ב-1983 הקימה קבוצת חלוצים יישוב בתוחמת הצפונית של רצועת עזה – אלי סיני. החלוצים הקימו את היישוב בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה מהסכמה לאומית רחבה. קבוצת המייסדים הורכבה מעקורי חבל ימית, ששנים קודם לכן יצאו לחולות ימית בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה אף היא מהסכמה לאומית רחבה.
שנתיים לאחר עקירתם וחורבן מפעל חייהם, אזרו כוח העקורים להתחיל מבראשית ולהקים יישוב חדש. 22 שנים לאחר מכן, שוב נעקרו מאדמתם, שוב ראו בחורבן מפעל חייהם. העובדה שהתוחמת הצפונית היתה סמוכה לקו הירוק, המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון, ושניתן היה לסגת מרצועת עזה בלי לפגוע בשלושת יישובי התוחמת, לא עמדה להם. הכורת היה טוטאלי. מוכים וחבולים יצאו עקורי אלי סיני אל הבלתי נודע. הם, שהקימו קהילה יפה, החליטו לקיים ולשמר אותה ולהתחיל שוב מבראשית. לאחר תקופה ארוכה שבה השתכנו העקורים במאהל פליטים ביד מרדכי, נמצא הפתרון – הם הצטרפו לקיבוץ פלמחים, להכות בשלישית את השורש שנעקר פעמיים.
ב-1949 הקימה קבוצה של פלמ"חניקים, לוחמי חטיבת "יפתח", שלחמו בקרבות מלחמת השחרור, יישוב חלוצי חדש, על חוף הים, ליד שפך נחל שורק. הם היכו שורש בחולות הטובעניים (שכל מי שחווה קורס צניחה יודע עד כמה הם טובעניים) והתובעניים והצמיחו בחולות ישוב פורח, קיבוץ לתפארת. פלמחים, שהיה אחד הקיבוצים החזקים והמצליחים בתנועה הקיבוצית, נקלע למשבר כלכלי קשה, שאיים על קיומו. מתוך ההתמודדות עם המשבר, נמצא מסלול לתיקון – קליטת עקורי אלי סיני.
רק מי שמכיר ויודע מהי קהילה שיתופית, יבין עד כמה קשה קליטה בו זמנית של קבוצה כל כך גדולה – 25 משפחות, בוודאי של קבוצה מאורגנת. קל וחומר כשמדובר בקהילה שבאה מאורח חיים אחר, מדרך פוליטית אחרת. בוודאי, כאשר מדובר בקהילה מוכת אסון, שחוותה שבר נורא של חורבן מפעל חייה המשותף. הנכונות של קהילה במשבר לקחת על עצמה משימה כזו, ולהתאחד עם הקבוצה החדשה, ראויה לשבח ולהוקרה. תהיינה הסיבות להחלטת פלמחים אשר תהיינה – הקהילה לקחה על עצמה משימה לאומית ציונית התיישבותית ממדרגה ראשונה.
הסרט "חולות נודדים" שהוקרן בערוץ הראשון, תיעד את תהליך קבלת ההחלטות והמו"מ בן שתי הקהילות, לאורך התקופה שבין העקירה לחנוכת שכונת הקבע של המצטרפים החדשים לקיבוץ. האזעקה ביום חנוכת השכונה והטילים בשמי פלמחים, שנורו מן האדמה ממנה נעקרו המצטרפים מאלי סיני, היתה ביטוי אמיתי וסמלי למהות חיינו ומאבקנו על הארץ.
צפיתי בסרט בהתרגשות, מזדהה עם הקולטים והנקלטים. זאת, למרות שהיו בו קטעים שלא היו לי קלים. הדיונים באספות פלמחים – לפחות הקטעים שנכנסו לסרט, נראו כדיון שכל כולו עוסק בשאלת הבוננזה הכלכלית הצפויה לפלמחים בעקבות המהלך. לא היתה, כמעט, אמירה ערכית, משימתית. חבל. אז מה? בסופו של דבר מה שקובע הוא המעשה. והמעשה הוא גדול, גם אם כאשר פורטים אותו לפרטים המעשיים הקטנים, הוא נראה כיום קטנות. כן, כל מעשה גדול מתקיים בזכות העיסוק ביום קטנות.
למחרת הקרנת הסרט, הופיע ב"הארץ" מאמר שטנה מאת מבקר הטלוויזיה של העיתון רוגל אלפר. מה כבר אפשר לצפות מאלפר? איש רע, אדם ציני עד שורשי שערותיו, אטום וערל לב, בעל עט נובע שנאה ורעל – הוא כבר לא יכול להפתיע. ובכל זאת, נדהמתי מעומק השנאה שהוא הקרין.
הוא פתח בהכרזת השנאה: "אין לי בעין דמעה אחת בשביל מפוני גוש קטיף" הוא כתב והוסיף לתאר את יחסו אל העקורים בביטויים כמו: "שאט נפש" ו" קבס קיומי מתמיד" ואותם תיאר במונחים של: "קולוניאליזם מושחת, עיוור, בוטה, סוטה ממש" ועוד כהנה וכהנה כיד השנאה הרעה עליו. מן הסתם, גם אחרי עקירתם הם "מתנחלים" ובתור שכאלה אין הם ראויים למנוח לכף רגלם.
בתור אדם ציני וניהיליסט, שאינו מסוגל להכיר בעובדה שיש אנשים מסוג אחר, בעלי ערכים, כך הוא מתאר את המהלך: "מדובר בעסקת נדל"ן משתלמת... האידיאולוגיה העיקרית כאן, בכסות קלושה של קהילתיות וסיסמאות ה'ביחד' הדביקות, היא כסף. שהרי לתושבי אלי סיני השתלם כלכלית לדבוק יחדיו כקהילה."
והשורה התחתונה של הסרט על פי אלפר: "הוא מספר את הציונות כעסקת נדל"ן קרה." כי הבעייה של אלפר אינה ההתיישבות "הקולוניאליסטית" ברצועת עזה, שהרי זו כבר חרבה ונעקרה. הבעייה שלו היא הציונות, ההתיישבות בפלמחים. הוא פתח בגינוי אמירה של תושב אלי סיני, שהוא נעקר מ"גן העדן הפרטי" שלו. הוא הציג את הביטוי הזה כהתגלמות הרוע והאטימות. הוא התכוון רק לאלי סיני שבעזה? כך הוא מסיים: "ובאשר לפלמחים. מי לא היה רוצה לסייר בארץ, להצביע על מקום שמתחשק לו להקים בו יישוב, ולקבלו. היו ימים שכל הארץ הזו היתה 'גן עדן פרטי'. צודק נתניהו, כדאי להקיפו בגדר."
כן, הבעייה שלו היא פלמחים.
שתי קהילות במשבר התאחדו ליצור יצירה ציונית התיישבותית מתחדשת. הקולטים מצפים מהנקלטים להביא לתוכם את הרוח הקהילתית שאבדה להם. הם מותקפים בטילים מרצועת עזה ובחיצי תרעלה מרחוב שוקן בת"א. אך הם חזקים יותר מכל שונא ורודף. אני מצפה בכיליון עיניים ל"חולות נודדים 2", שיתאר את השתלבותן של שתי הקהילות, לקהילה אחת גדולה וחזקה.

