אם אכן ספר האזרחות החדש מציג את פרשת "אלטלנה" כדומה במהותה לרצח רבין ורצח אמיל גרינצווייג, הרי שמדובר בשילוב של בורות, רשעות וסילוף ההיסטוריה. אולם אני מוכן להמר בוודאות של 99%, שהדבר לא מוצג כך, שזה סילוף שקרי. הרי אין כל ציטוט המאשש את הסיפור. ייתכן שכל הפרשות הוצגו בפרק הסוקר את האלימות הפוליטית בישראל לתולדותיה, וזה בהחלט שיקול נכון. השאלה היא מה כתוב בתוכן הפרק. ייצא הספר ונראה. לא ראיתי את הספר ולא קראתי אותו, בדיוק כפי שמבקריו לא ראו אותו. הרי הוא עוד טרם יצא. אבל אני מזהה את קמפיין הגעוואלד על "עליית הפאשיזם" ו"קץ הדמוקרטיה" עתירי הסילופים, ואני משוכנע שכך הדבר באשר לספר הזה. אם כשהספר יצא יתברר שטעיתי, לא אהסס להודות בטעותי. אני משוכנע, שאם יתברר, וכנראה יתברר, שאלה שקטלו אותו טעו – הם לא יודו בטעותם.
הכרתי את הספר "להיות אזרחים בישראל" מודל 2001. זהו ספר מוטה פוליטית, שרוחו נשבה למחוזות קוסמופוליטיים ופוסט ציוניים, והוא אף היה רווי בשגיאות עובדתיות. כאשר משרד החינוך החליט לשנות אותו, ובצדק, קמה זעקת געוואלד על "מקארתיזם" כביכול, ו"במקום בו שורפים ספרים" וכו'. כאן שורפים את הספר במסע ציד מקארתיסטי, עוד בטרם ראו אותו. זו שרלטנות גרידא.
הדיון הציבורי על לימודי האזרחות בישראל שגוי מעיקרו. הוא יוצא מנקודת הנחה שגויה, הנובעת מחלחול לשיח הישראלי של הרעל הפוסט ציוני, לפיו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. על פי הגישה הזאת, לימודי האזרחות נועדו להגן על ישראל כמדינה דמוקרטית מפני המדינה היהודית. ומכאן כל העיסוק האובססיבי בשאלה – עד כמה הספר החדש עוסק בישראל כמדינה יהודית, שכן עיסוק כזה בא, לכאורה, על חשבון הדמוקרטיה.
אין כל סתירה בין מדינת לאום ודמוקרטיה והרי יש מדינות לאום דמוקרטיות רבות מאוד. ולכן אין גם כל סתירה ואף לא שמץ של סתירה, בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין הדמוקרטיה. כל הצגת הסתירה הזאת, או משחק סכום האפס בין יהודיותה ודמוקרטיותה של המדינה – כל כולו מבוסס עד אדני שקר, השקר הפוסט ציוני.
יהודה יערי, העורך הלשוני שעורר את סערת ספר האזרחות, הלין בראיון לרדיו על ריבוי הציטוטים ממקורות "דתיים" בספר העוסק במקצוע אוניברסלי. דבריו אלה מעידים על הליקוי התפיסתי שבביקורת על הספר. נקודת המוצא שלו, היא שמקורות ישראל הם "דתיים" ושלימודי האזרחות הם אוניברסליים. אולם לימודי האזרחות אינם "אוניברסליים", אלא לימודים על ידע המדינה היהודית דמוקרטית. ומה מתאים יותר מהמקורות הלאומיים היהודיים כנקודת מוצא והשראה למסרים של לימודי האזרחות (ומן הראוי, כמובן, שלצידם יהיו גם מקורות שאינם יהודיים). מי שיקרא את נאומיו ומאמריו האזרחיים ביותר של בן גוריון, למשל, ימצא את התנ"ך וציטוטים ממנו כמעט בכל משפט. לפתע, המקורות הללו מאיימים על הדמוקרטיה?
לימודי האזרחות נועדו ללמד על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולחנך לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ניתן וראוי להעלות דילמות הנוגעות לצביונה של המדינה. אך הניסיון להפוך את האזרחות למקצוע אינדוקטרינציה של ליברליזם קוסמופוליטי הוא פוטש פדגוגי.

