברים הנוכחים בו הוא ערבי ישראלי. מתוך השיר:
"... אמרתי לו: נגיע. / לאן תגיעו? הוא אמר, / מביט בי בעיניים. / החזרתי לו מבט / זרקתי: ירושלים. / לקח לו קצת זמן להביא חיוך / אבל הוא לא הזיז עין. / אחר כך הוא דיבר אליי / ישר אל תוך היין: / בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה. / אמרתי לו ביידיש: היא שופטת בינינו. / בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות / עינינו."
בשיר הזה יש רובד של פשט ורובד של דרש, אך אין זה נושא המאמר. ברובד הפשט, אומר מאיר אריאל, שאין אפשרות לנתק יחסים רומנטיים בין יהודי וערבי, מן ההקשר הלאומי פוליטי. אי אפשר לברוח מזה.
כך גם המסר ב"גדר חיה", וזה מה שהופך אותו לסיפור טוב. זה לא רק סיפור על אהבה בין יהודייה לערבי, ואיך הם מתמודדים עם הנורמות של המשפחה והחברה. ההתמודדות הזאת נמצאת ברקע, אך העיקר הוא שלסיפור האהבה שלהם הם סוחבים את המשא הלאומי, הפוליטי. הם רבים פוליטיקה, מתווכחים פוליטיקה, מחליטים שיותר לא יעלו את הפוליטיקה ההורסת את הזוגיות שלהם אך אינם יכולים. וכאשר הם רבים וחילמי נעלב ומסתגר, ליאת מסננת לעצמה "הו חילמי הנעלב, המתייסר, ממש רחמנות עליו. ליבי ליבי על ה-כ-ב-ו-ד הערבי הפגוע שלו, המשכתי לחמם את עצמי באותו קול מר, בשפתיים חשוקות. דופק הכול במסכנות הכול כך פלסטינית שלו. בגאווה הגברית הדפוקה ובעלבון השותת שתקוע להם לעד גרון. באורך הרוח האדיש, המתריס הזה, הפסיבי אגרסיבי המעצבן שלהם. תמיד בטוחים כל כך בצדקתם, בסבלם, מאשימים את כולם חוץ מאת עצמם."
"גדר חיה" הוא בראש ובראשונה רומן פוליטי. הרומן מרתק בעיקר בפוליטיות שלו, באופן שבו כל אחד מבני הזוג מביא את הפוליטיקה הלאומית שלו. ונדמה לי, שהמסר הזה הוא גם החשוב בספר.
חילמי הוא התגלמות החלום הרטוב על אודות הפלשתינאי המתקדם, הפתוח, הנאור; הדבר הרחוק ביותר בעולם מחמאסניק. הוא יפה, שרמנטי, כריזמטי, מאהב נפלא, דובר אנגלית רהוטה, אמן. הוא חילוני, אתאיסט, קצת קוסמופוליטי, "עם החולמנות הג'ון לנונית התובענית הזאת שלו, יפת הנפש כאילו, האידילית, עדיין מייחל בעיניים בורקות, בתנועות ידיים רחבות, לפיוס בין העמים." חילמי הוא התשובה האולטימטיבית לשאלה הנצחית: איפה "שלום עכשיו" הפלשתינאי? הנה, מצאנו. חילמי הוא "שלום עכשיו" הפלשתינאי.
ומהו אותו "פיוס בין העמים"?
