הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!
ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק עשרים ושישה
קפיצה גדולה לאחור. התייעצות מכרעת של בני קורייטה, בחיג'אז, בליל שבת בחודש מרס, שנת 627, כנגד המצור שמטיל עליהם הנביא מוחמד.

כשהתעוררו ממסעם-לאחור, בן אלף מאתיים וחמישים השנה, היה בוקר. הם ניצבו ליד אותו מעיין, רק העצים היו קצת אחרים. הטבע, כמו איזה רמאי, הזיז כמה דקלי-תמרים ממקום למקום, לצורך שינוי התפאורה. גם פני הגבעות מסביב היו קצת אחרים, וההרים במזרח נראו גבוהים יותר, וצוקיהם יותר משוננים.
"נדמה לי שנסענו קצת אחורה בזמן," אמר רני. "לא רואים את האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, ואין זכר גם למלוויהם הערבים, על גמליהם וכבודתם."
"קצת?" השיב אבבטן, "אם לדעתי אתה שואל, אבות-אבותיהם של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק מסתובבים עכשיו ביערות ומחפשים אגוזים למאכל. עכשיו גם המסע לבגדד הוא בגדר חלום שלא יתגשם לעולם. ומי יודע אם בגדד בכלל קיימת כבר? לא אתפלא אם עוד מעט נפגוש את משה רבנו, או אם נגיע לאור-כשדים ונבקר אצל אברהם אבינו, ונפגוש את תרח ואת נחוֹר – "
"גם את שְׂרוּג ואת רְעוּ ואת פֶּלֶג ואת עֶבֶר ואת שֶׁלַח ואת אַרְפַּכְשַׁד – " שמח לרני למנות את אבות-אבותיו של אברהם אבינו.
"ואולי פשוט קמו האנגלים ועזבו אותנו בלילה?" הציע עמשי.
"וגם הזיזו את העצים?" שאל אבבטן, כמנצח.
"מי זה אומר שבגדד איננה?" נכנס דאוד אבו-יוסף לדבריהם. "איזו שטות! זה כמו לומר שחידקל התייבש ונעלם! אין עוד עיר כבגדד בכל העולם כולו! לעולם, לעולם לא אעזוב אותה – "
"וקפיטן יוקי?" העיר רני. "אם הוא הביא אותנו לכאן, סימן שהוא נמצא כאן, בסביבה!"
"מה זאת אומרת, הביא? הרי לא זזנו מן המקום?" התעקש דאוד אבו-יוסף. "רק השטן תיעתע בנו והזיז כאן כמה עצים וגבעות!"
"עלינו לדעת באיזו שנה אנחנו," אמר אבבטן. "אולי אנחנו בתקופת מוחמד, אולי עוד לפניה, ואז, אין בעייה, יש כאן הרבה יישובים יהודיים בסביבה: בְּיתריב, במבצרי בני קורייטה ובטירות חייבּר, בקַמוּס, בוואדי אלקוּרַא ובתֵיְמָא."
"בני קורייטה?" אמר דאוד אבו-יוסף, "הלא כעב אבן אסד היה ראש השבט הזה!"
"ולא אתפלא אם הוא עדיין ראש השבט!" אמר אבבטן.
"נצא אפוא לדרך," התלהב עמשי, "אל טירות אחינו היהודים, המבוצרים."
עלה דאוד אבו-יוסף על סוסתו, עלו רני, אבבטן ועמשי – איש-איש על גמלו, ועימם גמלו הריק של קפיטן יוקי. והנה החל מכשיר הקשר הקטן של רני מצפצף:
"יש ...עות. יש... ...תוך ...מל לחתו... את הג... יש הפרע..."
והקול – מתכתי, צרוד, קולו של קפיטן יוקי! והסוללות – כמעט נגמרות. חלשות מאוד.
"אבבטן! עמשי! שִׁמְעו! קפיטן יוקי משדר אלינו: 'יש הפרעות, לחתוך את הגמל!' – אני חושב שאחד הגמלים בלע אותו! השאלה רק – איזה מהם?"
