שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה ראשונה: מבוא

השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת ועד ימינו, היא גם מעין ליווי של תולדות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל – כי המגע עם הערבי, והשפעת דמותו של הערבי, גם על דמותו של העברי החדש הנוצר בארץ – היא דומינאנטית מן ההתחלה.

כדי להבין את החלוקה הכללית של השיחות, מדובר פה בעצם בתיאור שלוש עד ארבע תקופות היסטוריות, ובהמשך העיון –גם בחתכים אחדים לאורכן:

התקופה הראשונה היא התקופה הרומאנטית, אם כי יש בה יוצאי-דופן, כגון אחד-העם, כגון ברנר, שמזהירים אזהרות חמורות מאוד על כך שהיחסים בין שני העמים לא יהיו אידיליים ולא יהיו רומאנטיים.

כשנפליג אחר כך, נראה את אחד הסופרים הרומאנטיים המובהקים, משה סמילנסקי, ונראה את ברנר, שהיה אולי הסופר הפסימי ביותר ביחסו לשאלה הערבית, ולצערנו אולי גם המפוכח ביותר.

אני עוסק כבר כעשרים שנה במחקר הזה, התחלתי בו בשנת 1968, במסה שעסקה בדמות הערבי בספרות העברית משנת 1948 והלאה, בשם: "פורצים ונצורים", שפורסמה בחוברת "קשת", בקיץ 1968. והסקרנות הביאה אותי לבדוק אחורנית. מה קרה מן "השבוי" של ס. יזהר, משנת 1948, לא קדימה לעבר עמוס עוז, לעבר א.ב. יהושע, אלא דווקא לאחור.

ואני מזהיר כבר מתחילה את הקורא: בדרך-כלל אומרים כי ככל שנדע יותר – תמעטנה אי-ההבנות, או – התקווה תגבר. אני קצת פסימי – ככל שיודעים יותר, לפעמים זה גם מדכא – כי אתה רואה עד כמה קודרות היו התחזיות למן ההתחלה, סכסוך חמור היה מן ההתחלה; ועד כמה ההיסטוריה נטתה על צידה כך שתמיד הפסימיסטים צדקו, לצערנו, וזה אחד הלקחים המכאיבים מן הלימוד של דמות הערבי ושל השאלה הערבית בספרות העברית.

התקופה הראשונה, אמרתי, היא הרומאנטית, מקבילה לתקופת העלייה הראשונה ולחלק מתקופת העלייה השנייה. אחר-כך ישנה תקופה של התנודדות בין רומאנטיקה לבין "מרירות המציאות", שזהו ביטוי של ברנר לגבי השאלה הערבית – מרירות המציאות, וזו התקופה שבין שתי מלחמות העולם.

אחריה באה התקופה של דור תש"ח, דור הפלמ"ח, שהמייצג המובהק שלה הוא ס. יזהר בסיפוריו הידועים "השבוי", "חירבת חזעה", שבהם האדם הערבי נעשה לבעייה מוסרית של האדם היהודי, הישראלי, של הלוחם הישראלי. זו כבר אינה רומאנטיקה, זו גם אינה פסימיות, זוהי בעייה אידיאולוגית קשה וחריפה, שעומדת ביסוד הקשר הערכי-הלאומי של האדם הישראלי הצעיר עם ארצו.

אחר-כך אנו עוברים לתקופה יותר קשה, שהיא תקופת הסופרים ילידי דור המדינה, כך אני קורא להם – למרות שהמדינה פרצה כשהם היו כבר בני תשע, עשר או שלוש-עשרה. המייצגים המובהקים הם עמוס עוז ו-א.ב. יהושע. דמות הערבי הופכת אצלם למעין סיוט קיומי שאופף את ההווייה של האדם הישראלי, כחנה גונן ב"מיכאל שלי". האדם הישראלי משליך את מצוקותיו על הזר, על האחר, על דמות הערבי.

ואחר נצטרך גם לשאול – ומה הלאה? לדון ב"חסות" של סמי מיכאל, לדון בספרים נוספים, מהתקופה שאחרי יוני 67', בתוך הגבולות הגדולים של ארץ-ישראל, במדינה כמעט דו-לאומית, בה יושבים יהודים וערבים יחד, וחיים – איך המציאות הזו משתקפת בספרות, האם הספרות מבשרת אביב או שנימתה מתקרבת יותר ויותר לסתיו?