2. תמונת הניצחון של שלטון החוק
אין כל מקום וכל סיבה לשמוח לאידו של אהוד אולמרט. שלילת חירותו של אדם הינה עונש כבד ואכזרי, וככל שהאיגרא ממנה ירד לבירא עמיקתא – רמה יותר, כך המכה הניחתת על ראשו כואבת יותר. לא פשוט למי ששני בתי הנבחרים בארה"ב עמדו לכבודו והריעו לו ממושכות, לראות את שער הברזל נסגר מאחוריו וריח הליזול עולה באפו.
שלילת חירותו של אדם הינה עונש כבד ואכזרי גם כאשר מדובר בעבריין שהינו אדם מן השורה וגם כאשר מדובר באדם משולי החברה, אך החברה מחויבת להגן על עצמה מפני הפשע. כאשר נכנס לכלא אדם שהמר גורלו, שגדל באשפתות והידרדר לפשע מתוך מצוקה, יש סיבות טובות יותר לרחם עליו מאשר על אדם שהיה לו הכול, והוא רצה יותר. אהוד אולמרט לא מעד. אהוד אולמרט מוּעָד. התאווה לשלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד העבירה אותו על דעתו. הוא לא ידע גבולות. הוא סיגל לעצמו אורח חיים של פשע ושחיתות. סביבת העבודה שלו התנהלה ככנופיית פשע מאורגן.
קשה ועצוב לראות ראש ממשלה נכנס לכלא. קשה יותר ועצוב יותר לדעת שפושע מושחת היה ראש ממשלת ישראל, שקיבל החלטות על חיים ומוות, על מלחמה ושלום, על עתידה של ישראל. והיום שבו הוא נכנס לכלא, עם כל ההבנה לכאבו האישי ולכאבם של יקיריו, הוא יום גדול לדמוקרטיה הישראלית, יום של ניצחון לשלטון החוק ולשוויון בפני החוק.
הוכח שבמדינת ישראל, גם האדם החזק ביותר כפוף לחוק ונענש אם חטא. ובמקרה הזה, הוכח שגם מי שסוללה של טובי הפרקליטים והיחצ"נים שירתה אותו, ש"העיתון של המדינה" ואתר האינטרנט שלו היו לעיתון הבית שלו ששירת אותו וייחצן אותו, שערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר התגייס למענו וכל אלה ניסו להלך אימים כלפי הפרקליטות ושומרי הסף של שלטון החוק – כל אלה לא עמדו לו; החוק והמשפט ניצחו. נכון, בית המשפט העליון נהג בו כבית הלל ומתח למקסימום את היכולת ללכת לקראתו והקל מאוד בעונשו. אך התמונה של אולמרט נכנס בשערי הכלא, היא תמונת הניצחון של שלטון החוק.
ברגעיו האחרונים בבגדים אזרחיים עוד הספיק אולמרט להפיץ נאום לאומה ובו חזר והמשיך לטפח את הנראטיב הקורבני שלו, על פיו משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, היועצים המשפטיים לממשלה וכל ערכאות בתי המשפט היו כלי שרת בידי הימין הקיצוני שתפר לו תיק כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא. כזכור, הפלשתינאים דחו על הסף את הצעתו מרחיקת הלכת, שלא היתה כמותה מעולם, אך אולמרט מקפיד לנקות אותם מהכשלת ההסכם, כי העובדות אינן משרתות את נראטיב הרדיפה.
אהוד אולמרט הוא אדם ברוך כישרונות, מנהל מוצלח, נואם מוכשר, מנהיג כריזמטי – מה שמעצים את גודל ההחמצה. אפשר וראוי להזכיר את תרומתו החיובית והחשובה למדינת ישראל, ובראש ובראשונה בהשמדת הכור הגרעיני הסורי, שכל אדם שוחר שלום צריך לברך עליה. ראוי לזכור גם את מלחמת לבנון השנייה, שעל אף הכשלים החמורים שהיו בה – היא הביאה לעשור של שקט בגבול שדימם במשך ארבעים שנה. היו גם כשלים בתיפקודו, כמו הצעותיו המדיניות המופקרות לאבו מאזן, או ניסיונו למסור לבשאר אסד את הגולן באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן. אולם כל פעולותיו כראש הממשלה, החיוביים והשליליים, מתגמדים לעומת "תרומתו" הגדולה להשחתת המידות בחברה הישראלית.
היום שבו ראש ממשלה בישראל נכנס לכלא, הוא יום עצוב לחברה הישראלית. אך יותר מכך, הוא יום גדול לדמוקרטיה הישראלית. כניסתו לכלא של אולמרט היא תמונת הניצחון של החברה הישראלית במלחמתה בשחיתות.