מיד ירדו ארבעתם והסתובבו סביב לארבעת הגמלים, מנסים למקם את קפיטן יוקי על פי כיוון הקשר עימו במכשיר בעל האנטנה הנשלפת. עמשי הסתכל במכשיר בפליאה. הוא אמר כי אכן שמע כבר על מכשיר-האלחוט של המאיור הגרמני פרייהר אוטמר פון שטוצינגן, שעמד בראש פלוגה של אלחוטאים בסביבות נמל חודידה אשר בדרום חצי-האי ערב, בראשית מלחמת 1914, ואולם טרם שמע על מכשיר כה קטן, ואילו דאוד אבו-יוסף התבונן במכשיר בחשדנות רבה, וכינהו "צפצפת השטן"!
לבסוף איתרו את המקום המשוער – בבטן, מתחת לדבשת גמלו של אבבטן, היכן שאוגר הגמל כמאה ליטרים של מים בשתייה אחת, ואלה מאפשרים לו להחזיק מעמד מבלי לשתות, משמונה-עשר ימים בחורף ועד שמונה בקיץ.
עתה עמדה השאלה, כיצד להוציאו? האם לשחוט את הגמל? זה אכזרי מדי, ובייחוד עתה, שאינם יודעים באיזו תקופה בדיוק הם מצויים, ולאיזה אמצעי-תעבורה יצטרכו.
להתקין לו חוקן? נשאר החוקן בציוד המשלחת של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, אשר אחד מהם סבל מעצירות!
לתקוע סכין בצידו ולשלוף את קפיטן יוקי דרך החור? – גם זה צער-בעלי-חיים.
לתקוע לו כף בפה עד שיקיא? – פוי! – ואז נזכר רני בחבל של אבבטן, שלאחרונה ליפף בו פעמים אחדות את מכנסיו, מתחת לעבאיה, והיה נעזר בו כדי לעלות על הגמל ולרדת ממנו.
אספה החבורה עלים וירק בסביבות המעיין, שזרו אותם בחבל שבראשו התקינו קרס זעיר, וחיכו זמן רב להתפקע עד אשר סיים הגמל ללעוס ולבלוע את רובו, לבד מקצהו שאותו קשרו לבליטת-העץ שבכר הגמל שלפניו.
זירוז קצר של שני הגמלים, לאחד לפנות קדימה, "הַיְט, הַיְט!" – לֵך, לך! – ולאחֵר להישאר נטוע על מקומו, "גִיף! גִיף!" – עמוד, עמוד! – בהטייה לאחור. ומתוך פיו הגבוה של הגמל, מבין שיניו הצהובות, מעל צווארו הארוך שמסתיים בזקנקן, ובחירחור עמוק שנבע מתוך לועו הפעור – קפץ איזה חפץ עגול, מבריק, וטס היישר אל המעיין, כצפרדע שמתגעגעת לטבול בבריכה.
ובעוד רגע הופיע מאחורי אחד הדקלים – קפיטן יוקי, במלוא הדרת חליפתו הלבנה, שאותה עטף מיד בעבאיה כהה. השמחה היתה רבה, ודאוד אבו-יוסף אף הודה שמעשי-פלאים שכאלה לא שמע ולא ראה מימיו, גם לא בסיפורי אלף לילה ולילה וּבְכַּלִילַה וְדִימְנַה לְבַּיְדַבַה ההודי.

*

ושוב יצאה השיירה לדרכה – דאוד אבו-יוסף בראש, על סוסתו, ואחריו – קפיטן יוקי, רני, אבבטן ועמשי, איש-איש על גמלו.
"האם גיליתם דברים חדשים בהיעדרי?" שאל קפיטן יוקי.
רני סיפר לו מה התרחש, והצניע את סבלותיו בשלושת הימים שהלך לבדו במידבר, ואת עזרתו לדאוד אבו-יוסף בהדיֶה. ולסוף הראה לו את הכתובת אשר העתיק משולחנם המתקפל של סימפסון, תומפסון וקירפטריק.
