בנאום 1 במאי 1936 שפורסם בדבר 4 במאי 1936 אמר ברל (בארי) כצנלסון הכהן, ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית את הדברים הבאים:
"... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."
בֶּרְל כצנלסון היה מראשי היישוב, יושב ראש משותף של הקרן הקיימת לישראל, ממייסדי ההסתדרות, "קופת חולים כללית", "סולל בונה", "בנק הפועלים", "המשביר לצרכן". היה דירקטור באוניברסיטה העברית, מייסד הוצאת הספרים "עם עובד", מייסד ועורך עיתון "דבר" עד פטירתו, ונחשב כמחנך הדור הצעיר וכבעל כסמכות רוחנית בתנועת העבודה.
מאז עלייתו לארץ ישראל עסק בֶּרְל כצנלסון בשאלות חינוך של היישוב בכללותו ושל תנועת העבודה הציונית בפרט. בוועידה הרביעית של מפא"י שהתקיימה בתרצ"ח [1938] הציג כצנלסון בפומבי את חזונו על אודות בית מדרש של תנועת העבודה. שבועות ספורים לאחר מותו, בספטמבר 1944, הוחלט על הקמת בית מדרש למדריכי נוער ופעילי תנועה על שמו של ברל כצנלסון.
טקס הנחת אבן הפינה למוסד התקיים ביום השנה השני לפטירתו, 21 באוגוסט 1946.
"בית ברל" הוקם ב-1949, על שטחי חוות קלמניה, כמוסד רעיוני חינוכי של מפא"י, שנועד להגשים ולהנציח את מורשתו האידיאולוגית של ברל כצנלסון.
בקיץ 1968 פורסם מנשר שבישר על הקמת המכון האוניברסיטאי לחקר ולהשכלה ע"ש בֶּרְל כצנלסון, ובאוקטובר 1970 הכירה המועצה להשכלה גבוהה בסמינר כמכללה אקדמית לחינוך.
והנה כאילו כדי להמחיש את דבריו של ברל על שונאי ישראל מתוכנו המזדהים עם אויבנו קמה מחנכת מ"בית בֶּרְל" (לא סתם מחנכת אלא ד"ר לחינוך) בשם ענת אור ומעלה משנה חינוכית בה היא מזדהה עם דעא"ש, ורואה בו ארגון "שובה לב".
http://flix.tapuz.co.il/v/watch-4381914-.html
הזדהותה של ד"ר אור עם דעא"ש ועם הרציחות של הפלישתינאים נובעת לדבריה בגלל שהם נפגעו ע"י הפלישה האמריקאית לעיראק.
מן הסתם, בדומה ליהודייה הלסבית גרטרוד שטיין, שקראה להעניק לאדולף היטלר פרס נובל לשלום, כי על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטים והשמאליים, הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה, וכך הוא מביא שלום, היתה ה"מחנכת" אור טוענת כי לאור סבלם של הגרמנים מפלישת "מדינות ההסכמה" לגרמניה, והשפלה שספגו הגרמנים בחוזה ורסאיי, היא רואה את היטלר כ"שובה לב".
ד"ר ענת אור אינה מסתפקת בכך והשבוע לאור פסיקת בג"ץ בעתירתו של איש החמאס אל קיק, הצהירה שיש להעמיד את שופטי בית המשפט העליון לדין על אשמת בגידה בדרגה החמורה ביותר. והיא מקווה שהם ייתלו כמו אחרוני הפושעים נגד האנושות על כל הזוועות שהם עזרו לעולל לפלסטינים.
לאור הביקורת עליה היא הצהירה "אני אם חד הורית ומפחדת, אבל לא אתן לזה לשתק אותי. אני נסערת..."
לא ברור כיצד חושבת אותה "מחנכת" אינטילגנטית, בעלת תואר ד"ר, שהיא היתה מצליחה לחיות כאם חד הורית תחת שלטון המדינה האיסלמית או חמאס? ומדוע היא אינה מפחדת דווקא מהם? אבל כנראה שבין האידיאולוגיה שלה למציאות אין כל קשר.
