בראשית ספטמבר 2001 התכנסה בדרבן שבדרא"פ ועידת הגזענות והאנטישמיות שהחלה את מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. האסטרטגיה שנקבעה היתה הצגתה של ישראל כ"מדינת אפרטהייד" כביכול, והחרמתה והוקעתה ככזאת, עד כדי מיטוטה, באופן שבו מוטט משטר האפרטהייד בדרא"פ.
מאז נערך מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, בעיקר באירופה ובאקדמיה בארה"ב. האמת היא שהתוצאות המעשיות של המסע, בעיקר בהשוואה להון העתק המושקע בו – אפסיות. גדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס, צווח ככרוכיה מהשכם עד הערב, ורכבת אווירית של טובי האמנים בעולם עושה דרכה לישראל. אפילו ההישג הגדול ביותר של אותו מסע – החלטת סימון המוצרים של האיחוד האירופי, אינו מיושם בפועל.
אולם בעוד המסע נוחל כישלון חרוץ בצד המעשי, אי אפשר להתעלם מהישגי שטיפת המוח שלו, במישור התודעתי. הנזק המצטבר שהוא גרם רב. והגרוע מכל, הוא העובדה שהוא מחלחל גם בתוכנו, בתוך החברה הישראלית.
יותר ויותר ישראלים מלהגים את השקר על אודות ישראל כמדינת אפרטהייד, וככל שהם חוזרים על השקר, הם מתחילים להאמין בו. להאמין בו ולהתאהב בו. "אקיבוש" – OUT. "אפרטהייד" – IN.
בגיליון ערב שבת פרסם עמוס שוקן, מו"ל הארץ וקובע הקו של העיתון, מאמר שבו הוא הגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד לא דמוקרטית והביע תמיכה בפעולה של ישראלים לשיתוף פעולה עם קמפיין החרמות והדה-לגיטימציה הבינלאומית נגד מדינת האפרטהייד.
ובתגובה לפוסט שהעליתי בפייסבוק ובו מתחתי ביקורת על דבריו, קיבלתי לא מעט טוקבקים התומכים בדבריו, מציגים אותם כ"אמת עובדתית" ואחד מהם אף "איתגר" אותי כאיש מדע המדינה, להציע הגדרה אחרת למציאות חיינו...
לא יאומן.
לא יאומן עד כמה אפשר לסלף את המציאות.
לא יאומן עד כמה יש לאנשים מוטיבציה לסלף את המציאות כדי להציג באור מעוות את מדינתם. איני מסוגל להבין את המוטיבציה לכך.
עובדות?! אדרבא, נתבונן בעובדות.
במדינת ישראל שורר שוויון מלא בין יהודים לערבים. זאת, חרף מצב המלחמה על עצם הקיום, בין מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, לבין הלאום של המיעוט הלאומי במדינה, שהוא הרוב הגדול במזה"ת. אין ולא היה בשום מקום בעולם, אח ורע למערכת שוויונית כזאת, בתנאים כאלה. אין ולא היה לכך אף ורע באף דמוקרטיה. כאשר ארה"ב הדמוקרטית נלחמה ביפן, במרחק אלפי ק"מ מחופיה, מלחמה שלא היה בה צל של איום יפני על קיומה של ארה"ב או הטלת ספק קל שבקים בזכות קיומה – כל היפנים בארה"ב, חרף העובדה שהם הביעו תמיכה בארה"ב ונאמנות לה, הושמו במחנות ריכוז. אני גאה בכך שאנחנו שונים; שונים מכל מדינה אחרת בעולם. ערביי ישראל הם הערבים היחידים בכל המזה"ת שהינם אזרחים. אזרחים אמיתיים, שווי זכויות, הגם שלא שווי חובות; נהנים מכל הזכויות שהדמוקרטיה מעניקה; הזכות לבחור ולהיבחר, חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות, חופש הדת, חופש הקניין, החופש להתנגד למדינתם, לתקוף אותה ולתמוך באויביה. לאף ערבי במזה"ת אין פרומיל מזכויותיהם של ערביי ישראל.