"זוהי ידיעה חשובה, חשובה מאוד!" אמר קפיטן יוקי. קִינָנָה אִבְּן-אִלְרַבִּיעַ היה היחיד שידע את סוד אוצרותיהם הגנוזים של יהודי חייבר במצודת קמוס!"
"ואנחנו נגיע לשם?"
"בוודאי. הלא לשם כך יצאנו לדרך."
"רגע אחד, מה השנה?" שאל אבבטן, כהרגלו.
"אנחנו בחודש מרס, שנת 627 לספירה."
"יָה!" קרא רני, ואבבטן נדהם. לא תיאר לעצמו – עד כדי כך!?
"מילא, את תֶּרַח לא תראה!" ניחם אותו עמשי. "הבה נצא לדרך, אל מבצריהם של בני קורייטה!"
"אל יהודי חייבר!"
לא הספיקו להרחיק לכת והנה הִזְעִיר אותם קפיטן יוקי וצררם בתנופה אחת – והם טסו מרחק כמה ימי-רכיבה דרומה-מזרחה, היישר אל בני-קורייטה, אל כעב אבן אסד!

*

המשלחת הגיעה אל ביתו של כַּעַבּ אִבְּן-אַסַד, במצודתם המרכזית של בני-קורייטה, ביום שישי לפנות-ערב. כעב היה גבר גבה-קומה, עטור זקן עבות, ומפלי שערו קלועים צמות כדרך הבידואים. לבוש היה בגלימת משי צבעונית, חגור אבנט וחרב מהודרת, ולראשו כיפת משי צבעונית. נראה היה כצירוף לא-רגיל של רב יהודי ולוחם בידואי.
הוא לא נראה מתפלא על בוא המשלחת, אף לא טעה לחשוב אותם לערבים למרות אדרותיהם והכאפיות עם העקאל לראשיהם. מה עוד שאבבטן הקדים ואמר:
"מר אבן-אסד, אנחנו, יהודים מן הדורות הבאים, באנו לבקר אותך, במסגרת חיפושינו אחר יהודי המידבר."
"ומדע דווקא אני זכיתי לכבוד הזה?"
"כי שמך ושמע מעשי גבורתך עתידים להיזכר בקורות עמנו כל עוד חיים יהודים בעולם. משוררים יכתבו על אומץ ליבך, וסופרים יפארו זיכרך."
"לא בשורה טובה היא," קימט אבן-אסד מצחו. "אילו שלווים היו חיי, וסופי בזיקנה ובשיבה טובה, אולי לא היה איש זוכרני."
הכול שתקו משום הנימוס. מהחדר הסמוך הציצו ילדיו: אסד הצעיר, וזוּהרה אחותו.
"האין זו זכות גדולה להיכנס להיסטוריה היהודית?" שאל אבבטן.
"זכות הנקנית בדם," חייך כעב אבן-אבד בעצב, "וחוששני כי קרוב הוא מאוד המועד לבוא – "
"יש לכם בעיות?" שאל רני.
כעב אבן-אסד לא ענה. הוא ביקשם לשבת על הכרים והספות אשר בחדר רחב-הידיים, בבית האבן הנישא על צלע הר גבוה, במצודה הגדולה שמשקיפה על פני העמק הפורה, והתנצל על כי אינו יכול לקבלם ברוחב-לב, כמנהגו בהכנסת-אורחים מימים-ימימה, וזאת בגלל המצב הקשה.
"מה בדיוק קרה?" התעניין לדעת אבבטן.
"נראה כי מוחמד לא יסיר את המצור מעלינו אלא ימשיך במלחמתו."
"אין לכם עימו הסכם הפסקת-אש?" שאל רני.
"מוחמד?" מיהר אבבטן לשלוף עיפרון וביקש מרני בהשאלה את מחברתו. הוא החל כותב ראשי-פרקים לסיפור הבלעדי לעיתונו, "העצלן הצעיר", מפי כעב אבן-אסד בכבודו ובעצמו.
