ועידת מינכן 2016
ועידת מינכן 2016 – שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, ומזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי חתמו בוועידת מינכן על הסכם שלום בסוריה.
ועידת מינכן 1938 – צ'מברליין והיטלר חותמים על הסכם שלום.
הכרזתו של נוייל צ'מברליין ראש ממשלת אנגליה: " שלום עכשיו".
https://www.youtube.com/watch?v=FO725Hbzfls
בינתיים מאיימות טורקיה וסעודיה להיכנס למלחמה ומי יודע אילו עוד מדינות יקחו חלק בקרבות.

פָּה פָּהּ פָּה – אין פָּה בערבית – אין עם פלישתינאי
טענתה של חברת הכנסת ד"ר ענת בֶּרקו (לא פֶּרקו) שהעובדה שאין בערבית את היכולת לבטא פּה דגושה היא הוכחה שאין עם פלישתינאי, אין לה כמובן שחר.
הפרמטרים לקביעה אם יש עם פלישתינאי או אין עם כזה הם אחרים. בדיוק כשם שההבדל בין השפות השמיות לשפות האריות אינו מוכיח שקיימים גזעים כאלו.
מהבחינה הזו צודקת חברת הכנסת המסוממת תמר זנדברג שטענה מולה: "אין לך שכל." אבל האם זנדברג המתנאה בשכלה הרב (ובצריכת הסמים שלה)
http://rotter.net/forum/scoops1/96115.shtml
יכולה בעצמה להוכיח את קיומו של עם פלישתינאי?

מהו עם?
אין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית למושג "עם". לכל היותר ניתן להשתמש בהגדרה שהיא טאוטולוגיה – "עם" הוא קבוצת אנשים המגדירה את עצמה כ"עם".
האם הפלישתינאים עצמם מגדירים את עצמם כעם?

ודע מה שתשיב לפיליסטיני
("פיליסטיני" – כינוי לבור חסר השכלה ותרבות).
מתי ואיך הומצאה פלשתינה?
מתי ואיך הומצא העם הפלשתינאי? והאם הוא בכלל קיים?
מקור השם פלשתינה בכתבי הרודוטוס (484-425 לפנה"ס). בספרו "היסטוריה", קרא הרודוטוס לארץ: "אשור הפלישתית" (ביוונית (SYRIA  PALESTINA על שם הפלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו.
לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, בשנת 135 לספירה, חיפש הקיסר האדריינוס שם חדש לפרובינציה הרומית שנקראה אז יהודה (ברומית JUDEA), שם שימחק את זכר היהודים מארצם, והוא החליט לאמץ את השם שנתן הרודוטוס, וקרא לפרובינציה – SYRIA  PALESTINA, שם שנשאר עד סוף התקופה הביזנטית, ועבר מהלטינית לכל השפות האירופאיות.
בהגות האירופאית נפוץ מאד  המושג: "פלישתיות" – פיליסטיניזם. מכיוון שהפלישתים הגיעו להישגים חומרים ניכרים אבל לא פיתחו כתב או תרבות כתובה, ציין המונח "פיליסטיני" (או "פיליסטר" בגרמנית) כינוי לאדם בור, נבער מדעת, חסר תרבות.
לפני הכיבוש הערבי של ארץ ישראל כינו הערבים את הארץ "ארץ שאם". הערבים שחיו בערב הכירו שני כיוונים צפון שנקרא על ידיהם שמאל (שאם בערבית) או דרום שנקרא על ידיהם ימין (יאמן בערבית). כלומר כל הארצות מצפון לערב נקראו ע"י הערבים שאם-שמאל. (מושג שאומץ היום מחדש ע"י דעא"ש-המדינה האיסלמית).
בקוראן נקראת ארץ ישראל "ארץ בני ישראל". לפי מוחמד אללה אלוהיו (אלוהים הערבי-מוסלמי) נתן (רק) לעם ישראל את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (סורה 7 פסוק 32). השם "פלשתינה" או "פלסטין" אינו מוזכר כלל בקוראן.
במאה השביעית לספירה לאחר כיבוש הארץ אימץ שלטון הכיבוש הערבי של "ארץ ישראל" את השם ג'ונד (אזור) "פלסטין" ככינוי מינהלי לדרום א"י בלבד. צפון א"י נקרא "אורדון" – "ירדן".
בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים ערבים-מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם האירופי "פלשתינה", וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג  היווני-רומי-אירופי במקורו – לערבית.
המונח פלסטין ככינוי פוליטי לארץ ישראל כולה, אומץ ע"י הערבים רק לאחר שהבריטים קראו לשלטון המנדט –PALESTINE . ראוי לציין שלמרות שערביי א"י אימצו לעצמם במשך השנים את הכינוי "פלישתים", אין כל קשר, אתני, תרבותי, או היסטורי, בין הערבים לפלישתים.