אפרטהייד?!
שטחי יהודה ושומרון הם שטחים במחלוקת ולכן מעמדם טרם נקבע. שטחי יהודה ושומרון הם חלקי א"י שישראל ויתרה על כל תביעה עליהם במסגרת הסכמי שביתת הנשק, בתום מלחמת השחרור, והשלימה עם הקו הירוק כגבולה. אילו זה היה תלוי בה, יו"ש היו מחוץ לגבולותיה עד היום. אולם הם שוחררו כתוצאה מהתוקפנות של הערבים, שמעולם לא השלימו עם קיומה של כבשת הרש – מדינת ישראל, והפכו את יהודה ושומרון בסיס לתוקפנות נגד ישראל.
בעקבות הסכמי אוסלו ישראל נסוגה מחלקים גדולים מיהודה שומרון ועזה – בהסכם. בהתנתקות ישראל נסוגה מכל רצועת עזה – ללא הסכם. בשני המקרים, כל שטח ממנו ישראל נסוגה הפך באחת לבסיס טרור רצחני נגד ישראל. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בפיגועי טרור שיצאו מאותם שטחים לאחר הסכם אוסלו. כל שטח שישראל נסוגה ממנו בהתנתקות, היה בסיס לפשע נגד האנושות – ירי טילים מאסיבי על אזרחי ישראל; ירי מכוון על אזרחים, מתוך אמונה והערכה שיהיה כאן ניצול הצלחה – כפי שהטרור סילק אותנו מעצמונה ונווה דקלים, כך הוא יסלק אותנו גם מנחל עוז ושדרות.
רק לפני שנה וחצי, כמעט כל מדינת ישראל היתה תחת התקפה מהשטחים שישראל מסרה לפלשתינאים בהתנתקות. הירי החל עוד טרם ההתנתקות – מהעיר עזה והערים ברצועת עזה שישראל נסוגה מהם בהסכמי אוסלו. בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל הרצועה – עד גרגר החול האחרון, המיטה חורבן על כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון, החי והמת. והתוצאה היתה הפיכת אותם אזורים לבסיס טרור נגד ישראל. לא היה כל צורך בתירוץ "אקיבוש" כדי להמשיך בטרור נגדנו, כיוון שהוא נובע מההתנגדות לעצם קיומה של ישראל, שהיא הגורם האחד והיחיד למלחמה בין העמים.
רצועת עזה היא מדינת עצמאית. אין אפרטהייד, אין קיבוש, אין התנחלות. נו?! ראינו. וגם שמענו את הטענה המגוחכת שהסיבה לכך היא שעזבנו "ללא הסכם". אפשר לחשוב, שהמטרה של הפלשתינאים היא הסכם – הם כל כך משתוקקים להסכם איתנו, ולכן ההתנתקות העליבה אותם כל כך ומתוך העלבון, במקום לבנות מדינה מסודרת, חברה אזרחית, כלכלה משגשגת וכו', הם יורים טילים על ערי ישראל וחופרים מנהרות כדי להשתלט על יישובים אזרחיים ישראליים ולערוך בהם טבח המוני.
הרי אילו לאחר ההתנתקות הם היו מקיימים יחסי שכנות טובה ושומרים על גבול שקט, כל העולם ובראש ובראשונה ישראל היו מתגייסים ומשקיעים כל הון שבעולם כדי להפוך את רצועת עזה לסיפור ההצלחה המשגשג של המזה"ת. הרי אילו הם שמרו על גבול שקט ומקיימים יחסי שכנות טובה, רוב אזרחי ישראל היו תומכים בביצוע התנתקות דומה ביהודה ושומרון. וכזכור, כשישראל נסוגה מרצועת עזה, מי ששלט בה היה אבו מאזן ופת"ח, וכבר אז רצועת עזה הפכה בסיס לטרור.