2. הנמלה העניינית תמיד רואה שחורות
כאשר מזכירים בצוותא את מאיר אריאל ואת נעמי שמר, מיד צצה המחשבה על "ירושלים של זהב" ו"ירושלים של ברזל". לאורך השנים השתרשה המיתולוגיה על כך ש"ירושלים של ברזל" הוא שיר מחאה לעומתי ל"ירושלים של זהב". לא אחת כתבתי על כך שאין שחר לדברים. "ירושלים של ברזל" משלים את "ירושלים של זהב". נעמי שמר כתבה שיר קינה על ירושלים המחולקת ובליבה חומה. כעבור שבועות אחדים היה מאיר אריאל בין הצנחנים משחררי ירושלים, והוא כתב את גרסת הלוחמים – שירם של מי ש"הלא לחומותיך קראנו דרור," שיר גאווה על הניצחון וכאב על החברים לנשק שנפלו בקרב, שבעטיים רק "כמעט כולך זהב."
אולם אני מוצא זיקה עמוקה הרבה יותר בין השניים. הביוגרפיה שלהם דומה. שניהם נולדו וגדלו בקיבוץ, בנים לחלוצים ממייסדי הקיבוץ. שניהם עזבו את הקיבוץ ועברו לעיר – נעמי שמר בגיל צעיר, מאיר אריאל בשנות הארבעים לחייו, אחרי שכיהן כמזכיר הקיבוץ. את שניהם הקיבוץ לא עזב גם אחרי שהם עזבו את הקיבוץ. שניהם נקברו על פי בקשתם בבית העלמין של קיבוצם. מאיר אפילו הספיק לחזור, חודשים אחדים טרם מותו, אמנם לא לקיבוץ משמרות, אך לנוף ילדותו ב"פרדס חנה כרכור צל עלי בננה."
שניהם חוו את הקושי של אמן בקיבוץ, שהוא דמות חריגה בנוף העמלני של הקיבוץ. נעמי שמר נאלצה לעבור שתי אסיפות טראומטיות עד שאושרו לה לימודי המוסיקה.
שניהם כתבו על הקיבוץ כל חייהם. מאיר אריאל, ברבים משיריו, עסק במורכבות החיים בקיבוץ. כך ב"נשל הנחש", "באס בבלון", "ארול" ואפילו בשיר נעוריו "אגדת דשא", שאינו רק בלדה על פלירט נעורים, אלא גם שיר כאב של מי שמיטיב להסתדר ב"ערימה של חבר'ה על הדשא" אך לא כל כך יודע מה לעשות ברגע אינטימי, לבד עם נערה. "אני שותק. שפתיים היא נושכת." נעמי שמר העמיקה פחות, וכתבה בעיקר על חוויות ילדות מהקיבוץ וגעגועים לנופי ילדותה.
במאמר זה אני רוצה להציג את החוויה המשותפת שלהם, כאמנים אינדיבידואליסטים המתמודדים עם האלטר-אגו העמלני של הקולקטיב.
ב"נשל הנחש" מתאר מאיר אריאל את קשיי ההתמודדות עם הדרישות הגבוהות של אבא שלו, כמייצג הקולקטיב הקיבוצי, שאותו הוא מדמה ל"נמלה העניינית", שאותו – שוב ושוב בוחנת. "הנמלה העניינית" היא כמובן הנמלה מהמשל של קרילוב "הצרצר והנמלה" (או "החרגול והנמלה") המיוחס לאיזופוס. הצרצר שר ובילה לאורך כל ימי החום, ובהגיע הקור כמעט גווע ברעב. הנמלה העניינית, שעמלה כל הקיץ, התכוננה ואגרה מזון לחורף. כאשר ביקש ממנה הצרצר עזרה, גערה בו הנמלה והטיפה לו מוסר של חריצות וחסכנות.
בשיר, אותו מקדיש מאיר אריאל לאביו, שנפטר בתקופה שבה עבד על השיר, הוא מתאר את הקושי הכרוך בחיים בצל דור הנפילים, והקושי לעמוד בדרישות הקשות והמחמירות ובביקורתיות של דור המייסדים, של אותה נמלה עניינית ש"אותי שוב ושוב בוחנת." השיר מבטא את יחסי המשיכה/דחייה של מאיר אריאל לקיבוץ, הגורמים לו לקרע פנימי. הנמלה העניינית קוראת לו לסדר, להתאפס "במרוץ הכרכרה המשתקשקת." הוא אינו משלים עם הגזירה ומנסה "להיפלט משצף מעגל," אך בהיעדר כיוון ברור, בהיפלטו – כמוהו כמי שאיבד הגנה ויכולת תפקוד. הוא "נשמט אביון ודל / כמו שוקע תחת גל," אך "כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת," תופס אותו האב הגדול בצווארונו ומחזיר אותו למסלול. "תעזבנו יום, יעזבך יומיים," מצטט האב את הביטוי התלמודי, ומזהיר את בנו, אזהרה המבטאת בעיקר חוסר ביטחון, כאילו אם יישמט הבן לרגע, הוא יאבד. ולכן לא ברור אם על בנו הוא מאיים "קפצת ממנה היום – חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור," או שמא על עצמו.
המשורר מנסה להתנתק, והוא מתנתק אל הפנטזיה, אך זו אינה תכליתית. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת." מחוץ לעגלה, הוא רוצה בחופש, אך לא יודע לאן ללכת – אם הוא נפתח לכל הכיוונים, אם התשוקה היא לכל כיוון, הוא נשאר קרוע וניצב במקומו: "כך שבינתיים אני נח, כך, כמו שאני מונח," מתחת לגשר, ומעליו "התאוצה... שוב ושוב דורסת."