השלטון הבריטי יצר מלאכותית שלוש מסגרות מדיניות מלאכותיות, ויצר בתוכן "יש מאין" שלושה עמים מלאכותיים:
א. מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר ירדני".
ב. בתחומי מסופוטמיה יצרו הבריטים מדינה שקראו לה "עיראק" ויצרו את ה"עם העיראקי".
ג. בשטחי המנדט הבריטי שהבריטים קראו לו PALESTINE החל להיווצר העם "הערבי פלישתי" – בערבית "פילסטיני". ("היהודים" בתחום פלשתינה נשארו עם שמם המקורי, אבל כונו בשפות אחרות "פלשתינאים".
ככלל היהודים התנגדו למונח הבריטי "פלשתינה" ודרשו להוסיף את השם העברי: "ארץ ישראל". רק לאחר מאבק הסכימו הבריטים להוסיף לפרסומים הרשמיים ולכסף, את שם הקיצור: "א"י".  
גם ערביי ארץ ישראל התנגדו למושג "פלשתינה" שנכפה עליהם ע"י הבריטים. לדידם המושג Palestine טעון במשמעויות אירופאיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך וליהודים. השם הרשמי Palestine בהצהרת בלפור שניתנה ליהודים וכתב המנדט שהתייחס אליה, קבר לדידם את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב-1919 – שהבריטים סייעו לנסחו, ציין המושג Palestine את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי.
בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, הערבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" ("סוריה אל-גֻ'נוביה") אשר בירתה בדמשק.
עארף אל אערף, ממנהיגי הערבים בירושלים, ייסד עיתון בשם זה, וטבע את הסיסמה "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות."
עמיתו המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני, שמונה ע"י הבריטים לעמוד בראש המועצה המוסלמית העליונה, הקים את "הוועד הערבי העליון" כגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הערבים בתקופת המנדט, ועמד בראשו.
ודוק: השם היה "הוועד הערבי העליון", ולא הועד הפלישתינאי העליון.
במשך השנים גבולות המנדט הבריטי השפיעו על התודעה הערבית, וערביי א"י בתחום המנדט החלו לאמץ לעצמם בהמשך את השם "פלסטינים".
לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 כבשה מדינת "עבר הירדן" את שטחי "יהודה ושומרון", ולאחר סיפוחם החליט עבדאללה מלך "עבר הירדן" לשנות את שם מדינתו ממדינת "עבר הירדן" למדינת "ירדן", ואת שם עמו שינה ל"עם הירדני" מפני שמעתה הוא שולט לא רק על הגדה המזרחית של הירדן, אלא גם על חלק מהגדה המערבית.
שטחי יהודה ושומרון הכבושים על ידו קיבלו את השם "הגדה המערבית" (כי הם ממערב לירדן). כבמטה קסם נהפכו ערביי יהודה ושומרון ל"ירדנים".
הגדרת ערביי א"י כ"ירדנים" התקבלה גם ע"י השמאל הישראלי. לדוגמא אהרון כהן – איש "השומר הצעיר" (שנאשם בריגול למען בריה"מ), בספרו המונומנטאלי "ישראל והעולם הערבי", (ספריית פועלים, מרחביה, 1964), אינו מזכיר את המונח "עם פלשתינאי" או "פלסטינים" אפילו פעם אחת בכל 641 עמודי הספר. לפני 1948 הם היו לדידו "ערבים" או "ערביי ישראל". לאחר מכן "ירדנים". לפני מלחמת ששת הימים עדיין לא חדר המושג המומצא "עם פלשתינאי" לשיח השמאל הישראלי.
בשנת כתיבת ספרו של כהן, (לפני "הכיבוש) חוברה "האמנה הפלשתינאית" הטוענת שאין כלל בנמצא עם "פלסטיני". קיים רק "עם ערבי-פלסטיני", וגם הוא רק חלק בלבד מ"האומה הערבית".
הרבה לעג ספגה גולדה מאיר, מ"הפיליסטינים" הישראלים כאשר אמרה: "הלא גם אני פלשתינאית!"
אבל עובדתית הצדק היה עימה: היא אכן היתה פלשתינאית ונשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. היא צדקה מפני שלא קיים כלל עם-פלשתיני. (ספק גם אם קיים עם ערבי-פלשתיני). גולדה הייתה פלשתינאית אבל לא ערבייה-פלשתינאית.
המונח "עם פלסטיני" (ללא הערביות) הוא המצאה של השמאל הפיליסטיני הישראלי, המאוחר.
מחזק את הדברים האינטלקטואל הערבי-נוצרי, ד"ר לפילוסופיה, (ומרגל למען החיזבאללה) – ד"ר עזמי בשארה, הטוען  כי אין כלל בנמצא "עם פלסטיני", והמושג "עם פלסטיני" הוא רק המצאה של הקולוניאליזם האירופאי.
"יש רק 'אומה ערבית' אחת," מדגיש ד"ר בשארה, "ופלסטין זו סוריה הדרומית".
http://www.youtube.com/watch?v=P3n5-yG-6dU
אין כלל בנמצא "עם סורי", "עם עיראקי", עם לבנוני", "עם פלסטיני", ואפילו לא "אומה ערבית", כולם רק המצאה של הקולוניאליזם האירופאי, קובע איברהים עוואד, הידוע בשמו החליף אבו בכּר אל בגדדי.
קיימת רק אומה מוסלמית אחת ומדינה איסלמית אחת!