3. צרור הערות 17.2.16
* היגיון הפתרון החד צדדי – פתרון חד צדדי, כלומר קביעת גבולותיה של ישראל באופן חד צדדי, תוך הכרה בהתמשכותו של מצב הלוחמה בעתיד הנראה לעין, אינו אידיאלי, אך ייתכן שיתברר שהוא הדרך הריאלית היחידה.
הפתרון הזה סביר, רק אם יוציא את סוגיית הגבולות ממשוואת המו"מ והסדר השלום העתידי, כלומר החלטה חד צדדית של ישראל על גבולותיה. ישראל מקבלת החלטה, בכנסת, ובעיניי עדיף במשאל עם, על גבולות הקבע שלה. פירוש הדבר – בראש ובראשונה סיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לישראל, והודעה שהם אינם עומדים ולא יעמדו עוד למו"מ, ומכאן גם פיתוח מאסיבי שלהם. משמעות נוספת היא הודעה של ישראל שהיא מוותרת על תביעה על חלקי א"י שלא סופחו, שהיא מוכנה לסגת מהם והיא תיסוג מהם באופן יזום בכפוף לצרכי הביטחון.
הבעייה העיקרית בדרך זו היא שכרוכה בה עקירת יישובים מבודדים. בהסכם שלום, אסור לדון אפילו על דרישה לעקירת יישובים. עקירת יישובים היא צעד של מלחמה, לא של שלום, ויש לאפשר ליישובים שתושביהם מעוניינים בכך, לחיות תחת ריבונות פלשתינאית, כפי שערבים חיים תחת ריבונות ישראל. בפתרון חד צדדי, ישראל אינה יכולה להפקיר את אזרחיה לשלטון עוין המצוי עמה במלחמה ואנו יודעים היטב כיצד ינהג בהם, ולכן לא יהיה מנוס מעקירה.
הצעות ההיפרדות החד צדדית שעליהן מדבר הרצוג, הן בעייתיות, כיוון שאין בהן סיפוח של שטחים, והן משאירות את שאלת הגבולות פתוחה. המסר לאוייב הוא של התקפלות ובריחה בלחץ הטרור, בדומה למה שקרה בהתנתקות. המסר הוא ששטחים שישראל נסוגה מהם – עליהם כבר אין דיון, ואילו שאר השטחים פתוחים להמשך נסיגה בלחץ הטרור.

