בקונצרט מוצ"ש האחרון עם מוצארט, סן-סאנס, ברהמס ומהטה
חרף מזג האוויר החורפי היה היכל התרבות ע"ש פרדריק מאן (מאן אודיטוריום, כיום על שם צ'רלס ברונפמן) מלא עד אפס מקום. כנראה שימעה של הפסנתרנית הסינית הדקיקה והמופלאה יוג'ה ואנג בת ה-29, שכבר הופיעה כאן עם הפילהרמונית, ושניגנה בחלק השני של הקונצרט – הניע את קהל המנויים החכם לא להפסיד את הופעתה, וממילא גם להישאר עד סוף הקוצרט עם שני ההדרנים הנפלאים שנתנה בנדיבות לב, וזאת אחרי המופע המדהים של נגינתה בפסנתר את הקונצ'רטו מס' 2 ב-סי במול מג'ור לפסנתר ולתזמורת אופ' 83 של יוהנס ברהמס (1833-1897).
אך נתחיל לפי הסדר. היצירה שבוצעה בחלקו הראשון של הקונצרט היתה קונצ'רטו ב-דו מג'ור לחליל, לנבל ולתזמורת, ק' 299, של וולפגנג אמדאוס מוצארט (1756-1791) עם החלילן גִי אשד והנבלאית יוליה רובינסקי. צר לומר שמבחינת הסולן בחליל – היתה זו נגינה מאכזבת, כבדה, אולי חסרת חיים וברק, ודומה שלא אופיינית לביצוע מוצארט. אמנם תפקידו היה קשה כי רוב היצירה היה עליו במשך יותר מחצי שעה, ובכל זאת הקסם והקלילות המוצארטיים היו חסרים.
חבל שלא זכינו בשנים האחרונות לקונצרט סולו עם החלילן המעולה של התזמורת, יוסי ארנהיים. בפעם האחרונה והיחידה ששמענו אותו כסולן בקונצרט – זה היה ביצירה נוראה של המלחין ברנדנשווילי, שקפץ לבמה כתרנגול מיד בסיום הקונצ'רטו – ובכך מנע מארנהיים לענג את הקהל לפחות בקטע או שניים של הדרן ממוסיקה של בני-אדם – שהיתה ודאי מאפילה על המוסיקה הצורמת של מאחז האוזניים הזה.
בחלק השני של החלק הראשון ניגנה התזמורת יצירה של קמי סן-סאנס (1836-1921) – סימפוניה מס' 3 ב-דו מינור, אופ' 78, "אורגן" – במשך כ-36 דקות. זו היתה חווייה מסעירה ומטלטלת. איזו סימפוניה נהדרת. איזה ביצוע מרהיב. כדאי לצטט מהתוכנייה, ממאמר של צילי רודיק:
"בסימפוניה... ניתן לאורגן תפקיד חשוב. היתה זו הפעם הראשונה שבה הוצב האורגן בעמדה מרכזית ביצירה סימפונית. הכלי מנוצל בעדינות בכל טווח אפשרויותיו וגדולתו, לעיתים בהבלטה רבה ולאחריה בנסיגה אל מאחורי צלילי התזמורת, ושוב בצורה מובלטת, ומפגין את היכרותו העמוקה של המלחין עם האורגן והבנתו את מסתרי הכלי. סן-סאנס למד לנגן באורגן בקונסרבטוריון של פריס, קיבל משרת נגן אורגן בכנסיית מריה הקדושה בעיר ועזב אותה לטובת מישרה זהה בכנסיית המדלין, שם שירת כמעט עשרים שנה. שם גם שמע אותו ליסט לראשונה מאלתר בכלי והפליג בשבחו, באומרו כי הוא נגן האורגן הטוב בעולם."
לא נרגעתי ובהפסקה קניתי תמורת 60 שקל תקליטור של היצירה בניצוח מהטה עם הפילהרמונית, שכולל גם את הסימפוניה הרביעית של בראהמס.
וכל זה לא היה אלא הכנה לחלק השני של הקונצרט, שבו הפסנתרנית הסינית הצעירה יוג'ה ואנג ניגנה את הקונצ'רטו של ברהמס, שהוזכר לעיל, במשך כ-45 דקות. אלה היו עבורי כמה מדקות המוסיקה המדהימות ביותר ששמעתי בחיי, ואולי יהיה קצת יהיר מצידי לומר שיחד עם התזמורת והמנצח – זהו ביצוע ברמה בינלאומית, ובתנאים האופטימליים של ההיכל, וגם בזכות מדינה קטנה כמו סין – שבה צומחים כישרונות כאלה.
הציבו גם שני מסכי וידאו בקצות הבמה – וכך יכולנו לעקוב אחר תיפוף אצבעותיה המכושפות של הסולנית על הפסנתר. איזו עוצמה הפיקו האצבעות הקטנות האלה. איזו מהירות. איזו שמחת חיים ונדיבות. איזו גאונות. איזה שילוב נפלא עם התזמורת. איזו מוסיקה אדירה.
הופעת הסולנית המופלאה הזו, בשמלתה האדומה המשתרכת עד לרצפה, ובנעלי העקבים הגבוהים, שכולה-למראה "פירטל עוף", רבע עוף – כמו שהיו אומרים אצלנו במושבה – היא כנראה אחד השיאים של העונה, וממלאת אותך גאווה על שבלב המזרח התיכון, המתפורר ושותת-הדם במלחמות ובטרור מוסלמי מטורף – קיימת שמורת תרבות מוסיקאלית תל-אביבית בת כשמונים שנה – שהיא בעלת רמה מן הטובות בעולם, ואשר המנצח וגם כותב שורות אלה הם כמעט בני-גילה.