תרבות ונשים מרוקאיות
בדומה לשרת התרבות הישראלית מרים סיבוני-רגב, שהתנאתה כי אינה קוראת את צ'כוב, גם שרת התרבות הצרפתית, פלור פלרין, הודתה (בבושה יש לומר) שאינה קוראת ספרים, ובעקבות הודאה זו היא הוחלפה בשרת תרבות חדשה.
בדומה למרים רגב-סיבוני, גם שרת התרבות החדשה של צרפת היא יהודייה מרוקאית בשם אודרי אזולאי (אישה זונה וחללה לא ייקח).
אודרי אזולאי, לשעבר היועצת לנשיא הולנד בנושאי תרבות ותקשורת, ומנהלת המכון הלאומי לקולנוע, היא בתו של אנדרה אזולאי, יועץ בכיר למלך מרוקו מוחמד השישי, שהיה גם יועצו של אביו, המלך חסן השני.
מעניין מדוע לא לקח אותה מלך מרוקו לתפקיד שרת התרבות המרוקאית? או לפחות יועצת לענייני התרבות המרוקאית?
יש לשער שהיהודייה המרוקאית אזולאי, שזה עתה הצתרפתה, בקיאה יותר בתרבות הצרפתית מאשר בתרבות המרוקאית של מולדתה מרוקו.
אנחנו כמובן מעדיפים את שרת התרבות שלנו מרים סיבוני-רגב, שעם כל מגרעותיה היא שרת התרבות העברית והיהודית.
ובהקשר הזה של היהודי הנודד המחליף את תרבותו וזהותו, ברני סנדרס הנאבק על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב התנאה בכך שהוא בן של מהגר פולני. (יהודי הס מלהזכיר).