* חוזר בי – במאמר שפירסמתי ב"ישראל היום" בשבוע שעבר, כתבתי: "יש לשקול ברצינות הליך חוקתי להפסקת החברות בכנסת של השלושה" (הח"כים שערכו ביקור הזדהות עם משפחות המרצחים). אולם כשקראתי את הצעת החוק בנושא, וראיתי את מהלך הבזק שבו הממשלה מנסה להוביל אותו, יצאתי נגד ההצעה. בין השאר כתבתי: "אני מתנגד לניסיון לנצל את הזעם הציבורי על המעשה לחקיקת בזק של שינוי חפוז בחוק יסוד, שלא בהסכמה רחבה. במיוחד אני מתנגד לסעיף הדרקוני בהצעת החוק, המאפשר הרחקת ח"כ לא רק בשל מעשיו, אלא גם בשל עמדותיו. ההגדרה המאפשרת הרחקת ח"כים בשל שלילתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נמצאת על מדרון חלקלק המסכן את הדמוקרטיה הישראלית. חוק כזה, שניתן להשתמש בו למניעת ייצוג פרלמנטרי למיעוט הערבי, מיעוט לאומי המונה חמישית מאזרחי ישראל, הוא מסוכן מאוד. חקיקת בזק של חוק יסוד דרקוני, תחת רושם הפרובוקציה החמורה של שלושת הח"כים, היא צעד דרקוני ומסוכן.
"יש לטכס עצה כיצד למנוע מעשים קיצוניים כמו השתתפות ח"כ חנין זועבי בפיגוע 'מרמרה' ומפגש הח"כים עם משפחות המחבלים. על הממשלה והאופוזיציה – המחנ"צ ו'יש עתיד', להקים ועדה משותפת לגיבוש צעדים מוסכמים, שיהלמו את ערכי הדמוקרטיה הישראלית, ויעשו בשיקול דעת ולא בחיפזון, כתגובה מיידית לפרובוקציה, כי חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר."
לנוכח הדיון על הצעת החוק חשבתי שוב על העניין, ואני חוזר בי מעמדתי כפי שבוטאה במאמר הראשון. אין מקום לשום הליך שבו חברי כנסת יוכלו להדיח ח"כים אחרים.
עם זאת, יש מקום לחקיקה מחייבת, שלא תאפשר למערכת המשפטית לחמוק מענישה כלפי מעשים נגד המדינה (ודוק – מעשים, לא דעות) ותיתן לה כלים הולמים.