"כן. באתם בצל קורתי ביום העשרים וחמישי למצור שהטיל עלינו מוחמד. כלום לא ראיתם את מחנהו הצר עלינו למטה? אנשיו השתלטו על שדותינו הפוריים, על גני-התמרים על נחלי-המים – "
"ולא פניתם לאו"ם?" התבלבל רני בסדר התקופות. ואולם כעב אבן-אסד המשיך מבלי להתייחס לשאלתו, שאותה כמובן לא הבין.
"הן יודעים אתם כי לבד מן החקלאות עוסקים אנו גם במסחר, במתן שירות ועזרה לשיירות ההולכות במידבר, בצורפות בכסף ובזהב וכן בעשיית כלי-נשק, כי רבים בקירבנו הצורפים וחרשי-הברזל. גם הקמנו מצודות חזקות ומבוצרות כדי להגן על עצמנו מפני ההתקפות של שכנינו הבידואים. והנה, לאסוננו, לפני שנתיים, בשנת 625, נכנעו במצודותיהם אחינו היהודים בני-נָדִיר, בפני מוחמד. ושנה לפני כן, ב-624, נכנעו לפניו בני השבט היהודי קַיְנוּקָאָה. אמנם, בשני המקרים התיר מוחמד לנכנעים לצאת מקומותיהם, בלי נשק, וכמעט בלא רכוש, רק משא גמל לכל אחד מבני-נדיר, וכלום לבני קַיְנוּקאה. אחינו בני קינוקאה גלו לעבר-הירדן המזרחי, לארץ הבשן, לאדרעי, ואילו בני-נָדִיר, מקצתם פנו לחייבר, השוכנת צפונה לחבל-ארץ זה שלנו, יתריב שמו, וחלקם רחוק יותר, ליריחו ולאדרעי."
"האם אוייב היה מוחמד לכל בני-עמנו, תמיד, מראשיתו?" שאל רני.
"לא. זה סיפור מסובך, ומי יודע מה יהא בסופו. תחילה היה מוחמד בידידות עם בני-עמנו וגם למד והושפע הרבה מיהודי יתריב. הוא קיווה שאנחנו, אהל-אלכּתאב, אנשי הספר, כלומר – עם התנ"ך, המאמינים באלוהים, באל אחד, נקבל את נבואתו ונהיה למאמיניו. ולכן גם קיבל הרבה ממצוותינו וממנהגינו. ואולם משנוכח לדעת כי איננו מקבלים את אמונתו החדשה, ואפילו מתנגדים ולועגים לה, החל מתרחק מאיתנו. הוא שינה פקודתו הראשונה למאמיניו כי יכוונו פניהם לירושלים בתפילתם, וציווה עליהם כי מעתה יכוונו פניהם בתפילתם למכה ולהיכל הכעבה, זו האבן השחורה, הקדושה לערבים. וגם את צום יום-הכיפורים ביטל, ותחתיו הנהיג את חודש הצום הקדוש לערבים מימים קדמונים, הוא הרמדן.
"לא רק בהתנגדות שלנו נתקל מוחמד. הלא מעיר מולדתו, מכה, נאלץ להגר בשנת 622 אל יתריב, אשר את שמה הפכו מאמיניו, והיא קרוייה בפיהם כיום – אִל-מֶדִינָה, מדינת א-נבִּי, כלומר, עירו של הנביא.
"ומדוע היגר מוחמד ממכה? בגלל התנגדותם של הערבים, שרובם עדיין עובדי-אלילים – לאמונתו החדשה. אמונה זו, ש'אין אלוה מבלעדי אלוה' – אומרת בעצם דבר דומה למה שנאמר כבר בתנ"ך שלנו – שיש רק אל אחד, ולא שלוש מאות אלילים שאותם עובדים הערבים בכעבה.
"נלחמנו, שבטי ערבים ויהודים גם יחד, במוחמד, ואולם כוחו הולך וגובר, ובייחוד לאחר שניצח בקרב בָּדְר, לפני שלוש שנים, בחורף של שנת 624, את הקוּרַיְשִׁים, בני השבט הערבי התקיף, שבהם גם מבני משפחת אשתו, והם היו רבים מאנשיו בכוחם ובמיספרם.