חלומו של חילמי, הוא בראש ובראשונה חלום "השיבה". במפגש הראשון בין השניים, מאבד חילמי את המפתח, ובמשך עמודים שלמים מחפשים השניים ברחובות ניו-יורק את המפתח. וזה המפתח לספר כולו – חיפוש המפתח, שהרי המפתח הוא הסמל של "זכות" השיבה. חילמי הוא צייר, והפרוייקט היחיד המעסיק אותו ולו הוא מקדיש את חייו, הוא פרוייקט "הילד החולם" – חולם על מה? על החזרה לכפר, הכפר שלו בתוך מדינת ישראל, הכפר שהוא מעולם לא דרך בו, אך הוריו באו ממנו ואליו הוא עורג. וסרט וידאו שנשלח לחילמי ממשפחתו ברמאללה, מצלם בערגה מתוך המרפסת הגבוהה את ישראל, כמושא הערגה של "השיבה". וכאשר ליאת שואלת פעם את חילמי אם באמת גם הוא אישית רוצה לחזור לכפר, הוא משיב, שהוא אישית רוצה לגור ליד הים; כאומר – נכון שאנו דבקים ב"צומוד" לבית הפרטי בכפר, אך החזון שלי הרבה יותר גדול.
חזון ה"פיוס בין העמים" עליו הוא מדבר, הוא "מדינה דו לאומית" במקומה של מדינת ישראל. מדינה אחת, אחרת, שתכלול את המיליונים שיממשו את השיבה. ה"פיוס בין העמים", אליו חותר חילמי, הוא על חורבותיה של מדינת ישראל, במקומה. ובכל הספר, אין ולו פלשתינאי אחד, שיש לו חזון אחר.
לעומת זאת, הפוליטיקה שליאת מביאה אתה לזוגיות, היא הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". ובכל השיחות, המחלוקות, הריבים – אין היא מוצאת פרטנר לרעיון הזה. אין היא מוצאת פרטנר לפתרון שבו מדינת ישראל ממשיכה להתקיים. חילמי אומר זאת ברכות. אחיו אומר לה זאת בבוטות. היא מדברת על ביטחון, על הפחד של היהודים משואה שנייה, על זכר השואה. היא אינה מעמידה תביעת צדק מול תביעת הצדק שלהם, אלא רק תביעת קיום בביטחון, אך נדחית בבוז מתנשא. תביעתה לאיזשהו קיום של מדינת ישראל מעיד על כך שהיא "עברה שטיפת מוח". אין כל פתיחות, אמפתיה, לשמוע את האבסורד הזה, שיש זכות קיום למדינת ישראל.
והבעייה היא שליאת עצמה מודה, שכבר אינה מאמינה באמת במה שהיא אומרת. היא מרגישה מיאוס מכך שלצורך הוויכוח היא לפתע שרה את ההמנונים ומניפה את הדגלים, שהיא לא ממש מאמינה בהם ו"חובשת את כובע הטמבל", שהוא קצת מאוס עליה. והיא מודה, שבכל הוויכוחים, בסופו של דבר היא מנוצחת. איך לא?
האם המסר של רביניאן הוא שאין מנוס ממדינה דו-לאומית מן הים ועד הירדן, כי אין פתרון אחר? האם המסר שלה הוא שאם לא נזדרז לאמץ את פתרון שתי המדינות, ברירת המחדל תהיה מדינה דו-לאומית במקומה של ישראל? איני יכול לקבוע בוודאות.
אולם המסר שאני קורא, גם אם לא זה המסר הפוליטי שהיא רוצה להביע, הוא שהמרחק בין הפשרה מרחיקת הלכת ביותר שמי מאיתנו מוכן לה – רחוקה ת"ק פרסה מהפלשתינאי המתון ביותר. ומי מתון, נאור ופתוח יותר מחילמי, הג'ון לנוניסט?