הגאוניות של מוחמד וטעותו של רזי ברקאי
שדר גלי צה"ל ראובן זאב (רזי) ברקוביץ-ברקאי השווה בשידור בין משפחות חללי צה"ל שגופתם נחטפה ע"י החמאס לבין גופות המחבלים הרוצחים שאינן מוחזרות למשפחות ללא התחייבות לא לקיים עצרת הפגנה בעת הלוויה.
הרגש אומר שאין כל הבדל בין אימא ערביה לאימא יהודייה באשר לכאב על אובדן בנה. אבל האם באמת כך הוא?
עם תוצאות קרב באדר (624 לספירה) הקרב שניהל מוחמד נגד אנשי עירו מכה, הוא המציא ופיתח רעיון גאוני. רעיון מלחמת המצווה "הג'יהאד".
רעיון הג'יהאד – מלחמת המצווה של מוחמד הוא רעיון גאוני, אין בו מפסידים. יש בו רק מה שקורין "A win-win situation" – המנצחים במלחמה מקבלים את השלל. אדמות, בתים, רכוש, עבדים. מוחמד כמובן מותיר ברשותו חמישית משלל הכופרים בכלל (סורה 8 סורת השלל, פסוק 1). ואת כל שלל היהודים (סורה 59 פסוק 7).
הנופלים במלחמה גם הם אינם ניזוקים, נהפוך הוא. הם זוכים בחיי עולם בגן עדן. הם זוכים שם לאוכל, שתייה, נערות בתולות יפות ונערים יפים (סורה 52 פסוק 17-25 סורה 56 פסוקים 15-21 ). (אגב בניגוד למקובל הקוראן אינו מגביל את מספר הבתולות לשבעים ושתים).
"הוי המאמינים כאשר אומרים לכם, צאו למלחמה למען אלוהים מדוע תכרעו תחתיכם בכבדות? האם ישביעו חיי העולם הזה את רצונכם במקום העולם הבא? הן תענוגות העולם הזה קצרי מועד הם לעומת העולם הבא." (קוראן סורה 9 פסוק 38).
"צאו למלחמה, כל קל רגליים וכבד גוף, וקומו להיאבק בהקריבכם את רכושכם ואת נפשותיכם למען אלוהים. בזאת ייטב לכם לו רק ידעתם." (קראן סורה 9 פסוק 41. תרגום: אורי רובין, אוניברסיטת תל-אביב).
הרעיון הגאוני הזה שכולם מרוויחים איפשר למוחמד לעמוד במבחנים קשים, לספוג הפסדים ובסוף להגיע לניצחון. הרעיון הגאוני הזה משפיע יותר מכל רעיון אחר עד זמננו בכל המרחב המוסלמי.
הרעיון הזה מביא לכך שאימהות מוסלמיות מופיעות בתקשורת ומכריזות כי הן מאושרות שבנם הפך לשאהיד והוא מקבל אוכל טוב ונשים יפות אצל אללה, ולכן הן מחלקות לכולם סוכריות בשמחה ולאות תודה.
גם שרת המשפטים לשעבר ציפורה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר, מסכימה עם קביעתו של לראובן זאב (רזי) ברקוביץ-ברקאי.
באוקטובר 2013 נאמה ציפורה לבני-שפיצר בפני כינוס של שדולת השמאל היהודית הקרוייהJ Street – לבני ביקשה לגייס את פעילי השדולה, המזוהים בחלקם עם עמדות אנטי ישראליות, לפעולה למענה של ישראל. בנאומה אמרה בין השאר כי "כאבה של אם יהודייה על מות ילדיה זהה לזה של אם פלסטינית."
הקביעה הזו מעלה תמיהה. פורסם שציפורה לבני-שפיצר הועסקה במוסד, מה שמעלה את השאלה על טיב ההכשרה שניתנת שם.
יד הגורל או נס גרמו לכך שב-5 למרץ 2003 לא עליתי על האוטובוס של קו 37, בחיפה שנוסעיו נרצחו על ידי המחבל המתאבד מוחמד חמדאן קוואסמה. בערב קראתי שאימו לא ביקשה את גופתו, אלא חילקה סוכריות מרוב שמחה.
הנה מה שכתבתי אז:
 