ומה יקרה כאשר ניסוג מיהודה ושומרון, בהסכם כמו באוסלו או באופן חד צדדי כמו בהתנתקות, בבוקר שלמחרת? אם נביט על המפה ניווכח, שכל גוש דן יהיה עוטף עזה. נתב"ג יהיה בטווח יריקה.
ומהו ה"אפרטהייד" ביהודה ושומרון? רובם הגדול של הפלשתינאים ביו"ש חיים תחת שלטון הרשות הפלשתינאית. יש להם נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, שרים, פרלמנט, כוחות ביטחון, משטרה, שב"כ, בתי משפט בכל הערכאות, בתי סוהר, שלטון מוניציפלי, שגרירויות בכל העולם. בשנים שבין הנסיגה שלאחר אוסלו ל"חומת מגן", הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. אבל אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראלים, לא היה מנוס מהחזרת השליטה הביטחונית הכוללת. נשער בנפשנו שהמציאות בשנים 1994-2002 היתה נמשכת עד היום – כל יום מחבלים מתפוצצים באוטובוסים, במסעדות, בדיסקוטקים ובקניונים, אלפי נרצחים, מרחץ דמים. לא הייתה לנו כל ברירה, זולת החזרת השליטה הביטחונית לישראל.
וכזכור – לפחות שתי ממשלות, של ברק ושל אולמרט, הציעו לפלשתינאים מדינה פלשתינאית ריבונית בגבולות 67' והם דחו את ההצעה על הסף, כיוון שלא היו מוכנים לוותר על "זכות" השיבה. מהי "זכות" השיבה? הצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיחנקו אותה מבחינה דמוגרפית, וכשיהיו הרוב יתאחדו עם המדינה הפלשתינאית, שתהיה כמובן נקייה מיהודים כמו מדינת עזה. המיעוט היהודי במדינה המאוחדת ייהנה מהזכויות, שמהם נהנו היהודים בכפר עציון לאחר שנכבשו בידי הערבים.
כל העובדות הללו אינן קיימות אצל מדקלמי ה"אפרטהייד". מן הכול הם מתעלמים. אין שאלות ביטחוניות. אין היסטוריה. אין עובדות.
יש סיסמאות ריקות ונבובות. אקיבוש. אפרטהייד. כל כך רדוד. כל כך שטחי. כאילו סיסמאות הן תחליף למדיניות, תחליף לביטחון, תחליף להתמודדות עומק עם מציאות מורכבת.
אפשר וראוי ורצוי להתווכח על דרכי ההתמודדות עם המציאות המורכבת הזאת ויש מגוון של אפשרויות התמודדות, אבל עם מציאות מורכבת אי אפשר להתמודד בסיסמאות ובשקרים. יש מקום להתווכח על מיקומו הרצוי של הגבול, האם נכון להתיישב ביו"ש והיכן, מה יהיה מתווה השלום אם אי פעם יהיה פרטנר לשלום, מה ישראל צריכה לעשות לנוכח העובדה שהיום אין פרטנר לשלום. אבל למחוק את כל הוויכוח הזה בסיסמאות אינפנטיליות כמו "אפרטהייד", זה עלבון לאינטליגנציה.
להתעלם מכל המציאות הזאת, לכנות אותה בסיסמה "אפרטהייד" ולשתף פעולה עם גורמים עוינים המנהלים קמפיין דה-לגיטימציה למדינת ישראל מתוך רצון לבודדה ולמוטטה, בשם סיסמת השקר הנתעבת "אפרטהייד" – זה מעשה בלתי נסבל ובלתי נסלח.