נעמי שמר כותבת את נאום התשובה של הצרצר לנמלה. "לי לא אכפת," היא כותבת, "לי דווקא די נעים לשיר באוזניכם את השירים הכי פרועים." מה לא אכפת לה? לא אכפת לה לשלם את המחיר. היא אמן, אלו חייה, זו בחירתה. היא צרצר. ו"הצרצרים בקיץ שרים להם, ימים קצרים בקיץ עוברים להם." ייתכן שהנמלה רציונלית יותר, אך היא אומללה, כי היא "תמיד רואה שחורות," ומה בצע בחיי אומללות חסרי תקווה ואופק?
אם נגזר עליה, כצרצר, למות כיוון שלא דאגה בקיץ לאגור מזון בחורף, אז "עכשיו אפשר 'שלום' לומר, ולהיפרד בשיר... ולהתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים."

3. צרור הערות 31.1.16

* גט כריתות – כשקמה "אם תרצו" היא קמה כתנועה המייצגת את המיינסטרים הציוני, אינה ימין ואינה שמאל. אולי היא אכן היתה כזאת. אולי זו היתה הסוואה. אך כך היא הציגה את עצמה. התייחסתי אליה בהערכה רבה וראיתי חשיבות רבה במאבקיה. ראשיה ביקשו שאכתוב לאתר שלהם, ונתתי להם רשות לפרסם כל מאמר שלי, כהבנתם. ואכן, הם פירסמו מאמרים רבים שלי.
כאשר הם יצאו בקמפיין נגד "הקרן החדשה", תמכתי בביקורת על שיתוף הפעולה של עמותות הקרן עם עלילת גולדסטון, ובעצמי הוקעתי את שיתוף הפעולה הזה, אך במקביל גם יצאתי נגד הקיצוניות וההתלהמות של הקמפיין. אמרתי את הדברים לראשי התנועה (הקודמים) ואף כתבתי על כך לא פעם. בעיקר ראיתי בהתלהמות שלהם פגיעה ברעיונות הנכונים שהם נושאים. השוויתי את מאבקם למאבק האפקטיבי של ועד יישובי הגולן נגד הנסיגה, שהצליח דווקא בשל מתינותו ודבקותו בערכי הדמוקרטיה. להסברת כוונתי הצגתי את מדרש חז"ל על "צדק צדק תרדוף." למה פעמיים צדק? כי לא די במטרה צודקת, יש לרדוף אותה גם באמצעים צודקים.
לצערי, הם המשיכו בדרך זאת. על אף הביקורת, נעניתי להזמנות להרצות בפני סטודנטים של התנועה, אף שגם בהרצאות הללו שיתפתי את המאזינים בביקורתי על תנועתם.
גיניתי את קמפיין "אם תרצו תנועה פשיסטית" והגנתי עליהם כאשר הותקפו באופן קיצוני שלא בצדק, לצד ביקורתי על ההקצנה המתמדת שלהם.
כאשר יצאו בקמפיין ה"שתולים" שוב גיניתי את הקמפיין, בעיקר כיוון שהוא היה המתנה הטובה ביותר שיכלו אנשי "שוברים שתיקה" לקבל, כ"ראייה" לקמפיין ה"געוואלד" שלהם. קמפיין "השתולים" פגע קשות בקמפיין היפה, הצודק והאפקטיבי של קציני המילואים נגד "שוברים שתיקה". מיד זוהה קמפיין הקצינים עם הקמפיין המתלהם והאלים שהתעלק עליו כקרצייה (על אף שעמית דרי, מנהיג קבוצת הקצינים גינה את קמפיין "השתולים").
בקמפיין "השתולים" החדש, חצו "אם תרצו" את כל הקווים האדומים. זהו קמפיין מקארתיסטי במלוא מובן המילה; קמפיין הסתה המחפש בוגדים, ומצייר כבוגדים ישראלים פטריוטים ובעלי זכויות רבות, שדעותיהם שונות מדעות "אם תרצו" (וגם מדעותיי. אז מה?)
מבחינתי, הקמפיין האחרון הוא הקש ששבר את גב הגמל. מבחינתי, זהו גט כריתות והפסקת כל קשר עם תנועה זו.

* טמאנות – בעקבות פוסט שהעליתי נגד הקמפיין החדש של "אם תרצו" האשים אותו מגיב ב"טהרנות". עדיפה טהרנות על טמאנות.