"מוחמד ניצל את הפירוד אשר קיים, לצערי, בין שבטינו היהודים: בני קַינוּקָאָה, בני נָדִיר, בני קורייטה ויושבי חייבר, והצליח גם לזרוע שינאה כלפינו בקרב בני-בריתנו, השבטים הערבים מבני קוּרַיְשׁ וְעַ'טַפַן, אשר נלחמו תחילה בחזית אחת עימנו נגדו. וכך הכניע את בני קינוקאה ובני נדיר, ועתה הוא צר עלינו כבר עשרים וחמישה יום, והלחם אוזל אצל הנצורים, והמצור מציק להם ובליבם אימה גדולה. בעלי בריתנו הערבים, בני קוּרַיְשׁ ועַ'טַפַן, עזבו אותנו ונותרנו לבדנו סגורים במבצרינו. והנחלים, השדות וגני-התמרים, מקור עושרנו ומזוננו – נפלו בידי הצרים.
"על חטאי אני מודה – כאשר הופיע חוּיֵי אִבֶּן-אַחְטָבּ, והוא מנשיאי שבט בני נָדִיר, הופיע כפליט לבקש מקלט אצלנו, בני קוּרַיְטָה, לא הסכמתי בראשונה לקבלו, כי בעת שלחם מוחמד בבני נדיר, עדיין היינו אנחנו, בני קורייטה, בני-בריתו. ואולם עד-מהרה הצליח אבּן-אחטב להעמיד אותי על הסכנה הצפוייה לנו, בתור יהודים, ממוחמד, ועל הסיכוי לנחול עליו ניצחון אם נלך כנגדו יחד עם בעלי-הברית הערבים החזקים, מבני קוּרַיְשׁ וְעַ'טַפַן.
"וכך אמנם עשינו, אך כפי שכבר סיפרתי לכם, לרוע מזלנו הצליח מוחמד להדוף את מחננו בן עשרת אלפי הלוחמים, שעה שביקשנו להסתער על מֶדִינָה פתאום. הדף אותנו בתכסיסים ובהגינו על העיר בחפירה עמוקה, ולאחר שעלה בידו, כפי שכבר הזכרתי – לזרוע שינאה בין בעלי-בריתנו בני קוּרַיְשׁ ועַ'טַפַן – לבינינו, פנה ועלה מיד לעברנו בראש שלושת אלפים מאנשיו."
שעה שדיבר ירדה חשיכה ונכנסה השבת, ורק אור עששיות-השמן, שהודלקו מבעוד יום, האיר בחדר. אשתו וילדיו של אבן-אסד הצטרפו, ועל גבי המחצלת הוגשה ארוחת-ערב דלה. מעט תמרים ותאנים מיובשות. יין טעים בגביעי-זהב, מעשה צורף מבני קורייטה, שעליו קידש אבן-אסד. ופיתות שתיים, יבשות כקרש, שעליהן בירך, ושבר וחילק למסובים, כשהוא טובל אותן במלח.
רני יש ליד זוּהָרָה, שהיתה כבת-גילו, שחורת שיער ועיניים, וצחת עור ויפה מאוד, ולידו אחיה הבכור, אסד, שנקרא על שם סבו. הליכותיהם היו עדינות מאוד, כבני-מלכים, למרות שהיו רעבים זה כמה ימים. ליד זוּהרה ישבה נערה מבוגרת ממנה, יפהפייה אף היא, סַפְיָה שמה, והיא בתו של חויי אִבְּן-אַחְטָבּ. היא הגיעה אל בני קורייטה כפליטה, יחד עם אביה ובני-משפחתה, ולאחר זמן לא רב התיידדה עם משפחת אבן-אסד והירבתה לשבת עימם.
רני היה מלא התפעלות על כך שהוא יושב עם יהודים מלפני אלף וכמה מאות שנים, ואינו חש כל זרות כלפיהם.