* חיות טרף – הסכסוך הישראלי ערבי על פי רוגל אלפר: "ישראל היא חיית טרף קטלנית לאין שיעור מנערות חמושות בסכינים."
ומה מציע גדעון לוי לעשות לחייב הטרף? "הדרך הלא אלימה היחידה שנותרה היא דרך העונש. הגזרים נזללו כולם בידי ישראל, נותרו רק המקלות. BDS – קוראים לזה באנגלית."

* הטרף התורן – אחת לכמה שבועות מסמן לעצמו עדר שוקן יעד תורן, ונושך אותו באובססיה עד שמסומן היעד הבא. במשך שבועות התנפל העיתון יום אחר יום על אילנה דיין, כדי להלך אימים על עיתונאים בישראל לבל יעזו לחזור על השגיאה החמורה שלה – לא עוד תחקירים על ארגוני שמאל רדיקלי.
לאחר מכן התגייס העיתון להגנה צפופה על ח"כי "הרשימה המשותפת" שעלו לרגל לחלות פני משפחות המרצחים ועמדו דקה דומייה לזכר השאהידים. המתקפה הציגה את הביקורת על המעשה כמזימה גזענית להשתקת ערביי ישראל. הפעם בין הננשכים היתה גם סיעת מרצ, שהעזה לגנות את הפרובוקציה, ולכן הוצאה מרשימת המפלגות הדמוקרטיות בישראל. כעת "הרשימה המשותפת" היא המפלגה הדמוקרטית היחידה.
השבוע הטרף התורן הוא ירון דקל. חטאו הגדול הוא הניסיון להקצות רצועת שידור לאראל סג"ל, עיתונאי מן הציונות הדתית. והרי ברור שהתחנה הצבאית צריכה להיות חסומה מפני הציונות הדתית. השיטה לנשיכת דקל היא שיימינג – הצגת ניסיונו לגוון ולאזן את התחנה כחנופה לנתניהו, כדי שייאות להאריך לו את הקדנציה כמפקד גל"צ. זה החל בערב שבת במאמר המערכת, פשקוויל שיימינג מקארתיסטי מתלהם כשל אחרון הטוקבקיסטים המיוזעים. נמשך במאמר של רביב דרוקר, שכבר התייחס לטענת החנופה כאל עובדה, והסביר לדקל שזה לא ישתלם לו, כי נתניהו אינו סופר את מי שמתחנף אליו, אלא רק את מי שהוא מפחד ממנו. והמשיכה עלית קרפ בהצהרה שהיא מחרימה באופן טוטלי את גל"צ, כיוון ש...הימין הפונדמנטליסטי השתלט עליה...
נו, טוב, בכל זאת תחנה שנותנת במה לאילנה דיין הבוגדת.

* בעד גיוון הצבע – שאלה שנשאלתי: איך אני, כמי שהגן בלהט על ריבלין מול מסע ההתקפות עליו, תומך בהקצאת זמן שידור לאראל סג"ל שהיה בין ראשי התוקפים. תשובתי היא שאין כל קשר בין הדברים. אני תומך בצירופו של סג"ל לא מתוך תמיכה בדעותיו, אלא מתוך רצון בתחנה פלורליסטית שיש בה ביטוי למגוון דעות ועמדות. ויותר משאני תומך אישית דווקא בסג"ל, אני תומך בעיקרון של גיוון הצבע של התחנה. אילו דקל בחר במישהו אחר, הוא היה מותקף באותה מידה. המתקפות על דקל הן נגד עצם הרחבת מגוון הדעות, ובנושא הזה אני מסכים איתו ותומך בו.