* קמפיין "תרגיעו" – קמפיין ה"געוואלד" של השמאל הקיצוני, המתאר את ישראל כמדינה פשיסטית סותמת פיות, וקמפיין ה"שתולים" המקארתיסטי של "אם תרצו", מזינים זה את זה ומתפרנסים זה מזה. הגיעה השעה לקמפיין "תרגיעו". די, נמאס כבר מחוק הרדיקלים השלובים הזה. עד מתי ניתן לזנבות לכשכש בחברה הישראלית. הגיע הזמן שהרוב הציוני דמוקרטי השפוי יוביל את השיח הציבורי. בכל זאת, יש גם 90% שאינם בקצוות התופסים 90% מהשיח הציבורי.

* צודקת – נדיר שאכתוב משפט כזה, אבל רווית הכט, "הארץ", צודקת: "'אם תרצו' בסך הכול עושים לא רע את מלאכתו של השמאל."

* חגיגה צינית – כל הנהגת הימין הישראלי, מנתניהו עד אורי אריאל, גינתה את הקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו". מלבד ימננים שלוחי רסן וחסרי מעצורים ועכבות, איש לא תמך בקמפיין. עובדה זו לא הצליחה לקלקל את חגיגת ה"געוואלד" של ה"שמאל" ה"נרדף". דוגמית לציניות של החגיגה: מודעת הזמנה ב"הארץ" להופעה "אולי האחרונה". כל כך נמוך.

* דווקא עכשיו – מזה חודשים אחדים, אני כותב שוב ושוב על כך שראוי להעניק את פרס ישראל לזמר עברי לחוה אלברשטיין. היום, כאשר הקמפיין המקארתיסטי שתל גם אותה על המוקד – אני שב וקורא לכך ביתר שאת. מן הראוי, דווקא עתה, שמדינת ישראל תעניק למי שתרמה תרומה גדולה כל כך לתרבותה, את הפרס החשוב הזה ביום העצמאות.

* מפעל חיים – מה משותף ליהונתן גפן, נורית הירש, דובי זלצר, שלמה בר, רבקה גור, גדי יגיל ואלכס פלג? כולם יקבלו יחד עם אריאל זילבר פרס אמ"י על מפעל חיים, אבל אף אחד לא יודע על זה.

* הפשקוויל התורן – גדעון לוי פירסם ב"הארץ" מאמר תמיכה נלהב בפיגועי הטרור הרצחניים של המחבלים (תוך לעג לכך ש"התקשורת הישראלית" מכנה את "הילדה שטרם מלאו לה 14" שניסתה לרצוח ישראלי בסכין – מחבלת), וברצח יהודים (תוך שהוא מסביר שהם אינם רוצחים יהודים אלא כובשים, רצוי חיילים ומתנחלים).
עכשיו יקומו הקופצים הקבועים בראש ויגידו שאני מסלף את דבריו, כי הוא שירבב במאמרו את המילים "לא צריך להצדיק את הטרור הפלסטיני כדי להבין זאת." או במילים אחרות – "גם אתה, שאינך תומך כמוני בהתלהבות במעשי הרצח הללו, אולי לא חייב להצדיק, אבל לפחות תבין, ובינתיים גם שרבבתי משפטון כסת"ח."

* שיטת אור קשתי – לאורך שנים אור קשתי מוביל ב"הארץ" מתקפה נגד כל מה שמדיף יהדות וציונות במערכת החינוך. רבות מכתבותיו הופכות לכותרת הראשית של העיתון, לרוב בגיליון שבת, שהתפוצה שלו רחבה יותר.
הכתבות רצופות חצאי אמיתות, אי דיוקים, הוצאת דברים מהקשרם, הפרחת שמועות כעובדות והלעגת ההכחשות של המשרד, בנוסח המעמיד את ההכחשה כהתכחשות ל"אמת" של הכתבה.
השיטה היא העמסת עוד כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה ויצירת מסה קריטית של שטיפת מוח היוצרת תחושת מחנק, בשירות קמפיין ה"געוואלד".
הכותרת של "הארץ" ביום שישי: "בנט ישקיע בבתי"ס במזרח ירושלים רק אם יאמצו את תוכנית הלימוד הישראלית."
מה הקורא מבין מן הכותרת? שיש תקציב המגיע לכל בתי הספר במזרח ירושלים ובנט מונע אותו ממי שאינו בוחר בתוכנית הישראלית. הוווו, הנה עוד "חוק הנאמנות" ה"גזעני".
ומה האמת? משרד החינוך מעודד בתי ספר במזרח ירושלים לעבור לתוכנית הישראלית. התוכנית כוללת תוספת תקציבית מיוחדת, שיועדה למטרה זו.
מול הלאומנות הגואה והאלימה, המובילה נערים לקחת סכין כדי לרצוח יהודים, ישראל מנסה להתמודד בין השאר באמצעות חינוך. היא משקיעה בבתי ספר במזרח ירושלים, אך כאלה שייפרדו מתכניות ההסתה הפלשתינאיות, שתוצאתן היא טרור ורצח. ישראל מציעה להם תוכנית לימודים, לבטח טובה יותר מכל הבחינות, ומשקיעה בהם.
אך שיטת אור קשתי היא להציג כל דבר טוב כדבר רע.

