הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

הספר מוקדש לזכרם של יהודה בורלא, רחל ינאית-בן-צבי, יחזקאל חנקין, אברהם משה הכהן חן תמים, חיים מיכל מיכלין, דאוד אבו-יוסף, יהודה ראב, יעקב רבינוביץ וכעב אבן-אסד – שקורות חייהם וכתביהם איפשרו את כתיבתו.

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!
ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

אחרית דבר
אחריתם של יהודי חייבר.

ומה אירע ליהודי חייבר?
כשנה לאחר המאורעות המסופרים בפרק הקודם באה גם שעתם. אולם המלחמה בחייבר לא היתה קלה כל כך, והתרחבה עד כדי מלחמה גדולה. בחייבר היו מיבצרים רבים אשר תוקנו וחוזקו כראוי, ותושביהם הגנו עליהם בחירוף נפש. גם רבים מנבי-נדיר, אשר גלו לחייבר, הלהיבו את אחיהם לגבורה ולמלחמה.
מנהיגם של בני חייבר היה קִינָנָה אִבְּן-אִלְרַבִּיעַ, מבני-נדיר הגולים, איש תקיף ואמיץ אשר כוננה בשם "מלד היהודים". לצידו עמד גיבור גבוה כענק בשם מַרְהַבּ, שהיה נודע בתנופת חרבו. ארבעה-עשר אלף איש גייס מוחמד למערכה, שנמשכה כחודשיים שלמים, באביב שנת 628. ראשית מעשיו היתה גם כאן לכרות את דקלי-התמרים ולהתקיף את המצודות הקטנות, אשר נפלו לאחר התנגדות קצרה.
אך יותר מכולן התקשה לכבוש את מצודת קָמוּס, אשר שכנה על שן סלע מוצק, ויושביה היהודים הגנו עליה בגבורה והדפו פעמים רבות את אנשי מוחמד המסתערים עליהם. מרהב, שחפץ לנקום את דם אחיו חָרִית, אשר כבר נפל במלחמה, דרש כי עַלִי, שר-צבאו של מוחמד, ייצא לקראתו למלחמת-שניים, וכך נפל מרהב גם הוא.
לאחר מאמצים רבים עלה בידי האויבים להבקיע אל מצודת קמוס. הם עינו, שבו, הרגו ובזזו כאוות-נפשם. קיננה נפל אף הוא בשבי והם עינו אותו כדי שיגלה את האוצרות הגנוזים של יהודי חייבר, אולם הוא עמד בעינוייו ומת בייסורים קשים מבלי גלות דבר.
לאחר שהובקעה מצודת קמוס, נפלה רוח היהודים הלוחמים בשאר המצודות, וכולן נכנעו, אך ניתנה ליושביהן הרשות לצאת מהן אל כל מקום אשר ירצו. לאלה מבין היהודים, שלא נהרגו ולא נשבו, התיר מוחמד להישאר כאריסים על אדמתם, כי לא היו בין הערבים כאלה אשר ידעו את עבודת האדמה. על היהודים היה למסור לו מעתה את מחצית תבואתם ויבולם, ואילו רכושם המיטלטל היה כולו שלל לאויביהם. לוחמיו של מוחמד שבו לבתיהם כשהם טעונים בעושרם של היהודים, בעמל כפיהם מדורי-דורות.
באותה שנה נפלו בידי מוחמד גם ואדי אִלְקורָא ותַיְמָא, צפונית לחייבר, ובהם ישבו אחרוני השבטים היהודיים החופשיים בחיג'אז. אך גם להם הירשה מוחמד להישאר על מקומם כאריסים, באותה תנאים.