משמיץ את צה"ל
שר החינוך גיבה את החלטת הוועדה לפסול את הספר מתוכנית הלימודים, וכעבור יום יומיים, מצא תירוץ חדש: הספר שהוא לא קרא מציג את חיילי צה"ל כסדיסטים. ומיד הופיעו ברשתות החברתיות הציטוטים המרשיעים.
מתוך 344 עמודי הספר, שניים מוקדשים לסיפור של חילמי, שכנער נעצר כשצייר גרפיטי עם דגל פלשתין, וחיילים הכריחו אותו ואת חבריו לשיר את "יש לי ציפור קטנה בלב" בעברית. למרבה הבושה, דברים כאלה אכן היו באינתיפאדה. זה הכול. סיפור קטן מצוטט מפיו של הפרטנר הפלשתינאי בספר. זו לא רוח הספר. זה לא המסר של הספר. טיעון מביש.

כמה מילים על התבוללות
לסיום, אומר כמה מילים על סוגיית ההתבוללות, שעלתה בוויכוח הציבורי על הספר. בעת הוויכוח הפוליטי בסוף שנות החמישים על שאלת "מיהו יהודי", אמר יצחק טבנקין, מהמנהיגים הגדולים של תנועת העבודה, שיהודי אינו מי שנולד לאם יהודייה, אלא מי שנכדיו יהיו יהודים (אגב, נכדו, ניניו ובני ניניו של טבנקין הם יהודים החיים בגולן).
במדינת ישראל לא יכולה להיות התבוללות. זו מדינה יהודית, שפתה עברית, חינוכה יהודי, חגיה יהודיים. ישראלי יהודי שיתחתן עם לא יהודייה ויחיה בארץ – הסיכויים שנכדיו יהיו יהודים גדולים לאין ערוך יותר משנכדיו של ישראלי שירד לחו"ל והתחתן עם יהודייה יהיו יהודים. זו הפחדת שווא.
... ואיני מציע לפסול ספרים שגיבורם ירד מן הארץ.

מפלצתית
למה נקרא הספר "גדר חיה"? להערכתי, להבדיל מה"חומה" שישראל בנתה בתקופה שבה מתרחש הסיפור (2002). כאן אעצור את מדרש השם שלי, כי אתקשה לעשות זאת ללא "קלקלן". אומר רק, שהספר מתאר את החומה כ"מפלצתית". רק שהסופרת שוכחת להזכיר למה נבנתה החומה, אפרופו מפלצתיות.

אהוד: אילו קראת בעיון את מאמריו של יוסי אורן על הספר, אצלנו, לפני כשנה, אשר שבו ונדפסו כאן לאחרונה, היית אולי חוסך מעצמך את כתיבת מרבית המאמר הזה – או לפחות מצטט בנושא את יוסי אורן שקדם לך.
למרבה הצער לא היה הד למאמריו של יוסי אורן, שחשפו היטב את ערוות המסר האנטי-ישראלי, הגובל בתעמולה פלסטינית – של הספר והסופרת, שידעה כנראה היטב על איזה צד שמאלני של פרוסת הספרות העברית "החשובה" שלנו – מרוחה החמאה התקשורתית בישראל, ודי להיווכח מי קם להגנת דברי השנאה העצמית שלה – שגם זה חלק מהאידיוטיזם המוסרי השולט בחלקים לא-מבוטלים של המחשבה, התקשורת, התרבות והספרות בישראל.

גילוי נאות: אף אחד מ-40 ויותר ספריי שנכתבו במשך יותר מ-50 שנה – אינו כלול בתוכניות הלימודים של מערכת החינוך בישראל. היה פעם "המחצבה" אבל הוא הוצא מפני שהתברר כי המחבר אינו מעדות המזרח.
ומה הסיבות האחרות להיעדר ספריי מתוכניות הספרות של בתי הספר בישראל?
אולי כי –
1. כישרוני הספרותי אינו מגיע למדרגה של סופרת כרביניאן.
2. אני שייך למיעוט המקופח של צאצאי העלייה הראשונה, וגם כותב עליה.
3. אני כידוע סופר פורנוגרפי וגס, שיכול לקלקל את הנשמות של התלמידות והתלמידים, וחס ושלום גם לעורר הזיות מין אצל המורות החסודות שלהם.
4. אני לא מלקק את התחת לַפלסטינים, לְגרמנים, ולשאר אויבי ישראל.
5. וכמו שקבע בקשר אליי, אמנם בעל-פה – מבקר הספרות החשוב פרופ' גרשון שקד: "כל מה שכתבת אחרי 'המחצבה' אינו אלא ערימה של זבל!"
זאת "צנזורה"? – לא. סתם התעלמות.