* יום השואה הבינלאומי – ההחלטה על ציון יום בינלאומי של האו"ם לזכר השואה, היתה אחד הניצחונות הגדולים של ישראל באו"ם. היתה זו יוזמה מדינית ישראלית, של ממשלת שרון ובהובלת שר החוץ סילבן שלום, כתגובה לתעשיית הכחשת השואה, המשתלבת היטב בתעשיית הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, שגולת הכותרת שלה היא תיאורה הנבזי של ישראל כ... נאצית. היוזמה נועדה לקעקע את התעשייה הזאת, הן באמצעות הנכחת זכר השואה בתודעת האנושות והן בהחלטה הרואה בהכחשת השואה פשע בלתי חוקי.
הניצחון המדיני הזה היה גדול מדי. למה גדול מדי? כיוון שהוא התקבל פה אחד, ללא הצבעה. כלומר, מדינות אנטישמיות מובהקות, השוללות את זכות קיומה של המדינה היהודית ולוחמות נגד קיומה, היו חלק מה"פה אחד". אפילו איראן של אחמדיניג'אד, שהכחשת השואה היתה מדיניות מוצהרת שלה, היתה חלק מן ה"פה אחד". וכך עיקֵר ה"פה אחד" את המציאות האיומה, שמדינות בעולם ממשיכות גם אחרי השואה לנקוט קו אנטישמי מיליטנטי, שמתבטא בהתנגדותם לזכות ההגדרה העצמית של עם אחד בלבד – העם היהודי; לא רק התנגדות אידיאולוגית, אלא פעולה מעשית למימוש ההתנגדות הזאת. מדוע הם לא התנגדו להחלטה על ציון יום השואה הבינלאומי? כנראה שהיו להם אינטרסים כלשהם, אך היתה זו צביעות צינית.
אין הדבר גורע מחשיבותו של יום השואה הבינלאומי ומהצורך לפעול להעמקת התודעה העולמית של זכר השואה. אך יש להעמיק זאת גם לתודעה של "לעולם לא עוד", בלי הנחות לצביעות, שמשמעותה – לגיטימציה לגזענות ולאנטישמיות בימינו.

* ברית עם יוון – במשך שנים רבות, יוון היתה המדינה העוינת ביותר לישראל באירופה. בשנים האחרונות הולכת ונרקמת ברית בין ישראל ויוון. זהו אחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר של ישראל בשנים האחרונות.
הברית נוצרה בתקופת הממשלה הקודמת, הסוציאל דמוקרטית. עם עלייתו לשלטון של ציפראס ומפלגת השמאל הרדיקלי, ההערכה בישראל היתה שיוון תחזור לעוינותה.
ציפראס הפתיע לטובה, ואף הידק את הברית עם ישראל. השבוע ביקר ציפראס בישראל, יחד עם שרים נוספים בממשלתו, לדיון בהידוק הברית. זהו ביקורו השני של ציפראס בישראל בתוך שבועות ספורים.
במקביל, יוון ממשיכה לנקוט בקו פרו-פלשתינאי. איני חושב שיש להתרגש מכך. להיפך, הדבר מוכיח שחילוקי דעות מדיניים יכולים להתקיים גם בין מדינות ידידותיות, מבלי שהמחלוקת תערער את הידידות. אין זה מן הנמנע, שככל שמערכת היחסים בין ישראל ליוון תתהדק, כך גם הקו המדיני שלה ישתנה לטובתנו.
הברית הנרקמת בין ישראל ויוון והברית המשולשת של שתי המדינות עם קפריסין, מעידות עד כמה מופרך מיתוס "הבידוד המדיני".
על ישראל להמשיך ולדבוק בקו שהיתוו ב"ג ושרת עם קום המדינה, לשאוף למערכת יחסים טובה ככל הניתן עם כל מדינת העולם.

* שתול – דב חנין תמך בהתלהבות בציפראס, ולפתע ציפראס הבריז לו; מתברר לחנין שהוא תמך בבן-ברית של ישראל. בטח מבחינתו הוא "שתול".

* אול-טימְטום צרפתי – "מו"מ או הכרה במדינה פלשתינאית." אז למה שאבו מאזן יסכים לחדש את המו"מ?