*

נחזור עכשיו אחורה, לנושא הספציפי של שיחתנו הראשונה, ונתאר מה היו פני הארץ בסוף המאה הקודמת, ועל אותו רקע – גם כיצד נראית ראשיתה של הספרות העברית בה?

ישנו קובץ מעולה, מאת גליה ירדני ז"ל, שנפטרה לפני שנים, בשם "סל ענבים", שבו הביאה מיבחר סיפורים מתקופת העלייה הראשונה, משל סופרים כגון חמדה בן יהודה, זאב יעבץ ואחרים. ישנה בספר הקדמה יוצאת מן הכלל של גליה ירדני, ובאותה הקדמה היא אומרת שבין ארץ-ישראל של סוף המאה הקודמת, כפי שהיתה במציאות – לבין תיאורה בספרות, מצויה בעצם תהום. זאת כי הסופרים ראו את הרצוי ולא ראו את המצוי. היתה זו אצלם חשיבה משאלתית, Wishful thinking, או כתיבה משאלתית.

הנושא הזה קשור גם לדמות הערבי. אי אפשר להפריד את דמות הערבי מן ההתייחסות לעוד שני יסודות שמלווים את הספרות העברית בארץ מראשיתה:

היחס לנוף הארץ.

היחס לדמות העברי הצעיר, החדש, הנוצר בארץ.

אנו עתידים לראות כי סופר שכותב בצורה אופטימית, שרוצה לתאר את הארץ במיטבה, לפי הרצוי ולא על פי המצוי – גם נוף הארץ יתואר אצלו בצורה אידילית, וגם דמות העברי החדש תתואר בצורה יפה, אקטיבית, ודומה במידה מסויימת לערבי. נפגוש זאת בשיחה שלנו היום, בסיפורו של אחד מראשוני הסופרים העברים בארץ, זאב יעבץ – ונראה כיצד הוא מתאר את דמות העברי החדש, כשסממני הערביות שלו נותנים לו את הקוממיות העברית החדשה, את התערותו בארץ; ההתדמות לערבי היא מדד להתערות בארץ. והיטיב להגדיר זאת עגנון, שכתב כך:

כל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ, ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם.

כאמור, גליה ירדני הגדירה במדוייק את התופעה במבוא לספרה "סל ענבים", בתארה את ההבדל התהומי בין הרצוי למצוי בספרות הארץ-ישראלית בראשיתה, והיא אומרת:

בין ארץ-ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בידואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושיח'ים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מימשל פרוע לשימצה – לא היה כל דימיון. ארץ-ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול-מולדת על עברו המפואר, וגיא חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ-ישראל זו, עטופה מיסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים בבואם לתארה לנוסח של אגדה, ומערבבים דמיון במציאות.

המציאות של ארץ-ישראל בסוף המאה הקודמת היתה קשה על היהודים בלבד. היא היתה קשה לכל תושבי הארץ. שלטון תורכי, עותומני, מושחת, שבעצם שלט רק בערים. הבקשיש דיבר. הדרכים היו בחזקת סכנה. הכפר הערבי היה במצב עלוב מאין-כמותו, מצב של מחלות, של עוני, של שקיעה בחובות למוכסים, לחוכרי מיסים שהשתלטו על אדמות הכפריים וגבו מהם מיסים למען השלטון התורכי.

הכלבת, למשל, שאנו עתידים לפגוש אותה ב"תמול שלשום" לש"י עגנון – היום סכנתה נראית כאגדה, אבל באותה תקופה, אם אדם נושך בידי כלב, ואם הוא לא הגיע בעוד מועד לאלכסנדריה, שרק בה היה קיים מכון פסטר – דינו היה מוות. הכלבת אכן היתה מחלה נוראה, זאת כאשר על תיליהם ומזבלותיהם של הכפרים הערבים שוטטו כלבי-חוצות בעשרותיהם, ומגיפת הכלבת היתה ממש קטלנית, סכנה נוראה לאדם החי בארץ, לא פחות מהכשת נחש ארסי.