2. צרור הערות 24.1.16

* התנהגות שאינה הולמת קצין – באווירת המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית, כל פעולה נשפטת על פי אמות מידה משפטיות ופליליות, הסף שאנו מציבים לאישי ציבור ולקציני צבא בישראל הוא לא להיות עבריינים פליליים ואין לנו מהם ציפיות נורמטיביות, מוסריות וציבוריות. באווירה כזאת, גבי אשכנזי עלול לצאת כגיבור לאומי מפרשת אשכנזי, כיוון שלא התקבלה המלצת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום.
אולם על החברה הישראלית להציב רף מוסרי ונורמטיבי גבוה הרבה יותר. בעיניי, המשפט החשוב ביותר בהודעתו של היועץ המשפטי, הוא שאין בהחלטתו זו כדי "להשליך, לשנות או להקהות כהוא זה מקביעותיו הקשות של מבקר המדינה," במישור הערכי והציבורי, על התנהגותם של אשכנזי ווינר, שבוודאי איננה הולמת קצינים כה בכירים בצה"ל.

* דג רקק – עם ההחלטה שלא להעמיד לדין את אשכנזי, יש לסגור גם את התיק של הרפז, ולהודיע שהתנהגותו אינה הולמת דג רקק.

* פמיניזם כמפלט – בתגובה לביקורת הציבורית על משכורות העתק החזיריות והמושחתות שרותי שטרית משכה ללא בושה מ"מגה" הקורסת, שאלפי עובדיה קשי היום עומדים להיזרק לרחוב, היא אמרה ללא בושה ש"רודפים אותה בגלל שהיא אישה." פמיניזם דה-לה-שמטה כמפלטו האחרון של הנבל. באותה מידה יכול יו"ר החברה אביגדור קפלן, לטעון שרודפים אותו כיוון שהוא גבר. לזכותו יאמר, שבעקבות הביקורת הציבורית הוא החזיר את הבונוס החזירי, ויש לקוות שבעקבותיו ילכו גם המנכ"ל ובכירים נוספים.

* שאלה של טעם (ומודעות עצמית) – רותי שטרית: "אם הייתי פחות יפה, אף אחד לא היה מצייץ." כנראה שזה אני, שלא כל כך מבין ביופי.

* נרדף – אולמרט: רודפים אותי כי אני גבר אשכנזי חילוני.

* אי של אחריות – שר הביטחון יעלון מתגלה שוב ושוב כאי של אחריות לאומית וממלכתיות בהנהגה הישראלית.

* ריבלין יכול לנוח – הנשיא ריבלין יכול לנוח. עד הודעה חדשה – מוקד השנאה של הימין הקיצוני הוא בוגי יעלון.

* אופוזיציה ממלכתית – ראש האופוזיציה הרצוג נועד עם נשיא צרפת, ותבע מצרפת להימנע מיוזמות מדיניות אנטי-ישראליות ולאזן את מדיניותה במזה"ת. ראש מפלגת האופוזיציה השנייה יאיר לפיד, נועד עם שרת החוץ האירופית ותבע ממנה לבטל או לפחות למתן את תועבת סימון המוצרים.
כך נוהגת אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית, שרוצה להוות אלטרנטיבה לשלטון. אופוזיציה לממשלה אינה אופוזיציה למדינה. האופוזיציה אינה צריכה לעמעם את עמדותיה ועליה לבקר את מדיניות הממשלה ולהציב לה חלופה. בוויכוח הפנימי, תפקידה של האופוזיציה להבליט את המפריד, את השוני בין דרכה לדרכה של הממשלה. בפעילותה המדינית בחו"ל, עליה להבליט את המאחד, והוא רב על המפריד. בפעילותם בחו"ל מנהיגי האופוזיציה אינם צריכים להצדיק מדיניות שהם מתנגדים לה, אך עליהם להגן על האינטרסים הישראליים ולצאת נגד פגיעה בישראל.
מי שרוצה לשכנע את הציבור שהוא ראוי להנהגה לאומית, צריך לנהוג באחריות לאומית, במנהיגות לאומית ובמדינאות לאומית. הציבור לעולם לא ייתן אמון באדם שיפעל כמדינאי נגד המדינה.
יש לקוות שהלעג והמתקפות עליהם מצד "הארץ" – לא ירפו את ידיהם של הרצוג ולפיד.