* תיקון עוול – בזכות עבודתי כחוקר במכון לחקר הגולן, נתקלתי בקול קורא מעניין של משרד המדע, החלל והטכנולוגיה: "קול קורא להגשת הצעות למחקר במרכזי המו"פ האזוריים, שאינם זכאים לגשת למענקי מחקר בינלאומיים, לשנת 2016."
זהו דבר יפה וחשוב, המבטא את המחויבות של המדינה לאזרחיה, למדעניה ולמי שמגשימים את תפיסתה הציונית התיישבותית, לבל יפגעו, או כדי למזער את הפגיעה בהם, בגין אפליה עקב החלטות עוינות של ממשלות זרות.
במשך שנים רבות ניהלתי את מתנ"ס הגולן, וחוויתי את הפגיעה בנו בגין העובדה, שהפדרציות היהודיות בארה"ב, התומכות בפעילויות החינוך והרווחה של המתנ"סים, אינן תורמות למתנ"סים שמעבר ל"קו הירוק", כיוון שאינן זכאיות לפטור ממס מן הממשל האמריקאי על תרומות אלו. במשך השנים העליתי את הנושא פעמים רבות בפני החברה למתנ"סים, משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט, כדי שייצרו העדפה מתקנת וישקיעו כספים ייעודיים לאזורים המופלים, אך לא נעניתי.
הראשון שפעל בנדון היה ראש הממשלה לוי אשכול. אחרי מלחמת ששת הימים, הוא ראה שהממשל האמריקאי מקשה מאוד על התרומות לסוכנות היהודית, שהובילה את ההתיישבות בארץ באמצעות המחלקה להתיישבות (שהוא עצמו עמד בראשה שנים רבות, כולל במקביל לכהונתו כשר האוצר), בגין קידום ההתיישבות מעבר לקו הירוק. כיוון שאשכול ראה חשיבות רבה בהתיישבות בגולן, בגוש עציון ובבקעת הירדן, הוא הקים מסלול עוקף – החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, הממומנת מתקציב המדינה ופועלת מעבר לקו הירוק.
אריק שרון, כראש הממשלה, העביר לאחריות החטיבה גם את ההתיישבות בגליל ובנגב, בזכות המצוינות המקצועית שלה בקידום ההתיישבות, והיום רוב עשייתה ותקציבה מיועדים לאזורים אלו. אולם השיטה שיצר אשכול, שבה המדינה משמשת תחליף תקציבי לערוצי מימון מחו"ל, שנחסמים מסיבות פוליטיות, תקפה גם היום וראוי לפעול על פיה.

* דרכה של שלי יחימוביץ' – אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ'. כאשר היא עמדה בראש מפלגת העבודה הצבעתי בעד מפלגתה, לראשונה מאז 1992. מעבר ליושרהּ, להגינותהּ ולהיותהּ אשת עקרונות, תמכתי בה מהסיבות הבאות:
א. דרכה החברתית כלכלית, שבגדול קרובה לדרכי (גם אם לא תמיד ולא בכל הפרטים).
ב. המקום המרכזי שבו היא העמידה את הדרך החברתית הכלכלית, בראש סדר היום המפלגתי והלאומי.
ג. הנכונות שלה לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים ואידיאולוגים כדי לקדם את המטרות החברתיות שבהן היא מאמינה, ומה שנדיר יותר – היכולת לפרגן להם.
ד. היושרה, הממלכתיות והרוח הדמוקרטית שהפגינה ביציאתה החד משמעית נגד התופעות של שנאת המתנחלים ושנאת החרדים, גם במחיר אובדן קולות של הקיצונים והמתלהמים במחנה שלה.
ה. עמדתה הנחרצת נגד השמאל הרדיקלי, הפוסט ציונות ותופעות אנטי ממלכתיות ואנטי דמוקרטיות כמו סרבנות.
ו. המסר החד משמעי שלה נגד שחיתות, שעמד במבחן בהתנגדותה למועמדותו של בנימין בן אליעזר לנשיאות המדינה.
אך מעבר לכל אותן סיבות, שבעטיין בחרתי בה על דרך החיוב, תמכתי בה גם למרות התנגדותי לדרכה המדינית – דבקות ב"מתווה קלינטון" (שהוא למעשה מתווה ברק), כיוון שהיא היתה מפוכחת דייה כדי להבין שאין היום פרטנר לדרך הזו, ולכן היא לא העלתה את הסוגיה המדינית על ראש שמחתה.
דווקא לכן, קשה לי מאוד עם העובדה שאת ה"פלייבק" שלה להתמודדות מחודשת על ראשות העבודה, היא עושה דווקא במגרש המדיני, ודווקא בביטוי של היעדר ריאליזם פוליטי. היא מאגפת משמאל את הרצוג, דווקא כאשר הוא מגלה פיכחון, המזכיר את הפיכחון שהיא גילתה בשעתו. הוא מאמין בפתרון "שתי מדינות לשני עמים" כאידאה, אך מבין שהוא אינו ריאלי היום בהיעדר פרטנר, ולכן יש לחפש חלופות פרגמטיות לעתיד הנראה לעין. כיוון שהוא טרם יצק תוכן מעשי ברעיונות ההיפרדות היוזמה עליה הוא מדבר, איני יכול לתמוך בתוכנית או להתנגד לה, אבל הוא ראוי לשבח על עצם הניסיון לגבש מדיניות מציאותית. חבל מאד שדווקא על כך שלי יוצאת נגדו. לא על כך תהיה תפארתה.