עִיר הָהֲרֵגָה, חיפה מרץ 2003
 
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל הָעִיר חֵיפָה.
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל הָעִיר הַיָפָה
וּבְעֵינֶיךָ תִּרְאֶה וּבְיָדֶךָ תְּמַשֵּׁשׁ.
קוּם עָלֶה לְךָ עַל אוֹטוֹבּוּס
וּבָאתָ אֶל הָעִיר, אֶל רוֹמֵמָה, 
אֶל מְרוֹמִי הַכַּרְמֶל הַיָּרֹק. 
אֶל מַקְסִים עַל חוֹף הַיָּם הַתָּכֹל.
 
בְּבֵיִת הָאֶבֶן בְּבֵיתָה בְּחֶבְרוֹן
אֹם שָׁאִדי לֹא לָבְשָׁה אֶת
בִּגְדֵי הָאֲבֵלוּת הַשְּׁחוֹרִים. 
הִיא הִגִּישָׁה קָפֶה מְמֻתָּק. 
קִבְּלָה אֶת פְּנֵי הַמְּבַקְּרִים 
הַמְבָרְכִים  בְּגַאֲוָה: 
"אַל תִתְיַחַסוּ  לָאֵלֶּה אָשֵׁר נֶהֶרְגוּ 
לְמַעַן דָּרְכּוֹ שֶׁל אָלָלה כְּמֵתִים 
אֶלָּא כְּחַיִּים אֵצֶל אָלָלה.
בְּנִי הַשָׁאהִיד, לא מֵת. הוּא 
חַי וְנִיזוֹן מִיְּדֵי אָללָה. 
אֲנִי גֵּאָה בְּמַה שֶׁעָשָׂה בְּנִי, 
עָלֶינוּ לְהִילָּחֵם לְמַעַן הַדָּת שֶׁלָנוּ
וְלֹא לְמַעַן הַמְּדִינָה הַפַלֶסְטִינִית."*
בְּקַו 37 לָאוּנִיבֶרְסִיטָה בּוֹ אֲנִי 
נוֹסֵעַ, מִתְיָשֵׁב אֲנִי לְיָדוֹ שֶׁל הַנָּהָג.
מִלְּפָנִים הַסִיכּוּי לִשׂרוֹד עוֹלֶה.
לְיָד הַדֶלֶת הַקִדְמִית
אֲנִי רוֹאֶה אֶת כָּל הַנִכְנָסִים.
כָּל הַבָּאִים בַּתּוֹר.
 
וְאַתֶּם בְּיָהַב וּבְמִצְנָעַ
כָאֲשֵׁר הִתְחֲנַפְתֵם תִתְחָנֵפוּ,
מַלְּאוּ כְּרֵיסֵיכֶם קֻרְצָא.
 
* ביום רביעי ה-5 במרץ 2003, פוצץ מחמוד חמדאן קוואסמה חגורת נפץ שחגר על גופו בתוך אוטובוס קו 37 בחיפה. בנרצחים תלמידים וסטודנטים. המחבל המתאבד היה בן 20, סטודנט במכללת הפוליטכניקום בחברון וחבר החמאס. הקטע לקוח מעיתון  ארגון  הג'יהאד האיסלאמי ב-6 במרץ 2003. מתכנני הפיגוע נידונו למאסר עולם ושוחררו בעסקת שליט.
43 יהודים נרצחו "בעיר ההריגה" בקישינב. בחיפה נרצחו: במסעדת מצה – 15. במסעדת מקסים – 21. בקו 37 – 17, בקו 16 – 15.

ונחזור לתחילת הדיון. יש תמיד ובכל דבר לעשות השוואה. אבל תמיד יש לראות מה דומה ומה שונה. בחינה מחדש של ההשוואה שעשה רזי ברקאי רק מדגישה את ההבדל והשוני בין משפחות חללי צה"ל למשפחות הרוצחים – ביחס לבניהן.