* ביקורת על שפירו – אל רשימת המבקרים את השגריר האמריקאי רון שפירו על נאומו האנטי-ישראלי, הצטרף צבי בראל ב"הארץ". הוא תוקף את שגריר ארה"ב על התמיכה האמריקאית בישראל, על הווטו האמריקאי באו"ם, על כך שארה"ב לא עשתה אפילו את המינימום של החרמת מוצרים כדוגמת אירופה.
הבעייה אינה בכך שעיתונאי ישראלי מטיף למדינות זרות לפעול נגד מדינתו. הבעייה היא בכך שעיתון ישראלי מטיף לכך. הבעייה היא בכך שזה הקו של העיתון. נכון, "הארץ" פתוח להשמעת דעות אחרות. הן באותו יום שבו התפרסם מאמרו של בראל ומאמר של דימיטרי שומסקי על פיו אנו נמצאים בתקופה טובה בזכות סימון המוצרים באירופה והסירוב הברזילאי לקבל את שגריר ישראל – התפרסם גם מאמר חשוב של פרופ' אלכס יעקובסון – תשובה שפויה המסבירה את הצדקת קיומה של מדינה יהודית, כלומר הצדקת קיומה של מדינת ישראל, בתגובה לפשקוויל של קובי ניב המסביר מדוע אין זכות קיום למדינה היהודית, ויש להקים על חורבותיה של ישראל איזו שקשוקה קוסמופוליטית.
אך זו הבעיה – שבשם חופש הביטוי יש בעיתון מקום גם לדעה המוזרה והרדיקלית שלמדינת ישראל יש זכות קיום.
"הארץ" הוא עיתון היוצא מדי יום בגירסה אנגלית, הוא מופץ בקרב מובילי דעת הקהל בעולם כחלון הראווה, לעתים כחלון הראווה היחיד, של ישראל. כלומר, משכיל אירופי או אמריקאי, הקורא את שטיפת המוח הערבית נגד קיומה של מדינת ישראל, רוצה לצורך האיזון לקרוא עיתון ישראלי, והוא קורא חיזוקים מתוך ישראל להסתה הערבית.
למרות הנזק הנורא של העיתון, אני חושב שהדמוקרטיה הליברלית הישראלית יכולה להכיל אותו. אולם חשוב לגנות ולהוקיע אותו. ובכל פעם שאני מוקיע אותו, מיד קופצים טוקבקיסטים הטוענים שעצם ביקורתי היא... "סתימת פיות" – ומזכירים לי את חופש הביטוי של העיתון... כלומר, חופש הביטוי אינו כולל ביקורת על "הארץ".

* אופוזיציה למדינה – מאמר המערכת של "הארץ" ביום חמישי, יצא במתקפה חריפה נגד ראש האופוזיציה ויו"ר המחנ"צ יצחק הרצוג, בשל סגנונו ועמדותיו. "הרצוג בתפקיד נתניהו" מוכתר המאמר, והטענה בו היא שהרצוג מדקלם את נתניהו ומשרת את מדיניותו, וכך גם יאיר לפיד. ומי שיודע מה פירוש "כמו נתניהו" בעבור מערכת "הארץ", מבין שהכוונה היא לאוייב הקשה ביותר.
אם הרצוג, ראש האופוזיציה, התוקף את הממשלה ואת ראש הממשלה השכם והערב הוא "בתפקיד נתניהו" אליבא דמערכת "הארץ" – באיזה תפקיד משרת "הארץ"? "הארץ" הפך מזמן אופוזיציה למדינה. מבחינתו, פער העמדות בין נתניהו להרצוג אינו קיים, כי שניהם ציונים ופטריוטים ישראליים. בין "הארץ" למדינת ישראל פעורה תהום – נתניהו והרצוג, עם כל היריבות הקשה כל כך ביניהם, מצויים בצידה האחד של התהום, ו"הארץ" – בצידה האחר. בין נתניהו להרצוג יש מחלוקות מדיניות מהותיות, אך בעימות בינינו לבין הפלשתינאים – במתקפת הטרור של המחבלים, שניהם באותו צד, ואילו "הארץ" בצד השני.
במבצע "צוק איתן" ובעימות הקשה עם המחבלים, שהפגיזו בטילים את ערי ישראל, נתניהו והרצוג, עם כל חילוקי הדעות ביניהם היו באותו צד, ואילו "הארץ" בצד השני.