נאמר ברורות, אם זו המשנה החינוכית שאליה מחנכים במוסד "בית בֶּרְל" (האמור לחנך ע"פ משנתו של בֶּרְל כצנלסון) מוטב לסגור כליל את המוסד.
אין חשש ל"מחנכת". ד"ר ענת אור תמצא לה ודאי בקלות פרנסה טובה בעשרות הארגונים הממומנים ע"י שנאת ישראל.

מטבנקין המחנך לג'יהאד האיסלמי
השותף לברל בתנועת העבודה (וגם בר הפלוגתא שלו בדברים רבים), היה המנהיג הפוליטי והאידיאולוגי של "הקיבוץ המאוחד" ותנועת "לאחדות העבודה". יצחק טבנקין.
טבנקין הכתיב לתנועתו את תורת החינוך. (טבנקין ידע לדבר. לא ידע לכתוב. לא תמיד ניתן היה לסכם את דבריו. הכול היה מבולבל).
באוגוסט 1942, עם התקדמותו של רומל עד שערי מצרים. נערך כנס מחנכים של "הקיבוץ המאוחד". בכנס נשא טבנקין דברים בנושא: "בית הספר והמלחמה". סיכום דבריו נחשב מאז האידיאולוגיה החינוכית של "הקיבוץ המאוחד."
בתחילת דרכו ב-1923, כאב לילדיה של אווה, ראה טבנקין במשפחה ובילד את המרכז בחיי הקיבוץ. האישיות והתפתחות הילד סבר, הינן מטרות בפני עצמן ולא אמצעי למטרה כללית – למשק, או למדינה. חברה חופשית המקריבה את ילדיה לצרכיה לא תתקיים. וחשוב לא לנתק את הילדים מאימותיהם וממשפחתם. טבנקין היה אף בעד לינה משפחתית.
בהשפעת מנהיגי "דרור" בפולניה, המאבק נגד הרביזיוניזם, עליית הפאשיזם בעולם, המרד הערבי, המאבק עם בֶּרְל על איחוד התנועה הקיבוצית, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ובעיקר השפעתה של חומה חיות – המאהבת שלו, שינה טבנקין את תפיסתו החינוכית.
בנאומו "בית הספר והמלחמה" המליץ טבנקין על מתן "חינוך ספרטני" לילדי הקיבוץ. חינוך הדומה לחינוך "השומרים" בספר "המדינה" של אפלטון. טבנקין צפה עתיד של מלחמות. כל עוד ישררו בעולם ניגודי אינטרסים, עד למהפכה העולמית אשר תקים "ברית-מועצות של העמים" – יש לחנך את הילדים למלחמה, ובמיוחד למלחמה ממושכת נגד הערבים.
"מינקותם," אמר, "ראוי לגדל את הילדים בבית מפולש לרוח השדה המחסנת." מוטב, אמר, שבית-הילדים לא יהיה בנוי בטון כלל. לגננות המליץ על מתן אקדח צעצוע בגיל הגן, ולמורים אימון ילדי בית-הספר באבן ובמקל.
"הדבקות, המסירות, וההקרבה, יקבעו את לימודי ההיסטוריה, הספרות והתנ"ך. הילדים יתחנכו על מעשי הגבורה בתולדות היהודים." כדאי ללמוד, המליץ, כיצד הכשירו הנאצים את הנוער שלהם למלחמה, וכיצד עשתה זאת רוסיה. דרושה מיליטריזציה של החינוך. "העוֹבדות בבית הילדים, המדריך בתנועת הנוער, המגויס לצבא או להגנה, הכול נתונים לארגון אחד – 'הקיבוץ המאוחד' – ארגון קולקטיבי אשר אידיאל אחד, רוח אחת מפעמת בו."
ארקה ויינר-ישראלי עמל קשות, שנים לא מעטות, על הכנת מסד רעיוני לתוכנית הלימודים של "הקיבוץ המאוחד". הוא ניסח מערכי שיעור לנושא: לימוד "הקיבוץ" כחלק מלימודי חברה הכוללים: ציונות, סוציאליזם, תנועת הפועלים בא"י, והתיישבות. המערכים כללו מאה שעות לימוד, מתוכם חצי על "הקיבוץ המאוחד". למשל:
קומוניזם: חברה אנושית ללא קניין פרטי והבדלי מעמדות, שכל אמצעי היצור בה שייכים לכלל. קומונה: קהילה ישוב אנשים החיים ביחד בחברה עם שוויון כלכלי.