זאת ועוד, שודדים התנפלו על עוברי-אורח בדרכים. עצם המעבר ממקום, מנקודת יישוב אחת לשנייה – היה בחזקת סכנה. מכל בחינה ובחינה – של תחבורה, של רפואה, של מצב כלכלי, של חוק ומשפט, של מודרניות – הניצנים היחידים של קידמה בארץ, בסוף המאה הקודמת, בתקופת העלייה הראשונה – היו מושבות הטמפלרים הגרמנים, שהכניסו מודרניזאציה לארץ, הם הנהיגו בה את העגלה, את השימוש בגלגל – עד כמה שזה נשמע מוזר. וכך השכונות העירוניות של הגרמנים בחיפה, ביפו, בירושלים, והמושבות העבריות הראשונות, שנתקיימו בעיקר בעזרתו של הברון רוטשילד, הן שהביאו אורח-חיים מתקדם לארץ-ישראל, ובייחוד בכל הקשור לכפר, לחקלאות, וגם לתעשייה.

על רקע זה עומדים סופרים עבריים כזאב יעבץ, כיהושע איזנשטאט-ברזילי, כחמדה בן יהודה, כסופרים אחרים מתקופת העלייה הראשונה – בפני דילמה קשה, שנמשכה גם שנים רבות לאחר מכן. איך לתאר את הארץ? אם נתאר אותה כמו שהיא – מי יבוא לכאן? ובכן, האם צריך לתאר אותה כפי שהיא בחלום, כפי שאנחנו רוצים שתהיה? – זאת כי אסור להוציא את דיבת הארץ רעה?

וזאב יעבץ היה אדם דתי.

חקרה את סיפורי יעבץ ד"ר יפה ברלוביץ, וכתבה עליו כמה וכמה דברים יפים. אחת ההבחנות שלה היתה שזאב יעבץ כתב בעיקר על חגים. אחד מסיפוריו הידועים הוא "ראש השנה לאילנות". סיפור אחר על פסח. ויש סיפורים המתרחשים בחגים אחרים. מדוע כך? הוא כאילו אמר – אנחנו צריכים לתאר את ימי החג, לא את ימי החולין. עלינו לספר על היפה, על החדש, על המתהווה. למעשה, הרצון הפועל כאן הוא לשנות את המציאות על-ידי ייפוייה, להעמיד דגם של העברי החדש כפי שהוא צריך להיות – גם אם בקושי רואים, אחד בעיר ושניים מכפר – משהו מן הדמות החדשה הזו, שאותה יעבץ רוצה להבליט.

סיפור-חייו של זאב יעבץ מעניין מאוד. הוא עלה ארצה ב-1887, שהה בה רק עשר שנים, ו-ב1897 עזב אותה ולא חזר אליה לעולם. הוא שימש כמנהל בית-הספר בזיכרון-יעקב, הסתכסך שם עם פקידות הברון, ופוטר. במידה מסויימת היה אולי איש מאוכזב. עם זאת היה מוכר כסופר כבר בבואו ארצה, ב-1887. מאחוריו היו ספרים, אמנם לא של ספרות יפה, הוא היה היסטוריון ידוע. הוא איווה לעצמו מקום לשבת במושב יהוד, ליד פתח-תקווה, מקום שבבוא היום שימש גם בימה לאחד מסיפוריו החשובים ביותר, "ראש השנה לאילנות", סיפור המכיל את המאניפסט של דמות העברי הצעיר החדש בארץ-ישראל.

מה היה המושב יהוד?

תחילתו בפתח-תקווה, שהיתה המושבה הראשונה בארץ-ישראל, וראשיתה של העלייה הראשונה. מקימיה לא היו יוצאי חומות ירושלים אלא קבוצה של יהודים הונגרים שעלו לארץ-ישראל כדי להקים בה מושבה. לאחר כשלוש שנים נכשלו המתיישבים בגלל המאלאריה, שנת השמיטה וגורמים נוספים, והם התפזרו. סבי יהודה ראב, שנימנה עליהם, הלך אז עם מייסדי ראשון-לציון ונס-ציונה. מתיישבים אחרים חיפשו דרך כיצד לשקם את מושבתם. אותה תקופה סברו שהמאלאריה נגרמת עקב שאיפת אוויר ביצות גרוע, ולכן קנו מייסדי פתח-תקווה את אדמת יהוד, היכן שנמצאת כיום שכונת הווילות סביון. שם הקימו מושב, שבו גרו מתיישבים חדשים, שרכשו אדמות בפתח-תקווה, זאת החל מ-1882. האיכרים היו הולכים לעבד את אדמותיהם במושבה הנטושה, ולבסוף חזרו לגור במרכז הישן של המושבה, היכן שהיא מצויה כיום.