* מיהו פטריוט – עוזי ברעם פירסם ב"הארץ" מאמר תמיכה באלון ליאל, הפועל בחו"ל למען החרמתה של ישראל. אמנם הוא הביע הסתייגות רפה ממעשיו, טען שלא זו הדרך, אך הגן בחירוף נפש על היותו פטריוט ישראלי. הרי ליאל שירת נאמנה את מדינת ישראל כשגריר בדרא"פ ובטורקיה וכמנכ"ל משרד החוץ.
למה הדבר דומה? לקצין צה"ל ששירת נאמנה את מדינת ישראל, הוביל חיילים לקרב וזכה בצל"ש, וכעבור עשר שנים הוא משרת כיועץ ביטחוני לחמאס, כיוון שהוא מתנגד לדרכה של ממשלת ישראל. האם העובדה שהוא שירת את המדינה במסירות מעידה עליו כפטריוט היום, כאשר הוא פועל במסירות נגדה? הוא הדין באלון ליאל. הוא שירת נאמנה את ישראל ואיש לא ייקח זאת ממנו. אך מיבחנו של פטריוט אינו כאשר הוא מסכים עם מדיניות הממשלה, אלא דווקא כאשר הוא מתנגד לה. מי שפועל נגד המדינה ולמען פגיעה בה, כיוון שאינו מקבל את דין הבוחר ואת הכרעות הדמוקרטיה, הוא אנטי פטריוט.
פטריוט יאבק בדרכים דמוקרטיות למען עמדותיו וימשיך לשרת נאמנה את המדינה, כי אין לו ארץ אחרת, גם אם לתחושתו – אדמתו בוערת.

* הדג מסריח מהראש – מי שרוצה להבין את הקוד של "הארץ", מוזמן לקרוא את מאמרו של עמוס שוקן בגיליון ערב שבת. שוקן, המו"ל, קובע הקו, משלם המשכורות, האיש שהעיתון הוא בצלמו ובדמותו, הגדיר במאמר את ישראל כמדינת אפרטהייד בלתי דמוקרטית והצדיק את מסע הדה-לגיטימציה נגדה ואת הסייענות של ישראלים למסע. והוא תוקף בחריפות את הרצוג ולפיד, כיוון שהם מתעקשים להיות אופוזיציה לממשלה ולא אופוזיציה למדינה.
הדג מסריח מהראש. אז מה הפלא שזה כבר גיליון שבת השני ברציפות, שמאמר המערכת מתייצב לצדו של עזרא נאווי? מה הפלא שכבר שבועיים העיתון חובט שוב ושוב באילנה דיין וב"עובדה", כדי להלך אימים על כל עיתונאי שיעלה על דעתו לבצע את מלאכתו העיתונאית בתחקירים על ה"שמאל" הרדיקלי [עקיבא אלדר: זו לא פרשת "תעאיוש", זו פרשת "עובדה"]?
מה הפלא, שהמאמר הצמוד לזה של שוקן, הוא של עורך הדין מיכאל ספרד, ביריון עם עניבה – תמונת הראי מ"שמאל" של איתמר בן גביר – על פשעיה של ישראל? ומה הפלא שהמאמר הצמוד לזה של ספרד הוא של מכחיש קיום העם היהודי שלמה זנד, שבו הוא מטיף להתבוללות ובז לאינטלקטואלים חילוניים הדבקים בהמשכיות הקיום של העם היהודי ושל מדינת העם היהודי?
ומה הפלא שלאחר שארי שביט תקף את ה"שמאל" הרדיקלי ומתח ביקורת על ה"שמאל" הציוני שאינו יוצא נגדו – כבר שבוע הוא היה למרמס ומשיסה מצד כותבי "הארץ"?
אין פלא.

