הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!
ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק עשרים ושבעה
טעותו, עצתו וסופו של כעבּ אבן-אסד, גיבור יהודי שהיה יכול לשנות, בשעתו, את פני ההיסטוריה העולמית.

וכה אמר להם כעב:
"אם אין אתם מקבלים את שתי ההצעות הקודמות, קבלו את הצעתי השלישית. הנה ליל שבת הלילה הזה. ייתכן כי מוחמד ואנשיו אינם מאמינים כי נצא לתקוף אותם דווקא בלילה הזה. לכן, הבה נצא מן המבצר, אולי יעלה בידינו להכות את מוחמד ורעיו בהפתעת-פתאום!"
ניכר היה כי זוהי תוכניתו היחידה של כעבּ אבּן-אַסַד, ולא העלה את שתי ההצעות הקודמות אלא כדי שייווכחו כי אין ברירה אלא לקבלה. אך נראה כי לא ציפה לתגובות הנזעמות שבאו עתה מקרב קהל היהודים:
"כלום נבטל את מצוות השבת ונעשה הלילה את אשר לא עשינו אף פעם?"
"הלא יודע אתה כי היהודים אשר העיזו לחלל את מצוות השבת – פגע בהם אלוהים!"
"שום כלי-זין אינו מצדיק חילול שבת."
"שבת! שבת היום!"
"התבייש לך, כעב! אם לא תקפיד כראוי על שמירת השבת – לא נתמוך בך עוד להיות ראש שבטנו ולא נסור למשמעתך!"
כעב החוויר והיה כנדהם. האלה הם אנשיו? האם השתגעו היהודים האלה?
"שמעו!" – צעק לעומתם, "מימיכם! מיום שילדו אתכם אימותיכם, לא זכיתם ללילה אחד של אומץ-רוח!"
ורני שאל אף הוא, בחשאי: "האם השתגעו היהודים האלה? מה, הם לא יודעים? והלא כתוב: 'הבא להורגך השכם להורגו!' – וכתוב: 'פיקוח-נפש דוחה שבת!' – איזה מזל שבמדינת-ישראל לא מתחשבים בשטויות האלה ויוצאים למלחמה אפילו בשבת, אם צריך, כמובן! כן, אפילו הדתיים נוהגים כך! הלא אחרת יכול כל אוייב לחשוב שאפשר תמיד לתפוס אותנו, הישראלים, בשבתות ובחגים שלנו, ולהפתיענו בהתקפה פתאומית – "
"אל נא תמהר כל כך לחרוץ מישפט, רני," אמר אבבטן. "המצרים עתידים להפתיע אותנו בצהרי יום-הכיפורים בסיני, בעוד, בעוד – "
"אלף שלוש מאות ארבעים ושש שנים!" עזר לו קפיטן יוקי, שהשתמש שוב במחשב.
"שמעו," אמר עמשי, "אני איני מבין כלל על איזו מלחמה אתם מדברים, אבל המצב כאן נראה לי רציני מאוד ואנחנו חייבים לעזור לכעב אבן-אסד, כי תוכניתו היא היחידה שיש בה סיכוי כלשהו להציל את בני קורייטה. אנחנו יכולים לעזור להם, ברובים שלנו. איש אינו מכיר כאן עדיין כלי-נשק – "
"כלי-זין!"
"כן, כלי-זין משוכללים שכאלה!"
עוד בטרם סיים עמשי את דבריו קפץ דאוד אבו-יוסף וניצב ליד כעב אבן-אסד. ממוצע-קומה, כתפיו רחבות, על ירכו תלוייה החרב הענקית, פניו המכוערים ואפו הגדול, המכוסה חטטי מחלת אבעבועות ישנה, קדרו-סמקו ברוגז עז, ועיניו בערו במבט מזרה אימה.
"שמעו לי, יהודי קורייטה!" הרעים עליהם קולו, "אין עצה טובה מזו של מנהיגכם, כעב אבן-אסד! זו הדרך היחידה הפתוחה בפניהם להציל את נפשותיכם ולגבור על אויביכם. גם אני אצא עימכם למלחמה, ובמו-ידיי אחטוף את הנביא כבן-ערובה ולא אחזירנו חי לידיהם עד אם יסירו את המצור מעליכם ויסגירו לידיכם את כל נשקם, גמליהם וסוסיהם!"
ואולם גם דברי דאוד אבו-יוסף לא עזרו. כמו אל האוויר דיבר. בזה אחר זה קמו יהודים בקהל והזכירו כי הנה הסכים מוחמד לשלוח לנפשם את בני קינוקאה ואת בני נדיר, ועל כן מן הראוי לערוך מכתב-שלום ולשלוח עוד הלילה אליו, אל שליח האלוהים, מוחמד רָסוּל אַלְלָה.
"אל תעשו זאת!" זעק דאוד אבו-יוסף, "יהודי קורייטה! קבלו את עצתו של כעב אבן-אסד, אחרת – סופכם המר יבוא, ודם יהודים יישפך כמים!"
"מי אתה, הזר, הבא להשיא לנו עצות?" נשמעו קולות רוגז על תחזיתו הקודרת. והיו אנשים שסתמו אוזניהם בידיהם כדי שלא לשמוע, ואחרים צעקו והאשימו:
"ודאי מרגל אתה, רעל אתה מטפטף בין שורותינו, ומוחמד שלח אותך בחשאי כדי להסית אותנו לצאת למלחמה נגדו ובכך לגרום לאובדן כולנו!"
"הבה נאסור אותו!" נשמעו קולות נוספים, "ונחקור אותו היטב וכך נדע אם אמת דובר האיש או אם בא להסגירנו בידי אויבינו!"
"טיפשים!" מילמל אבבטן. "טיפשים אומללים! הלא בעוד ימים אחדים יכרתו הערבים את ראשי כל אלה בכיכר השוק במֶדינה!"
"מדוע אתה נכנע להם?" פנה דאוד אבו-יוסף אל כעב אבן-אסד, "אתה, בן-האריה! נשיא על אריות המידבר!"
אסד בערבית פירושו – אריה.
"אלוהים היכה אותם בסנוורים. הנה, שמע במו אוזניך – " נאנח כעב. "אינך יכול לצאת עם אנשים אלה לקרב!"
ואכן, בקרב היהודים רבו הקולות המסתמכים על הדרך בה נהג מוחמד ביהודים שאותם הכניע בפעמים הקודמות. "את חיינו נציל!" אמרו, "ומה חשיבות יש לכל היתר? לרכוש? לתהילה? נצטרף אל אחינו היהודים שביריחו ובאדרעי, ונחדש תפארתנו מבלי להיות נתונים לחסדיו של הנביא החדש!"
דאוד אבו-יוסף לא ויתר, ורצה לתקוף במו-ידיו את האנשים אשר עתה התיישבו לכתוב את כתב-השלום, שהיה למעשה מכתב-כניעה. ואולם יהודי קורייטה הקיפו אותו בארשת-פנים זועמת ונואשת, ואיימו להשליך אותו ואת חבורתו מראש החומה אל מחנה מוחמד אם לא יחדל להסית את היהודים לחלל את השבת ולצאת לקרב אשר כישלונו מובטח.
ואולם הם עצמם לא היססו לחלל את השבת בכותבם את המכתב למוחמד!
"הבה נלך!" אמר קפיטן יוקי בעצב. "האנשים האלה אינם יכולים לזוז מדעתם. גורלם נקבע. הדבר ידוע."
"לא נכון!" טען רני, "אנחנו יכולים להתגנב אל מחנה מוחמד ולקחת אותו עימנו בשבי. יש לנו אמצעים משוכללים שאין לאיש מבין הנלחמים כאן! אפשר גם לשדר אליו, במכשיר-הקשר, דברים שיבלבלו אותו, להפחיד אותו בקולות האלה, כאילו מהשמיים – "
"רני צודק!" התלהב אבבטן, "כל תולדות העם היהודי יהיו אחרים! אולי נעצור את התפשטות האיסלאם מראשיתו! תארו לעצמכם – אילו מוחמד היה נהרג בקרב עם בני קורייטה, והם היו מנצחים ושולטים עד היום, יחד עם יהודי חייבר, בחצי-האי ערב!"
"אל תגיד זאת בקול רם כשנחזור למדינת ישראל," ביקש קפיטן יוקי, "כי לצערנו יש בה יהודים אשר אם רק ישמעו את דבריך יטענו כי חיג'אז היא נחלת אבותינו! – וחוץ מזה, הלא יודעים אתם כי אין אנו יכולים לשנות את ההיסטוריה, רק להתבונן בה. וכלום חסרים אויבים ליהודים גם מבלי האיסלאם, והאם כל המוסלמים, בכל הדורות, הם אויבינו? תהיינה גם תקופות אחרות, טובות יותר, ושום מעשה קיצוני אחד, נועז ככל שיהיה, לא ישנה את מהלך ההיסטוריה של העם היהודי, לטוב ולרע. תולדותינו היו תמיד הצטברות של הרבה מעשים קטנים, של חיי אלפי ומאות-אלפי בני-אדם, אשר אפילו אנחנו, עם הרובים שלנו ומדחסי-החלל ומכשירי-הקשר וכל שאר האמצעים המשוכללים שבידינו – לא נוכל, וגם אסור לנו, לשנותם במעשה אחד ויחיד!"
"אז זה סוף המסע שלנו?" אמר רני באכזבה. "לשם כך יצאנו לפגוש את יהודי המידבר ואת כַּעַב אִבְּן-אַסַד, ומשפחתו?"
"עדיין לא. עוד לפנינו המסע אל יהודי חייבר, והניסיון לגלות את אוצרותיהם. ובאשר לכעב, הלא שמעת – הוא עצמו סירב בשעתו להצטרף לבני-נדיר כנגד מוחמד, ועתה מודדים לו יהודי חייבר באותה מידה!"
"מי היה מאמין? אלמלא טעותו של כַּעַב," מילמל אבבטן, "הלא יכולנו להיות היום מלכי כל המידבר הזה אשר אוצר הנפט הגדול ביותר בעולם טמון תחת חולותיו!"
"אילו היו בני קורייטה משנים את דעתם, אז, אולי – " אמר קפיטן יוקי.ולא פירש.