הגזען הנוצרי ח"כ באסל גאטס מקלל את עצמו
בעת שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים (כ-13 מיליון קמ"ר) מתרוקנים מנוצרים, ממשיכים ערבים נוצרים בארץ להפגין את קיצוניותם האנטי-יהודית במטרה לשבות את לב המוסלמים. אחד הקיצוניים ביותר הוא חבר הכנסת באסל גטאס.
בזמן ההפגנות בהר הבית והאיסור על פוליטיקאים להגיע להר, הגיע באסל גאטס (המטביל) הנוצרי הכופר להפגין את אדיקותו הדתית (בשנאת יהודים) ולהתפלל שם, הגם שיש איסור מוסלמי גם על תפילת נוצרים בהר.
ועתה ביחד עם חברי מפלגתו חנין זועבי ומוחמד זאחאלקה הפגין באסל גאטס הנוצרי הכופר את אדיקותו הדתית (בשנאת יהודים) ונפגש עם משפחות המחבלים, הכתיר אותם כ"שאהידים", והתפלל את תפילת "אל פתיחה" המוסלמית לעליית נשמתם לגן העדן.
כידוע בסורת הפתיחה של הקוראן "סורת אל פתיחה" יש אמנם חרפות נגד היהודים הקרויים "זעומים ע"י אללה, אך גם חרפות נגד הנוצרים הנקראים "תועים". אבל באסל גאטס הנוצרי הכופר יכול לקלל את עצמו. הוא הרי אינו תועה. זה הרי פוגע ביהודים.
באסל הצדיק את רצח היהודים באמרו: "ביום שחברי כנסת ערבים יימנעו מלבקר משפחות שהידים שאיבדו את בניהם היקרים בשירות המאבק נגד הכיבוש העושק – הם לא הלכו להרוג או ניסו להרוג על רקע פלילי או עברייני – ביום שאנו נימנע לבקר ולפגוש משפחות שהידים, נצטרך לפנות את מקומנו, להשאיר את המפתחות, וללכת הביתה.‎"

בל"ד המפלגה הדמוקרטית בישראל
רוויטל מדר מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטי-ציונות ולאנטישמיות
אם חלילה יגיע הכיבוש המוסלמי, עבורו באסל גאטס נלחם, הוא באמת יצטרך ללכת מכאן כפי שנאלצים לברוח מרבית הנוצרים תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי.
כבר כתבתי רבות על הגזענות האנטי-אשכנזית שנהפכה לאנטי ציונות ולאנטישמיות, והנה הוכחה חדשה. האקטיביסטית הגזענית האנטי-אשכנזית, כתבת "הארץ" רוויטל מדר, קובעת שבארץ יש רק מפלגה דמוקרטית אחת הלוחמת לזכויות האזרח והיא בל"ד, שהיא נמנית על חבריה. ("מפלגה דמוקרטית אחת בישראל", "הארץ", 8.2.16)
רוויטל מדר קובעת כי: "לנוכח הגינוי שגינתה הרשימה המשותפת את ההוקעה של חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה ובאסל גטאס, ואת ההסתה הפרועה נגדם, ולנוכח העדר גינוי כזה מצד יתר המפלגות בכנסת, די ברור שהאיום על הדמוקרטיה בישראל לא מגיע רק מצד הימין הקיצוני יותר או פחות. האיום על הדמוקרטיה בישראל, מ-48׳ ועד היום נעוץ בציונות."
אליבא דמדר – לא בל"ד מאיימת על הציונות רחמנא ליצלן אלא הציונות מאיימת על בל"ד.
מדר פעילת בל"ד מתנגדת להעלאת הצגה על ה"פרהוד" (טבח יהודי עיראק) בנימוק ש"במציאות העכשווית, סביר יותר שסיפור הפרהוד רק יחזק את האתוס הציוני שלפיו הערבים הם בהכרח אויב... טוב היה לו השיח המזרחי היה דוחה מעליו את הציונות על כל המשתמע ממנה, ומתוקף עמדה זו קשה שלא לצפות ב'בנות של אבא' בדאגה." (רוויטל מדר, "השיבה לעיראק", מוסף "הארץ" 4.12.15)
אז נמליץ לגברת מדר (מדר בערבית – טיט, בוץ) האנטי-אשכנזית והאנטי-ציונית להגשים את חלומה ולחזור לעיראק (לשלטון השיעי או למדינה האסלאמית הסונית) שם תוכל לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי בשלום ובשוויון בטיט ובבוץ שבישלה לעצמה.
בשולי הדברים אני תמיד תמה באוזני עמיתתי מיהדות מוסול-מוצל, כיצד עדה קטנה כמו עדת יהודי עיראק מוציאה מתוכה כל כך הרבה אנטי-ציונים.
ודוק: כמובן שלא חסרים אשכנזים אנטי-ציונים אבל בכל זאת האשכנזים הם רוב העם היהודי.