* הפנים האמתיות – רצח דפנה מאיר חשף בפנינו אישה ומשפחה אציליים ומקסימים מעתניאל, מתונים, אוהבי אדם, פתוחים; אנשים המקיימים יחסי חברות עם ערבים וגם אחרי הרצח ממשיכים בכך. אנשים שאינם מחפשים נקם. וכך בדיוק נחשפה בפנינו השבוע מיכל פרומן ומשפחתה מתקוע. וכך בדיוק נחשפה בפנינו משפחת הנקין מנריה, ששני הוריה נרצחו בפיגוע בשומרון. וכך בדיוק נחשפו בפנינו משפחותיהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו אשתקד.
צר מאוד, שרק באמצעות מעשי רצח וטרור מזעזעים, אנו נחשפים אישית לאותם אנשים מקסימים, אנשי ההתנחלויות, אנשי הציונות הדתית. לפתע הם מקבלים פנים, וכשהם מקבלים פנים, אנו שוב ושוב נחשפים לכך שהפנים שונות כל כך מהקריקטורה המצטיירת לנו באופן שבה "המתנחלים" מתוארים בתקשורת.
האנשים הללו אינם החריג, הם הנורמה. מה שמחריג אותם הוא העובדה שבנסיבות המצערות הללו נחשפנו אליהם באופן בלתי אמצעי, לא דרך שידורי התעמולה.

* השיגה את מטרתה – העמדתה לדין של הפרובוקטורית פעורת התחת נטלי כהן-וקסברג, שסרטוני הווידאו המחורבנים שבהם היא עושה את צרכיה על הדגל אינם הפרובוקציה החמורה ביותר שלה (החלאה הזאת צילמה פרובוקציית הכחשת שואה נתעבת לאין ערוך ליד מוזיאון "יד ושם") – היא המתנה הטובה ביותר שהיא יכלה להעלות על דעתה שתקבל מהמדינה השנואה עליה כל כך. די בכמות הפעמים שהתקשורת הקדימה לתופעה הנאלחת הזאת את התואר "אמנית", כדי להיווכח בכך. וכעת אנו נותנים לה במה בבית המשפט, שבה היא תסוקר בידי התקשורת בארץ ובעולם כשהיא מגלמת את תפקיד ה"נרדפת", שפערה עכוז וכעת סותמים לה את הפה. אנחנו פשוט מטומטמים המשחקים לידי אויבינו.

* לגדוע את היד – הסופר וההוגה פרופ' יעקב מלכין בן ה-90, הוא מייסד "תמורה" – התנועה ליהדות חילונית הומניסטית, אחד מהאבות המייסדים של ההתחדשות היהודית הישראלית ומי שלאורך עשרות שנים האדיר תורה בישראל, בדרכו. עם בתו וממשיכת דרכו, הרב סיוון מס, ישבתי בפורומים וועדות שונות בארגון "פנים" – ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, ומצאתי בה בת ברית נאמנה בהתחדשות היהודית הציונית. ההתחדשות היהודית היא רבת פנים ומייצגת רבים משבעים הפנים בתורה. איני מגדיר עצמי כחילוני, ואיני רואה עין בעין עם מלכין ומס את אופן ההתחדשות, אך זה היופי שבפלורליזם היהודי.
קנאים פנאטים כתבו כתובות נאצה והצמידו סכין לביתו של פרופ' מלכין. יש לגדוע את היד הקנאית, המתנקשת ביהדות ובדמוקרטיה, כביכול בשם היהדות.

* היתרון באריכות ימים – ב"ישראל היום" התפרסם ראיון עם אלוף (מיל') שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים והיום, בגיל 90, יו"ר עמותת הפלמ"ח; אדם פעיל מאוד, שפותח מידי בוקר את יומו בחדר כושר ושחיה בבריכה, עובד ומדריך בבית הפלמ"ח ועובד בחלקה חקלאית קטנה השייכת לו.
אני תמיד קורא בשקיקה ובהערצה את סיפוריהם של בני הדור הזה, דור מייסדי המדינה. אבל כרגיל, לא חסרות בדברים השמצות וחוסר פרגון לאחרים.
אומר גביש בראשית הראיון: "תראי מה קרה לחבורה שלנו ממלחמת ששת הימים: ראש הממשלה לוי אשכול, איננו. שר הביטחון משה דיין, איננו. הרמטכ"ל יצחק רבין, איננו. ראש אג"ם עזר ויצמן, איננו. אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, איננו. אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, איננו. אריק שרון, שהיה אחד ממפקדי האוגדות, איננו. נשארתי לבד. עצוב לי. הדור הזה הלך."
הוא יכול כמובן להאריך עוד ברשימת אלה שאינם – מכל המטכ"ל נותרו בחיים רק הוא ומפקד חיל הים שלמה אראל. בהמשך הריאיון הוא מכסח את הצורה לאשכול, דיין, רבין, ויצמן, דדו ואריק שרון... רק בר לב יוצא אצלו טוב.
האמת היא שגם הם לא טמנו את ידם בצלחת מלחמות הקרדיט והגנרלים. אבל היום הם אינם יכולים להגיב. רק הוא נשאר לספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו.
מה שמוכיח, שיש יתרונות לאריכות ימים.