יהוד נשארה מעין יבנה של ארץ-ישראל במשך כעשור שנים. ישב בה הרב מרדכי גימפל יפה, ישב בה יואל משה סלומון, ישב בה יחיאל מיכל פינס, וישב בה גם הסופר שבא אז ארצה, זאב יעבץ; חלקו של המושב, אלה שלא היו העולים-איכרים מביאליסטוק ומפינסק, היתה קבוצה של חכמים ולמדנים.

על רקע זה כתב יעבץ את הסיפור "ראש השנה לאילנות", שהתפרסם לראשונה בשנת 1892. לראשונה בספרות העברית, הנוצרת בארץ-ישראל, מתוארת דמות של נער עברי חדש. אנחנו אפילו יודעים מיהו – אברהם שפירא; במאזינים הצעירים, השומעים כיום את השם אברהם שפירא, הוא מעורר אסוסיאציות של רב ראשי, של חבר כנסת, וישנם עוד כמה אברהם שפירא בישראל, אחד מהם, שיסד את כתב-העת "שדמות", יושב בקיבוץ בעמק. אבל האברהם שפירא של אנשים מבני דורי והמבוגרים ממני היה רק אחד – שיח' איברהים מיכה, הוא אברהם שפירא, שומרה האגדי של פתח-תקווה.

אברהם שפירא עלה לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, הוא לא נולד בה, וכך גם תולדותיו של נחמן, גיבור סיפורו של יעבץ – הוא לא יליד הארץ, אבל הוא דמות הנער העברי החדש. משפחת שפירא אכן ישבה ביהוד כשנתיים-שלוש, ומשם עברה, כשאר האיכרים, לנחלתה בפתח-תקווה.

יעבץ מתאר בסיפורו חיי משפחה של איכרים, וחגיגת ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילנות, ביהוד. והנה מופיע הנער נחמן, והוא בדמות היהודי החדש או העברי החדש הנוצרת בארץ-ישראל. הערצתו של יעבץ נתונה לעלם האמיץ שמהלך עם רובה, יעבץ מכנה זאת – "קנה רובים בידו", והוא אומר עליו:

כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה, עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה תפארת בחורים כוחם, וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים, יחזקו נערי ארץ אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם, שנאמר בם – מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו, שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם. ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד, לראש תנאי יישוב קיים וקבוע.

כאן חל היפוך-ערכים מרתק מאין-כמותו, שמוביל כמעט עד לכנעניות בגלגול מאוחר, ולכל ההיפוך שהציונות רצתה להביא, בכך שאנחנו עוברים מן הפאסיביות של הקיום בגולה אל האקטיביות של ההיסטוריה הישראלית החדשה. בתהליך הזה ההתדמות לערבי, כמו גם המאבק עימו – הם חלק מן ההוכחה שאנחנו אקטיביים, שאנחנו כבר לא מה שהיינו בגולה.

אנחנו רואים שבארץ-ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, בכך יעבץ רוצה; יכול להיות שנחמן, (הוא אברהם שפירא) – היה בודד באותה תקופה, ואולי היו עוד עשרה כמוהו בכל מושבות ארץ-ישראל, אבל יעבץ ראה בו את הדמות שלאורה צריך לחנך, שכך צריך להיות הדור החדש.

ובכן, לפנינו דמות חדשה – של נער עברי אקטיבי, שדומה באורחות חייו לערבים, שדומים באורחות חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. כך הרומאנטיקה פועלת פעמיים. פעם אחת הצעיר העברי מעורה בארץ בכך שהוא דומה לערבי, פעם שנייה – הערבי שומר את אורחות חיי אבותינו מתקופת התנ"ך, ולכן להיות מעורה בערביות זה להיות מעורה בעבריות הקדומה, השורשית.

הייחוס של הנער נחמן אינו רפיון-עצבים וחיוורון-פנים של האברך היהודי הגלותי, אלא כוח השרירים – וזה היפוך ערכים. התפארת אינה בחריפות-השכל וברוחניות – אלא בכוח הגופני. ומעניין שיעבץ, שאדם דתי היה, סופר דתי – נתפס כאן גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט, את ההעדפה של השרירים על פני הרוח – כנחוצה בדור העברי הצעיר הגדל בארץ-ישראל. ואני חושש, או מקווה – שלא הצלחנו יתר-על-המידה במילוי תקווה הזו, שהשרירים גברו על הרוח.