"חייבר חייבר יא יהוד / צבא מוחמד עוד ישוב!"
בהמשך לרשימתו המעניינת של אהוד בן עזר על אגדת יהודי חייבר במסגרת "שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל" (גיליון 1119) יש לדעת כי בהפגנות מכריזים הערבים על כוונתם לנצח את היהודים כשם שמוחמד ניצח את יהודי חייבר.
הגדיל לעשות ארגון החיזבאללה ששלח בזמן מלחמת לבנון השנייה צוות צילום מיוחד שיצלם את שרידי מצודות היהודים בחייבר.
ראו את הצילומים מהאתרים הארכיאולוגיים וההיסטוריים החשובים (שאין ליהודי יכולת להגיע אליהם). ומהמוסיקה היפה.
https://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded
והנה גם סרט פלישתינאי דומה:
https://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded

מתחזקנה להרצוגובינה
המשורר האיטלקי-קתולי הכותב בעברית הארי זייטלבך (נתן זך) משתמש בשפתו של ביאליק וקורא במודעה מטעמו בעיתון "הארץ" (האם הוא שילם עבורה?) לאבא של מאזן: "תחזקנה!"
ההיסטוריון (מכחיש השואה) והתיאולוג המוסלמי (היהודים טמאים ומטמאים) ד"ר אבא של מאזן ללא ספק יתחזק מברכתו של זייטלבך-זך, כי הוא הרי אינו יהודי ולכן אינו טמא ומטמא.
במודעה נוספת בעיתון "הארץ" (האם הוא שילם עבורה?) מכריז זייטלבך-זך כי "הסיכוי היחיד לשלום הוא ארמנד-עמיר פרץ, והרצוג שילך להרצוגובינה..."

מהמדונה לקלוביס ועד השומר הצעיר
פרח הפְלֵר דֶה לִי(ס) (מצרפתית: Fleur de lis או Fleur de lys, ברבים: Fleurs-de-lis, באנגלית: Madonna lily) הוא דגם של צדודית פרח סימטרי בעל שלושה עלי כותרת. לדגם ערך סימבולי ודקורטיבי בארצות רבות ולאורך אלפי שנים, וגם כיום ערכו יציב. הדגם מדמה את פרח השושן הצחור ובעברית הוא קרוי בטעות "חבצלת".
עשרים שנה לאחר נפילת האימפריה הרומית החליט מלך הפרנקים קלוביס Clovis)) לקבל את הדת הנוצרית הקתולית וכך היה למלך הקתולי הראשון. טבילתו נעשתה על–ידי הבישוף רמיגוס בריימס, כשעימו נטבלים חגיגית גם אחותו אלבופלדיס ושלושת אלפים מחייליו.
על פי האגדה ירדה מהשמיים צפחת שמן על מנת למשוח את קלוביס בשמן ולהכתיר אותו למלך, והופיע פרח הפְלֵר דֶה לִי מן השמיים כמתנה ממרים הבתולה.
הפרח נהפך לסמל מלכי צרפת ובמאה ה-14 הוסיף מלך אנגליה אדוארד השלישי לשלט האצילים שלו את הסמל כדי להראות את תביעתו לכתר הצרפתי. הפלר דה ליס הוצא מן הסמל האנגלי רק בשנת 1801, כאשר מלך אנגליה ג'ורג' השלישי ויתר על תביעתו לכתר הצרפתי.
הפלר דה ליס נותר סמל צרפת עד למהפכה הצרפתית, עת הוחלף בדגל שלושת הצבעים. פרח האירוס הוחזר לדגלה של צרפת בשנת 1814, אך הוחלף שוב בשנת 1830, לאחר המהפכה נגד שארל העשירי מלך צרפת.
רוברט באדן פאוול מייסד תנועת הצופים אימץ את הפְלֵר דֶה לִי לסמל תנועת הצופים העולמית. בספרו "צופיות לבני הנעורים", באדן פאוול התייחס לסמל כ"ראש החץ שמראה את הצפון על מפה או מצפן" והמשיך "זהו סמל הצופים מכיוון שהוא מראה את הכיוון הנכון וכלפי מעלה... שלוש הקצוות מזכירות לנו את שלוש הנקודות של הבטחת הצופה" – החובה לאל ולמדינה, עזרה לאחרים ושמירה על חוקת הצופה.
וכך הגיע הפרח הקתולי גם לתנועת "השומר הצעיר". הפעם פרח הפְלֵר דֶה לִי מצויר על רקע מגן דוד:
השומר הצעיר "שאו ציונה נס ודגל"
בכניסה לאוניברסיטת חיפה מוצגת בימים אלו תערוכת דגלי השומר הצעיר, "הניפו דגל" מאה שנות דגלי השומר הצעיר.
התערוכה, המוצגת מטעם "יד יערי" (ע"ש מאיר ולד-יערי), נפתחת בשיר הציוני שאו ציונה נס ודגל:

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל
דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל
נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה.

דוד אמיתי מגבעת חביבה מסביר את חשיבות הדגל הציוני של תנועת ה"שומר הצעיר".
הדגל הראשון בתערוכה הוא משום מה רק משנת 1917, מקן התנועה בווארשה עם מיטק הוא מרדכי בנטוב.
לאחר מכן מוצגים דגלים מקינים שונים מרחבי העולם כולו. מדגל קן ברלין באירופה ועד דגל השומר הצעיר במרוקו ואלג'יריה מ-1962
בין הדגלים מוצג דגל הקן ע"ש אורי אילן ית"ד במקסיקו. (למרבה המזל אין דגל המנציח את בן קיבוצו אודי אדיב).
http://yadyaari.blogspot.co.il/2012/08/blog-post_13.html
אי אפשר להגזים בחשיבותה של תנועת "השומר הצעיר" להגשמת הציונות, בניין הארץ והמלחמה על הקמת המדינה. מעשי התנועה ניכרים מדן ועד נגבה.
כשאני עומד מול השיר והדגל הציוני של קיני השומר הצעיר של אז לא נותר אלא להרהר בחשיבות הדגל וההימנון הציוני לימינו, וכמה עצובה העובדה שבין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה טרם נמצא אחד שאינו גזען, שרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס (והמופתי של הפת"ח) לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות ולא מופת מוסרי.

ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון
יוון בעלת ברית של ישראל
בעוד שהאקטיביסטים הפרו-איסלמים בישראל ובעולם מתהדרים בפעולתם לבודד את ישראל בעולם דיפלומטית וכלכלית, מתברר כי דווקא יחסי החוץ של ישראל משתפרים.
יוון היתה המדינה האירופאית היחידה שהצביעה באו"ם עם המדינות הערביות והמוסלמיות נגד הקמת מדינת היהודים, והיחסים עימה (עוד לפני "הכיבוש") היו בשפל המדרגה.
היוונים (או נכון יותר הביזנטים) הם – בגלל המסורת הדתית היוונית אורתודוכסית שלהם – אולי האנטישמים ביותר באירופה, כאשר למשל המלחין תיאודוקריס האשים את היהודים בכל המלחמות בעולם, והתגאה בעצמו שהוא אנטישמי.
והנה המנהיג היווני ציפראס, השמאלן הרדיקלי, כורת ברית יחד עם קפריסין וישראל. ישראל המבודדת זוכה לראשונה להיות חלק ממערך מדיני חשוב.