* פרי וירק – מה ההבדל בין פרי לירק? ההגדרה המדעית, הבוטנית הלשונאית, מבחינה בין השניים על פי "מאין באת" ואילו ההגדרה האורי הייטנרית מבחינה בין השניים על פי "לאן אתה הולך". כלומר – ההגדרה נגזרת מן הסלט. פרי הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט פירות. ירק הוא מאכל שאנו אוכלים בסלט ירקות. לכן, לדידי תות שדה, אבטיח ובננה הם פירות, ואילו אבוקדו הוא ירק.

* ביד הלשון: מזלזל ועד חוטר – ט"ו בשבט בפתח, חג לאילנות, ואני מביא לקסיקון מונחים הנוגעים לענפים, בסדר אלפביתי, שערך ירעם נתניהו:
אָמִיר – הענפים העליונים שבעץ, הצַמֶרֶת.
בַּד – ענף עבה ששימש למוֹט או לקורה.
גבעול – החלק הצומח מן השורש ועליו גדלים העלים, הפרחים והפֵּרות של הצמחים.
גְּרוֹפִית – ענף של זית או שִׁקמה (בדרך כלל כָּרוּת).
דָּלִית, דָּלִיָּה – ענף ארוך, דק וגמיש המתרומם כלפי מעלה (בעיקר של גפן).
זַלְזַל – ענף דק (בדרך כלל קטן או המזיק לאילן).
זְמוֹרה – ענף של גפן הנושא את אשכולות הענבים והעלים (ויש אומרים ענף שזמרו [חתכו] אותו כדי להרכיב על הגפן ולהשביח את ענביה).
זֶרֶד – ענף רך ודק (בדרך כלל הנאכל ע"י בהמות).
חוֹטֶר – ענף היוצא מהגזע והסמוך לשורש.
חֲרוּת – ענף של דקל.
יוֹנְקָה, יוֹנֶקֶת – שלוחה דקה היוצאת קרוב לקצה השורש (ובכך מגדילה את שטח הפנים ויניקת המים). בקצה כל שורש יש אלפי יונקות מיקרוסקופיות.
כַּף – לולב.
נְטִישָׁה – ענף המונח על הארץ.
נֵצֶר – ענף רך הצומח מהשורש.
סָעיף, סְעַפָּה, סַרְעַפָּה – מקום שבו יש ענפים רבים המסתבכים יחד (מעין סְבַך).
סַנְסַן – תפרחת התמר (בראש האילן).
עֳפִי, עֳפָאִים – צמרת האילן (ויש אומרים: ענף דק).
עָנָף – שם כולל לגבעול היוצא מן הגזע ושעליו צומחים הפֵּרות, העלים או הפרחים.
פֹּארָה, פֻּארָה – שם קיבוצי לענפים.
רַגְלִית, רוֹגְלִית – ענפים (בדרך כלל של גפן) המתפשטים על גבי הקרקע לרגלי בני האדם (ההפך מדָּלִית – ע"ע).
שׂוֹךְ, שׂוֹכָה – ענף מסועף וארוך מצמרת העץ, הנושא בדים צדדיים מרובים.
שְׁלוּחָה – גבעול המתפשט לאורך הקרקע.
שָׂרִיג, שָׂרִיגִים – ענפים דקים המשתרגים ומסתבכים ונאחזים זה בזה (ויש אומרים: ענפי הגפן).
בעברית גם יש שמות לקבוצת ענפים: נוֹף, סְבַך, צַמֶּרֶת.