בגישתו של יעבץ לדמות הערבי אנחנו רואים שתי פנים. הפן האחד הוא שהנער היהודי מתדמה לערבי, והפן השני – מה קורה כאשר נתקלים בערבים, מה קורה כאשר ערבים פושטים על שדה, כשישנה התנגשות?

ובכן, אצל יעבץ תמיד היהודים מנצחים; והערבים, כמו בתיאורי ההליכה מערבה בספרות ההתנחלות של ארצות-הברית, הערבים הם כמעט כמו אינדיאנים, שהלבנים תמיד מתגברים עליהם; האדם הלבן, סליחה על הביטוי, שנשמע אולי גזעני, הוא – היהודי, תמיד באפס מאמץ מתגבר על הערבים, כמו בסיפור אחר של יעבץ, "פסח של ארץ-ישראל"; וגם הוא סיפור שמתרחש בחג, ומתוארת בו התנפלות על מושבה, (ודאי פתח-תקווה), והאיכרים מתגברים על הערבים באפס-יד. זה לא היה נכון, זו לא היתה המציאות, זה שוב חלק מן התדמית הרצוייה, ושרצוי היה כאילו לשדר אותה לחוץ-לארץ –

כי צריך לדעת עוד דבר חשוב, מאין-כמותו, להבנת ראשיתה של הספרות העברית בכללה, וגם לגבי יחסה לדמות הערבי –

רוב קוראי הספרות והעתונות העברית באותה תקופה היו בחוץ-לארץ, נמצאו במזרח-אירופה. הסופר שכתב כאן, בארץ, היה גם מעין עיתונאי, שלוח לתקופת זמן, ואפילו אם ישב פה קבע – היה כשלוח של קוראי העברית בווארשה, באודיסה ובווילנה – שהיו המרכזים של העברית באותה תקופה. במושבות דיברו בעיקר יידיש, דיברו יידיש וערבית. העברית נלחמה על מקומה במושבות הראשונות – שקוראים להן מושבות עבריות (אולי משום שברוסית יהודי הוא "ייברי"), אך בעצם היו בראשיתן מושבות של יידיש בלולה בערבית. כך שזווית-הראייה של הכותבים איננה בתוך מרכז של ספרות עברית בארץ, אלא כל הזמן – מה יגידו אלה שעדיין לא באו?

האם אפשר לומר שזו לא היתה "אמת מארץ-ישראל" אלא ספרות מגמתית בהחלט, שבאה כדי להתגבר על הקשיים, שאולי אפילו לא היתה כל כך ספרות?

הספרות אכן היתה מאוד מגמתית, ולא היתה כל כך ספרות. אני סבור שהגבול בין עיתונאות לספרות כמעט שלא היה מורגש אז. ליבונטין, מייסדה של ראשון-לציון, כתב ספר מקסים על מסע בארץ-ישראל, בשם "לארץ אבותינו", ספר שהוא כריפורטאז'ה של שנתו הראשונה בארץ, והוא סוג ספרות שהיום היינו מכנים בשם ריפורטאז'ה, או ספר מסע. זו היתה הספרות שסיפקה את הסקרנות העצומה של העולם היהודי, קורא העברית (והיידיש, והרוסית, שגם בהן כתבו המבקרים בארץ) לגבי מה מתרחש בארץ.

ומציינת ד"ר [כיום פרופ'] יפה ברלוביץ, במחקריה, שהיתה סקרנות עצומה בקוראים – מי הם היהודים המזרחיים? מי הם הערבים? מהו המזרח הזה? לכן, כשהסופר תיאר את הערבי, וגם כאשר תיאר יהודים מעדות מזרח – הדבר היה סנסאציה, זה נראה מאוד ציורי בעיני הקורא שלו, שישב במזרח-אירופה.