*

בקשתם של בני קורייטה ממוחמד כי ינהג עימם כפי שנהג עם אחיהם, בני-נדיר, לא התקבלה, והוא דרש מהם כי ייכנעו לפניו כניעה ללא-תנאי. ובבוקר, כאשר פתחו בני קורייטה את שערי המיבצרים, תפסו הערבים את כל הגברים, אסרו אותם בחבלים והשליכום לבורות-כלא בפקודת מוחמד. כל הכלים, כל כלי-הנשק, הבגדים, הרהיטים וכל אשר היה ליהודים במיבצריהם – נצבר אל מקום אחד. נמצאו אלף וחמש מאות חרבות, שלוש מאות שיריונים, אלף רמחים, אלף וחמש מאות מגינים, והרבה כדי יין שנשפכו על ידי המוסלמים, האסורים בשתייתו.
השבויים הועברו למֶדינה. ומוחמד יצא אל שוק העיר וציווה לחפור בו חפירות. ואחרי כן פקד להביא את השבויים וציווה לכרות את ראשיהם בכיכר השוק, וגופותיהם הושלכו אל החפירות. מיספר השבויים היה כשבע מאות, ובתוכם חויי אבן-אחטב וכעב אבן-אסד, נשיא בני קורייטה.
וככה היו הולכים ומעבירים את בני קורייטה לגרדום בכיכר השוק, אחד-אחד במצוות מוחמד העומד שם, עד אשר נקרא גם כעב אבן-אסד. הוא היה עטוף בגלימת-משי בשלל-צבעים, ובלכתו אל הגרדום קרע את בגדיו מכל עבר למען לא יחלקום ביניהם המוסלמים. החפירה היתה מלאה גופות יהודים ערופים וראשים כרותים, וכל המראה היה מזעזע ומזוויע אך כעב אבן-אסד צעד זקוף, למרות ידיו שנקשרו על עורפו, וכשהגיע אל הגרדום, פנה אל מוחמד ואמר לו:
"מי שבוגד באלוהים – יפגע בו אלוהים וגם סופו יבוא במהרה!"
אחרי כן צנח, וראשו נכרת.

*

"שלוף אותו!" צרח רני רגע לפני כן. "קח אותו עימנו לפני שגם ראשו שלו ייכרת!"
אך קפיטן יוקי שתק, וכמוהו שתקו גם אבבטן, עמשי, ואפילו דאוד אבו-יוסף. יושבים היו כולם על גמליהם, ודאוד אבו-יוסף על סוסתו, בראש גבעה קרובה, או אולי היה זה בתוך בועת-עור כחלחלה, שקופה, המרחפת בשמיים, בחללית המתחילה לנסוע בזמן? – דמויות חבריו של רני למשלחת כמו הלכו וקפאו, הלכו והיטשטשו.
"זוּהָרָה!" פרץ רני בקריאה נואשת, "היכן את? לידֵי מי נמכרְת כשפחה? זוהרה, זוהרה! – " נחנק קולו, "אינני רוצה לראות את יהודי חייבר! אני רוצה הביתה – " בכה בכי מר, ותוך כדי כך החלו מתרוממים, מתרחקים צפונה ומתקדמים בזמן, והכול מתרחש לפניהם במהירות שיגעונית – מלחמות, ערים נבנות ונהרסות, שדות ועצים צומחים וקמלים, יום-ולילה מהבהבים בשחור-לבן, עונות השנה מתחלפות ורודפות זו את זו, שיטפונות, בצורת, וגמלים נולדים, גדלים ומתים כהרף-עין –
בבגדד, עיר לא גדולה ובה ארמונות ומסגדים אחדים, על שפת החידקל הרחב והחום, הורידו את דאוד אבו-יוסף על סוסתו בשנת 1875. משם המשיכו, מעל דמשק, אל המושבה הקטנה בגליל, שם הספיקו להוריד את עמשי עם מתנת גמל ומטבעות-כסף תורכיות, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ומשם –
בחזרה לתל-אביב.
אבבטן ירד בתחנה המרכזית והספיק לעלות על האוטובוס האחרון לעצלתיים, ואילו את רני החזיר קפיטן יוקי היישר אל מיטתו.
ושלושת הגמלים הנותרים?

המשך יבוא