* נרטיב חלופי לנרטיב אוסלו – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על מאמרו של ההיסטוריון הצעיר אדם רז במוסף "הארץ" – "נרטיב אוסלו". לפני כשנתיים שלוש קראתי את מחקרו המפורט של רז, שהכתבה ב"הארץ" היא תמציתו על רגל אחת. במחקר עצמו, ריבוי הראיות הופכות את התזה שלו להרבה יותר מוחשית.
רז מערער על הנרטיב ההגמוני בהיסטוריוגרפיה הישראלית על התהליך המדיני שבין ועידת מדריד (1991) להסכם אוסלו (1993). על פי אותו נרטיב – ראש הממשלה רבין, שדגל במו"מ בוושינגטון עם המשלחת הירדנית פלשתינאית שכללה נציגות פלשתינאית מיהודה, שומרון ועזה בלבד ("אש"ף פנים" בלשונו של רבין) ושלל מו"מ עם הנהגת אש"ף בראשות ערפאת ("אש"ף חוץ" או "אש"ף תוניס" בלשונו) – התפכח, הבין שאין תוחלת לעקיפת הנהגת אש"ף, אימץ את תהליך אוסלו לו התנגד תחילה והוביל אותו.
מחקרו של רז מעיד על כך שרבין האמין כל העת שהנהגת אש"ף בראשות ערפאת היא הנהגה טרוריסטית ומושחתת, שפניה להמשך הסכסוך והתהליך המדיני הוא בעיניה אמצעי להמשך הסכסוך. אנשי פרס שיתפו פעולה עם ערפאת בהכשלת השיחות בוושינגטון, ובמקביל פרס ואנשיו הובילו פוטש במפלגת העבודה להפלתו של רבין. רבין, למעשה, נאנס להסכים למתווה אוסלו, מתוך אמונה שכראש ממשלה הוא יוכל למזער את נזקיו, ואכן כך פעל לאחר ההסכם, עד רציחתו. כאמור, המחקר המקיף, העמוס בעובדות ומסמכים, מעניק לתזה של רז תימוכין רבים, החסרים בכתבה העיתונאית.
ניתן לחלוק על הנרטיב של רז. יש לציין שרז הוא היסטוריון השייך לאסכולת "אורנים", המתארת את כל הפוליטיקה העולמית, ובכלל זה הישראלית, כהתנגשות בין שני כוחות-על שביטויים בישראל של שנות השבעים עד התשעים היא האיבה בין רבין לפרס. אנשי האסכולה, ורז בתוכם, מפרשים כל בדל מידע שיכול להרשיע את פרס או להאדיר את רבין, על פי תזת היסוד שלה. לכן, ראוי לקרוא את הדברים באופן ביקורתי.
חשיבות הדברים, היא בעובדות המובאות בהם ובאומץ לצאת נגד הנרטיב ההגמוני ולשבור את הדיכוטומיה הקונבנציונלית של "שמאל" מול "ימין", שכן המציאות מורכבת הרבה יותר.
הכשל העיקרי בתזה של רז, היא בעיניי בתפיסת המנהיגות. אדם נושא באחריות להחלטותיו ובוודאי שמנהיג העומד בראש המערכת, נושא באחריות מלאה להחלטותיה ולמעשיה. רבין היה ראש הממשלה, והוא אחראי, לטוב ולרע, למהלכי ממשלתו. הסבר על פיו הוא חתם על אוסלו כי חשש מפוטש של פרס, וסבר שבלי החתימה הפוטש יצליח ופרס יחתום בלאו הכי על ההסכם, בתנאים גרועים ומסוכנים לאין ערוך, היא בעייתית ביותר. בנושא כל כך מרכזי, מצופה מראש הממשלה לעמוד על דעתו, גם במחיר פוטש, גם במחיר נפילתו. אם לא כן – הוא אינו מנהיג אמת.
אפשר להגיע מאותן עובדות למסקנה אחרת. ייתכן שבאמת פרס וערפאת חברו יחדיו כדי להכשיל את שיחות וושינגטון, אך בעקבות הדברים רבין הבין שאין להם סיכוי, שאי אפשר לעקוף את ערפאת, ושהברירה היא הפסקת התהליך כולו או אימוץ המו"מ עם ערפאת. ייתכן שבמצב שנוצר, הוא באמת האמין שהסכם עם ערפאת הוא הרע במיעוטו.
במחקר המלא, שבניגוד לכתבה ב"הארץ" עוסק גם בשנתיים שלאחר ההסכם, מוצג תהליך שבו מגבש רבין תובנה שהסכם אוסלו הוא כישלון, עד כדי כוונות מעשיות לבטל אותו ולהפסיק את התהליך. ייתכן שאכן כך היה קורה אלמלא הרצח, ויתכן שלמרות המשברים, רבין היה בוחר בהמשך התהליך (שאת ביצועו הוא עצמו הקפיא בשל הטרור, ולכן לא ביצע במועד את הנסיגה מן הערים ביו"ש, ופרס שהחליף אותו אחרי הרצח, מיהר לבצע).
כאמור, מה שחשוב במחקריו של אדם רז, הוא הצגת המורכבות וההסתייגות החריפה של רבין מן התהליך. הדבר חשוב בעיקר כיוון שהנרטיב ההגמוני מסתיר את העובדות הללו. הצגת העובדות חשובה ביותר, גם אם נקבל את התזה של רז במלואה או באופן חלקי וגם אם נדחה אותה.
לאחרונה מרבה מוסף "הארץ" לפרסם מאמרים היסטוריים של רז. כולם מרתקים, כולם מקוריים, כולם מעוררי מחשבה ולא פחות חשוב – הם מהווים משקל נגד לקו המוביל של העיתון. זהו בהחלט שינוי מרענן.