קפיטן יוקי יצא לרגע לחדר השני וחזר ועימו קערה גדולה של צימוקים ושקדים ותמרים, וגם – הפלא ופלא! – חלה גדולה, זרוייה שומשומין, לא טרייה ביותר, שאותה נשא כנראה עימו במוקטן בכל נדודיהם, במשך עשרות ומאות בשנים.
"הרשו נא לי לכבדכם מצידתנו, שלקחנו עימנו לדרך," הפציר בהם.
לבסוף נענו, אך לא כמתנפלים על האוכל. ולהפתעתו של רני גם לא הרגישו שעל החלה הודבקה פתקית של מאפייה תל-אביבית, ואילו חבילת התמרים – באריזת עין-גדי!
"יש לך ארוסה?" שאלה זוּהרה.
רני הסמיק. "בגיל שלי?"
"ההורים שלך לא מצאו לך עדיין ארוסה?"
"ההורים?"
"אלא מי? המשפחות קובעות מי יתחתן עם מי."
"יש לי חברה בכיתה," נזכר רני, "קוראים לה נֶלִי. כשנופלת לה או לי שערה מהריס, אנחנו מפריחים אותה באוויר ומבקשים מישאלה – שיהיו לנו שנים-עשר ילדים!"
"אז אתם מאורסים?"
"אני לא בטוח."
"אבא שלך כבר בטח דיבר עם אביה?" התכוונה זוּהרה לאבבטן.
"הוא לא אבי." אמר רני.
"חבל," אמרה זוהרה, "כי אז היה יכול לדבר עם אבא שלי."
עמשי ודאוד אבו-יוסף ישבו לצדדיו של כעב אבן-אסד והסתודדו עימו. לפתע נפתחה הדלת ושליח בא לקרוא לאבן-אסד אל מועצת הלוחמים.
"אורחיי אתם, ועליכם לבוא עימי," אמר בקומו. המשלחת כולה הצטרפה אליו, לאחר שנטלו ידיהם, כמוהו, בגביע קטן, רק קצות אצבעותיהם.
רני נפרד בצער מזוהרה ואחיה, ומסַפְיָה, אשר רק עתה החל מתיידד עימם, ומאוד רצה להציג בפניהם את פעולת מכשיר הקשר הקטן שנשא עימו מן המאה העשרים ואת המקל-רובה! אוהו!

*

כעב אבן-אסד וחוּיֵי אבו-אחטבּ ישבו בראש המועצה. אור נרות-השמן האיר את פניהם. גביעי-היין לפניהם. ולצידם חרבותיהם, שריוניהם ורומחיהם. חויי אבן-אחטב היה לבוש גם הוא אדרת-משי צבעונית מהודרת, וגם הופעתו אמרה גבורה, אך על פני השניים היה נסוך עצב רב, כי ביקשו להציל את נפש אחיהם, ולא ידעו אם יצליחו במשימתם. הלא איש בחיג'אז, ובכל הארץ כולה, לא בא לעזרתם, אפילו לא אחיהם היושבים מהלך ימים אחדים צפונה – יהודי חבל חייבר.
סביב לנכבדי השבט ישבו, לאור עששיות-שמן מהבהבות, רוב הלוחמים היהודים, מאלה שלא היו אותה שעה במשמרת, והם כמה מאות אנשים עזים, אך מרי-נפש ומיואשים. ולצידם חרבותיהם, רומחיהם, שריוניהם ומגיניהם, כולם תוצרת חרשי-ברזל מבני קורייטה. חיל כבד ועצום מאוד.
פתח כעבּ ואמר אל אחיו:
"אחיי היהודים, הלא ראיתם את הרעה אשר ירדה עלינו. אני רוצה להציע לפניכם שלוש הצעות. בחרו אתם באשר תרצו."
"דבר! דבר כעבּ – " אמרו לו.
"ההצעה הראשונה היא שתלכו אחרי אותו אדם, מוחמד, ותאמינו בו, חֵי נפשכם! – כלום לא התברר לכם כי נביא שלוח הוא, וכי שמו רשום בספרים הקדושים! והלא אם כך תעשו – תוכלו להציל את חייהם ורכושכם ונפש בניכם ונשותיהם!"