שתי נערות יהודיות יפות הביא עימו מוחמד ממלחמתו בחייבר. סַפְיָה, בת שונאו-בנפש חוּיֵי אבן-אחטב מבני-נדיר, וְזַיְנַבּ היפה, אחות מרהב. זינב החליטה כי תנקום ברוצח אחֶיה, בני-דתה וקרוביה. היא האירה פנים למוחמד, כאילו התאהבה בו וכאילו ליבה הלך שבי אחר קסם מעלותיו ואור אמונתו החדשה.
כאשר ערכה מעדנים לפניו ולפני אורחיו נתנה התנהגותה תקווה בלב מוחמד כי עתיד הוא לשבוע אהבה ותענוגים בחיק יהודייה אצילה וחזקת-אברים זו, וכך אכל לתומו שוק מורעלה. אחד האורחים מת מיד באוכלו. אבל מוחמד, אשר ירק מפיו את המאכל, כי לא טעם לחיכו, ניצל.
הוא ניצל לפי שעה אך לא לזמן רב. ימים רבים סבל מכאובים, וגם בעת מותו, ארבע שנים לאחר שהכניע את יהודי חייבר, עדיין הרגיש את פעולת הרעל.
כאשר שאל מוחמד את זינב היפה לסיבת מעשיה, ענתה לו בקור-רוח:
"אתה הבאת על עמי ומשפחתי ייסורים קשים ומרים. לכן חשבתי – אם רק איש-מלחמות אתה, כובש ומדכא – אביא לבני עמי מנוחה בהרעילי אותך. ואולם אם נביא אתה, כדבריך – אזיי יודיע לך אלוהים על דבר הסכנה הצפוייה לך, וכל רע לא יאונה לך!"
מוחמד פקד להרוג אותה.

*

החליף השני, עומר, יורשו של מוחמד, איש בעל נפש פרועה ומעשים קשים ונחרצים, הפר את תנאי הברית שכרת מוחמד עם יהודי חייבר. עומר גירש אותם מעל אדמתם למען לא תחולל אדמת ערב, הקדושה בעיניו, על ידי עצם נוכחותם. ואחר כך גירשם גם מוואדי אלקורא ומתימא, צפונית לחייבר, לשם ברחו רובם, והעניק להם למושבם, בשנת 640, חבל-ארץ בסביבות העיר קוּפַא אשר על שפת נהר הפרת.
בתעודות יהודיות, וגם ממקורות ערביים, מן המאות השמינית ועד העשירית, וכן מדברי הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, מתברר כי בחיג'אז, בעיקר באיזור הפורה של ואדי אלקורא ובחייבר עצמה – עדיין חיו באותן תקופות קהילות מבוססות ששלחו שאלות אל הגאונים בבבל, בדבר ניהול חיים יהודיים לפי ההלכה. מקורות ערביים מן המאות ה-15 וה-16 עדיין מספרים על שודדי-דרך יהודיים בחיג'אז. ובפי הערבים הפך השם "יהוד-אל-חייבּר" לביטוי-עממי שהוא סמל לעקשות ולתקיפוּת.
במאה השביעית עדיין נמצאו אפוא במידבר ערב שבטים עבריים חופשיים, היודעים להגן על עצמאותם בחרב. אך בדורות הבאים אין לנו אלא אגדות ושמועות-דמיון על הימצאותם של שבטים עצמאיים אלה, והן דומות לאגדות על מתי-מידבר, ועל בני יונדב בן-רכב יושבי האוהלים, ועל עשרת השבטים האבודים – ומשותף לכל האגדות הללו הוא גבורתו של שבט נפילים יהודי המסתתר במידבר או בקצווי-ארץ, ואין יודע מה עלה באחריתם: האם גלו צפונה, עד לסביבות נהר הפרת? האם נשמדו? האם קיבלו עליהם במרוצת השנים את דת האיסלאם ונטמעו כליל בקרב שבטי שכניהם בחצי-האי ערב?
או אולי התקיים עדיין בראשית המאה העשרים בחייבר שבט בשם זה, שבניו שמרו על שרידי יהדותם, ונודעו גם כפרשים עזי-נפש, שודדי-דרכים המטילים מס על עוברי-אורח, אך הם הושמדו על ידי שבטי הוואהבים, אשר לאחר מלחמת העולם הראשונה דחקו את רגלי השריף חוסיין, מגן הערבים הקדושות לאיסלאם, ואשר לידם ולידי מלכם אבן-סעוד נפלה מֶכָּה בשנת 1924?

*

בעקבות האגדות ושמועות-הדמיון הללו נכתב הספר "בעקבות יהודי המידבר", אשר מחוץ לפעלולי מדחס-החלל ומדחס-הזמן (המחמ"ז), ודמויותיהם של רני, אבבטן, קפיטן יוקי, עמשי, ועוד כמה וכמה פרטים ודמויות כגון סימפסון, תומפסון וקירקפטריק – כמעט שאין בו דברי-אגדה, אלא כל-כולו מסע אל לב המאורעות בהתרחשותם, והאנשים בחייהם, והספרים ברעננותם הנשמרת לעד.

– סוף –

תל-אביב, ניסן-סיוון תשמ"ב
19 באפריל עד 8 ביוני 1982.