*

אבל – היתה גם אמת מארץ-ישראל, ולא כל הנכתב מארץ-ישראל היה על כנפי הדמיון, נכתב במגמתיות. לא הכול היה מן הרצוי – אלא היה גם מן המצוי. ב-1891, בד בבד עם התפרסם סיפוריו של יעבץ – מבקר אחד-העם בארץ-ישראל, ובאותה שנה, כשהוא יושב באונייה, בדרכו חזרה מארץ-ישראל לאודיסה, הוא כותב את מאמרו החשוב, ההיסטורי, "אמת מארץ-ישראל", שבודק את מצבן הכלכלי של המושבות, את הבעייה של הכרמים, שהוא לא מאמין שיחזיקו מעמד כענף כלכלי, את המיבנה של העבודה במושבות, את העובדה שהערבים עובדים בהן כפועלים, שהאיכרים היהודים מתאכזרים אל הערבים, ואולי גם חיים על חשבון עבודתם. וכל המיבנה הזה לא מוצא חן בעיני אחד-העם. הוא מאוד ביקורתי. אין אצלו מילה אחת שאינה אמת, ואין מילה אחת של טיוח. הלוואי שכל בעייה בארץ כיום, היתה נחקרת כפי שאחד-העם חקר אז את הנעשה במושבות; הוא היה שלוחים של חובבי-ציון מאודיסה, שתמכו בעלייה הראשונה, במושבות הללו.

ואחד-העם מתייחס במאמרו גם לשאלה הערבית, וזה התמרור הראשון, החזק, הזועק – הקובע מה קיים, מה קורה ומה עלול לקרות – ביחסים שבין היהודים לערבים בארץ-ישראל. והוא אומר כך:

רגילים אנו להאמין בחוץ-לארץ כי הערבים הם כולם פראי מידבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה. כל ערי סוריא וארץ-ישראל מלאים סוחרים ערביים היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעורמה עם כל אשר דבר לו עימהם, הכל כנהוג באירופה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצינו בארץ. אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים אפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בליבם. האיכרים, כלומר הפלחים, שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הניסיון. ובעלי האחוזות הגדולות, האפנדים, שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני-עמנו בארץ-ישראל יתפתחו כל כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו.

אחד-העם ממשיך ואומר שדווקא היהודים, שהיו עבדים בארץ גלותם, פתאום פה בארץ-ישראל הם מוצאים את עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה, שיכולה להיות רק בממלכה העותומנית; השינוי הפתאומי הזה מביא ביהודים נטייה לעריצות, והם מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות; אחד-העם מזהיר, שאמנם הערבים מקבלים כיום התנהגות זו, או שומרים אותה בליבם, אבל הערבי נוקם ונוטר הוא מטבעו מאין-כמוהו, ולא תמיד יחריש ויתאפק. זאת אומרת, בקיצור – אחד-העם אומר כבר אז שיש פה פצצת-זמן.

אנחנו רואים אפוא, שעם תחילת הספרות העברית בארץ, אם כי אחד-העם זו לא ספרות יפה, אלא פובליציסטיקה, אבל אם אנו שמים את אחד-העם ואת יעבץ זה מול זה, אנחנו רואים מצד אחד את ראשיתה של הרומאנטיקה, בטהרתה – ומצד שני את הפיכחון המכאיב, את האזהרה, את הכתובת על הקיר; לצערנו, אי אפשר לומר שאזהרתו של אחד-העם, למרות שנרשמה, למרות (כפי שנראה בהמשכים הבאים של שיחותינו) שהיו שהמשיכו את כיוונו זה – אי אפשר לומר שהיא שינתה את פני ההתייחסות, שינתה את המציאות, שהיא באמת השפיעה.

אבל – היא חייבת להראות לנו שאולי מעולם לא היתה רומאנטיקה תמימה בספרות העברית, ובכללה של ההתיישבות העברית, היהודית, בארץ-ישראל; שגם חולמי החלומות, האוטופיסטים – ידעו את אחד-העם, ידעו את המציאות, ואם חלמו – חלמו כדי לנסות להביא לשינוי המציאות הקשה, ולא שהיו עיוורים כלפי המציאות, ושלא ראו אותה.

קריאה מומלצת לשיחה ראשונה

אחד-העם: "אמת מארץ-ישראל" (1891).

זאב יעבץ: "ראש השנה לאילנות" (1892).

אהוד בן עזר:

מראות הארץ לר' זאב יעבץ. ספרי דורות קודמים. הארץ. 14.1.1972.

על כנפי החלום, מראות הארץ (זאב יעבץ). על המשמר. 24.9.1976.

אמת מארץ-ישראל לאחד העם. ספרי דורות קודמים. הארץ. 13.8.1971.

כתבי יהושע ברזילי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 4.3.1977.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

המשך יבוא