"הוא מבקש מהם להמיר את דתם!" אמר רני.
בעיני דאוד אבו-יוסף ניצת זיק פראי, והוא לחש: "שימו לב שהוא אומר אתם, לא אנחנו. זאת אומרת שליבו אינו שלם כלל עם ההצעה. הוא לא יתאסלם לעולם. רק לנסות אותם הוא רוצה! לראות אם הם מוכנים לצאת לקרב! זיכרו את דבר השיר: 'אילו קיבלנו עצתך בכלי-זין! – "
ואכן, הצעתו הראשונה של כעב אבן-אסד עוררה עליו זעם רב, זעם שהיה אצור באנשים הנצורים האלה, ומקירבם נשמעו קולות שהלכו וגברו:
"לא נעזוב את חוקי-התורה לעולם!"
"ולא נמיר אותם באחרים לנצח!"
"שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!"
"ומוחמד, בעינינו, איננו שליח אלוהים!"
כעב הרגיע את המהומה שקמה, ולמרות המצב החמור, דומה היה שהוא גם נהנה לרגע מתשובת בני שבטו. ואז הוסיף לדבר אליהם, וקולו חמור וקשה שבעתיים מדבריו הקודמים:
"אם ממאנים אתם להמיר את הדת, אני מציע לכם להרוג את בנינו ונשינו, ואחר-כך נצא אל מוחמד בחרבות שלופות! לא נשאיר מאחורינו רכוש, אף לא במשא גמל אחד, ואז נילחם עד אשר ישפוט אלוהים בינינו ובין מוחמד. אם נמות – ומתנו. ולא נשאיר אחרינו זרע בחיים. ואם נתגבר – חי נפשי כי נמצא נשים ובנים, ושבטנו לא ייכחד!"
דבריו אלה הותירו תחילה את הנוכחים מוכי-הלם ואילמים כולם.
"הלא כך בדיוק הציע אלעזר בן-יאיר במצדה לפני, לפני – " לחש רני ונעצר לרגע, נזכר בזוּהרה היפה, היושבת עם אימה ואחיה, ובסַפְיָה חברתה.
"לפני חמש מאות וחמישים וחמש שנים!" קבע קפיטן יוקי, שנעזר במחשב.
"הדמיון קיים רק בחלק הראשון של ההצעה," אמר עמשי. "במצדה הרגו מדעת לא רק את נשיהם וילדיהם אלא גם איש את אחיו, מרצונם, כדי לא ליפול בידי הרומאים. ואילו כאן מציע כעב אבן-אסד להרוג רק את הנשים והילדים, ואילו השאר, כל הגברים הלוחמים, עזים ומרי-נפש ואין עימם דבר להפסידו – ינסו לפרוץ את המצור בקרב-ייאוש, וייתכן שחלקם יצליחו. אין לך כוח בעולם שיכול לעמוד בפני לוחמים נואשים כאלה!"
"אבל זה לא מוסרי!" אמר אבבטן, "לשחוט נשים וילדים! את הקרובים לך ביותר! זה מזעזע אותי – "
"ולהיחלש כולם ברעב ובמצור עד אשר ייכבשו בנקל וימותו אולם, זה יותר מוסרי?" שאל עמשי.
דאוד אבו-יוסף שתק.
ואולם בני קורייטה לא שתקו. "אם נרצח את המסכנים, למה לנו חיים אחריהם?" – ובפניהם של כמה מלוחמים אלה, יהודי המידבר, עלו והופיעו דמעות. הם העלו במחשבתם את ילדיהם ונשותיהם המתגוללים רעבים וצמאים בחדרי המיבצר הסמוכים, וחלקם חולים ומתעלפים. הם לא היו כה קנאים, או כה מיואשים – כגיבורי מצדה. ורבים מביניהם חשבו כי חייבת להימצא דרך אחרת, פחות קשה, כדי לצאת בשלום, יחד עם בני-משפחתם, מן המצור הזה.
וכעב המשיך לדבר אליהם.

המשך יבוא