* ערכיות, רווחיות ומשימתיות – בסופשבוע השתתפתי בשני אירועי השקה לספרים העוסקים בהיסטוריה הקיבוצית. ביום ה' בערב נערך בעין חרוד ערב השקה לספרו של יעקב צור "מן הים עד המדבר – טבנקין והקיבוץ המאוחד במאבק ואמונה על שלמות הארץ". בחצרים שבנגב נערך בשישי לפני הצהרים אירוע השקה לביוגרפיה של אהרון ידלין, מאת ד"ר רוני כוכבי – "מצפן בתנועה מתמדת".
יעקב צור היה מזכיר הקיבוץ המאוחד, ח"כ ושר הקליטה, הבריאות והחקלאות. לאחר פרישתו מהפוליטיקה עזב את קיבוצו, נתיב הל"ה, אך נשאר מחובר לרעיון ולחברים מהקיבוץ והתנועה. בעשור השמיני לחייו פתח בקריירה של היסטוריון – עשה דוקטורט וכתב את ספר המחקר, העוסק בליבה הרעיונית והמשימתית של הקיבוץ המאוחד: שלמות הארץ ויישובה, מה שנראה היום כל כך רחוק.
אהרון ידלין היה שש פעמים מזכיר קיבוצו, ח"כ, מזכ"ל מפלגת העבודה, סגן שר החינוך במשך עשר שנים, שר החינוך בממשלת רבין הראשונה ומזכ"ל התק"ם. עד היום, בגיל 90, הוא פעיל ועסוק מהשכם עד הערב בפעילות ציבורית ענפה מאוד בקיבוצו חצרים, בנגב, בבאר שבע, במוסדות תרבות, חינוך, מחקר ואקדמיה, שהוא יו"ר או חבר בהנהלתם, בתנועה הקיבוצית ובמפלגת העבודה.
ערב ההשקה בעין חרוד היה במתכונת של ערב עיון אקדמי, ולכן הוא היה הרבה יותר מעניין ומעשיר. אירוע ההשקה בחצרים היה במתכונת של מסיבת יובל, ולכן הוא היה הרבה יותר חווייתי ומרגש.
היו אלה שני אירועים רוויים בציונות, אהבת ארץ ישראל, אהבת ההתיישבות, אהבת הקיבוץ והרעיון הקיבוצי.
בשלושים השנים האחרונים שמעתי את ידלין בעשרות רבות של נאומים והרצאות. אני סבור שלא היה נאום אחד שבו לא שמעתי מפיו את החוט המשולש לקיום הקיבוץ והצלחתו: ערכיות, רווחיות ומשימתיות. איך מגשימים את שלוש מצוות-העשה הללו ואיך מנתבים ביניהן? זה האתגר של הקיבוץ והתנועה בכל דור מחדש.

* ביד הלשון: גילאים – האם נכון השימוש במונח "גילאים", "גילאֵי" וכו', להגדרת קבוצת גיל מובחנת? יש המתקנים זאת כטעות, ומזכירים שהמונח הנכון הוא "גילים". אכן, המונח גילים הוא מונח נכון והוא המונח המקורי, אולם האקדמיה ללשון מכירה בצורה "גילאים", המוכרת זה כ-85 שנה ונפוצה ומקובלת כחמישים שנה.
אישית, אני מבכר את הצורה "גילים".