* על אחריותו בלבד – בפתח תוכניתו ביום א', יצר רזי ברקאי זיקה "מרומזת" בין הכוונה לקצר את תוכניתו לבין התקרית בינו לבין הוריו של סרן הדר גולדין ז"ל, כדי ליצור תחושת נרדפות של מי שנענש על הבעת דעה.
לאחר מכן הוא הבהיר עד כמה הוא כואב את כאבן של כל המשפחות השכולות – לא זכור לי שמישהו פיקפק בכך או האשים אותו בנושא זה. המשפט הזה הוא הקדמה ל"אבל..." – "אבל לא אעשה שקר בנפשי ולא אחזור בי מדבריי, שאין הבדל בין שכול לשכול ובין כאב לכאב" (ציטוט מן הזיכרון), כמתייחס להשוואה בין כאב אימהות המחבלים לאימהות חללי צה"ל. והוסיף (אני מצטט מן הזיכרון): "מי שטוען שאני משווה את חיילי צה"ל למחבלים עושה זאת על אחריותו בלבד."
הסקתי שכאן הוא יסביר, הפעם על אחריותו בלבד, את ההבדל ויבהיר את כוונתו. במקום זאת הוא השתלח: "מי שאומר זאת עושה זאת מטעמים של רוע לב" (שוב, הציטוט הוא מן הזיכרון, אך זו רוח הדברים).
רוע לב? הוא מאשים הורים שכולים, שנפגעו מדבריו, שמהם משתמע שאין הוא מטשטש את ההבדל בין חלל צה"ל למחבל שנהרג בשעת ניסיון רצח, ב... רוע לב? איני יכול להגדיר את דבריו אלא כרוע לב.
ואז הוא אמר: "בחרתי להשמיע בהקשר הזה את שירו של חנוך לוין 'שחמט'."
השיר הזה מתאר את המלחמה, כמעין משחק שחמט ציני שבו מנהיגים מקריבים חיי חיילים כאילו היו כלים במשחק שחמט. כלומר, אחרי שהוא התחמק מלהסביר את עמדתו בדבר ההבדל בין חיילים ומחבלים, הוא הסביר זאת באמצעות שירו של לוין. המסר שלו הוא שההרוגים משני הצדדים הם בסך הכול קורבנות המלחמה המיותרת.
חללי צה"ל אינם כלי משחק של שליטים ציניים, אלא צעירים שהתגייסו להגן על קיום המדינה ושלום אזרחיה, באזור המסרב להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ונלחם להשמדתה. וגם המחבלים שנהרגו בפיגועים אינם כלי משחק, אלא צעירים שמוכנים למות כדי להרוג יהודים, במלחמתם נגד קיומה של מדינת ישראל.
הצגת המלחמה וחלליה בדרכם של לוין וברקאי היא צינית.

* הפסקת אש – איך אני יודע שבסוף השבוע תיפסק המלחמה בסוריה? ברור, קרי אמר.

* העדפת טובת העניין על האינטרס המפלגתי – ברכות לשלי יחימוביץ' שמאבק של שנים שניהלה לחקיקת חוק המחייב תשלום לספקים עצמאיים בשוטף + 30 התקבל, בשעה טובה. שלי יחימוביץ' ראויה למלוא הברכות על מאבקה הצודק שהצליח. הוא לא היה מצליח, אלמלא השכילה שלי, כדרכה, לקדם נושא צודק יחד עם עמיתים ממפלגות יריבות – הליכוד, ש"ס ו"ישראל ביתנו", כלומר להעדיף את העניין עצמו על האינטרס המפלגתי. וכראוי, בהודעה שהוציאה היא פירגנה מהאופוזיציה לשרי הממשלה כחלון ודרעי שתמכו וסייעו. זן נדיר.

* יאנוש ורפול מוכנים – מותו של יאנוש בן גל עורר בקרב רבים וגם אצלי את האסוציאציה "יאנוש ורפול מוכנים." במערכת הבחירות הנוראה של 1981, באסיפת בחירות באחת הערים, התלהם ראש הממשלה בגין: "אסד, היזהר לך! יאנוש ורפול מוכנים!"
רפול היה אז הרמטכ"ל ויאנוש אלוף פיקוד הצפון, והדברים היו בעקבות הזזת טילים סוריים לבקעת הלבנון. דומני שמורשתו של בגין מאופיינת בציטוטים קצת יותר מכובדים וממלכתיים מההתלהמות הפופוליסטית הדמגוגית, העושה שימוש בשמותיהם של קצינים במדים בתעמולת בחירות, ובאיומי רהב ביטחוניים בעצרת בחירות.

* הומור יהודי – הומור הוא דבר כל כך יהודי... לא כל שכן הומור עצמי. הנפיחוּת הזעפנית של הרבנות עם ה"עלבון" על צילום מערכון של "ארץ נהדרת" בבית כנסת, כל כך מגוחכת. טרם ראיתי את המערכון, אך מבחינתי השאלה היא רק איכותו – האם הוא מצחיק או לא. אני מכבד את בית הכנסת ואת הדת לא פחות מצועקי ה"געוואלד".

* תודה לרוגל אלפר – לפני שבועיים כתב רוגל אלפר מאמר ביקורת קטלני על תוכנית הטלוויזיה "סיפור מנצח" של הפסנתרן, המלחין והמנצח, המוסיקאי הדגול גיל שוחט, בערוץ הראשון. איני מרבה לצפות בטלוויזיה וכלל לא הייתי מודע לקיומה של התוכנית. אך אלפר יצא מגדרו כדי לכסח את התוכנית, להשמיץ את שוחט, לבוז לו ולתוכניתו, להציג את התוכנית כאגוטריפ של בעל אגו מנופח. וחשבתי, שתוכנית שרוגל אלפר כל כך סולד ממנה, אינה יכולה להיות תוכנית רעה.
וכך, בזכותו של אלפר, נחשפתי לתוכנית מוסיקה יפה מאוד, המיטיבה להנגיש את המוסיקה לקהל. נכון, נוכחותו הכריזמטית של שוחט מרכזית מאוד, מתוך מודעות עצמית של שוחט ליכולותיו ולמעמדו הייחודי במוסיקה הישראלית ולא רק הישראלית. נכון, שוחט אינו סובל מעודף ענווה, אך הוא זכה בתהילה הזאת ביושר, בכישרון ובעבודה קשה.
זו הפעם הראשונה ולבטח גם האחרונה, שאני אומר תודה לרוגל אלפר.

[אהוד: אני לא סובל את הופעתיו של גיל שוחט, ובכל מקום שדמותו מופיעה אני מכבה את הרדיו, את הטלוויזיה, או יוצא מהאולם. לעולם לא אבוא למופע שבו הוא משתתף. די היה לי במוסיקה היומרנית הנוראה שהלחין ועליה ניצח בהפקה היקרה של "צור וירושלים" בתיאטרון הקאמרי].

* ביד הלשון: קבסתן – מדורו של אילון גלעד במוסף "הארץ" "מהשפה פנימה" הוקדש השבוע למושג נודניק. גלעד הציג את קיצור תולדות הנודניק, החל ב"טרחן" התלמודי, דרך ה"נודניק" שנכנס לעברית מן היידיש ועד ה"חופר" העדכני, מהסלנג של העשור האחרון.
במאמר חסר לי המושג נִיגֵ'ס [טמא בערבית. – אב"ע]. וכפי שהנודניק הניב את הפועל "לנדנד" כך הניג'ס "מנג'ס".
במאמר חסר גם המושג קְבַסְתָּן – המילה העברית לנודניק קשה. המילה נובעת מקבס = גועל. מדובר בטרחן כפייתי המעורר קבס.
מושג נוסף, מן הסלנג של ילדותנו הרחוקה, הוא ראשי התיבות נמ"ר – נודניק ממדרגה ראשונה.
את מאמרו של גלעד עיטרה תמונתו של מנחם הורביץ. אני הייתי מעטר את המאמר דווקא בתמונה של חיים הכט.