תורת הקבוצה: הקבוצה קמה כדרך ליישוב א"י לכיבוש קרקע ועבודה. אדמה שאינה קניין הפרט, עבודה עצמית, צריכה משותפת, וחיי קומונה.
יסודות הקבה"מ: התיישבות משותפת ביישובים קומוניסטיים גדולים ופתוחים. כיבוש העבודה לפועל העברי. חברות בהסתדרות.
כיבוש: המושג "כיבוש" הוא אחד ממושגי הציונות ובתנועת הפועלים. "כיבוש קרקע" היאבקות עם כוחות עויינים אנגליים ערביים. האדמה לא נגאלה בכסף, ולא ע"י הגנה, אלא רק ע"י התיישבות. "כיבוש העבודה".
בשנת 1950 יצא סוף סוף הספר לאור: "ארקה ישראלי – הקיבוץ המאוחד – תוכנית לימודים". מאושר אץ רץ ארקה, והעניק את הספר למורהו הרוחני – טבנקין.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים יצחק טבנקין, מנהיג מפלגת "לאחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד", קרא להתיישב בכל השטחים המשוחררים.
אנשים נזכרו בהמנון הפלמ"ח שדיבר אפילו על כיבוש שתי גדות הירדן (מן הים עד המדבר). מנהיג הפלמ"ח – יגאל אלון, דווקא הסתייג. הוא פחד משליטה על המוני ערבים. הוא הציג תוכנית מדינית שונה מטבנקין. לפי תוכניתו של אלון – ישראל תוותר על רוב השטחים המיושבים ביהודה ובשומרון ותשאיר ברשותה את בקעת הירדן שאליה תחובר גם חברון. אלון גם תמך ועזר בהקמת קריית ארבע.
בסוף החופש הגדול של 1967 נאספנו, כל ילדי הקיבוץ ב"חטיבת בני הקיבוץ המאוחד", לכנס בחרמון. לאחר מסע רגלי ארוך התאכזבו קשות. הסתבר לכולם שאין למעלה בכלל שלג.
יגאל פייקוביץ-אלון, מפקד הפלמ"ח האגדי (שהמפא"יניק משה דיין גנב לו את תהילת מצביא הניצחון) ירד מהשמיים בהליקופטר ודיבר על חשיבות ההתיישבות בגולן. יצחק נוסנבוים-בן-אהרון הסביר שיש לקרוא לתושבי השטחים "פלישתינאים" ע"ש הפלישתים. (כך אני נוהג עד היום ואהוד בן עזר מצנזר ומתקן אותי).
אברהם הרצפלד קרא לחדש את ימי חומה ומגדל – ימי תל-עמל וחניתה. ההבדל, הוא אמר, הוא רק בכך כי אז מצווים היינו לעשות את הדבר מאחורי גבם של השליטים הזרים, בחשכת-לילה, ואילו היום השליטה בידינו היא.
עוד בטרם עיבדה הממשלה תוכניות להתיישבות בשטחים, ליווה אברהם קרמרז'-כנעני את אנשי הגליל שעלו להתיישב בעליקה, מחנה צבאי סורי נטוש ברמת הגולן. מזכירות ברית התנועה הקיבוצית לא הגיעה לכלל החלטה בדבר ההתיישבות בשטחים. בניגוד לאנשי "הקיבוץ המאוחד" – אנשי "השומר הצעיר", התנגדו בכלל להתיישבות. חברי "האיחוד" טרם החליטו.
אברהם קרמרז'-כנעני בא בדברים עם עוזי פיינרמן, מזכיר "תנועת המושבים", והציע לו לשתף פעולה עם "הקיבוץ המאוחד" ביישוב השטחים ברמת הגולן ובבקעת הירדן. שניהם הסכימו לפעול יחד. שר החקלאות חיים גבתי זימן את אברהם כנעני להשתתף בישיבה עם סגן מנהל תה"ל – רפי קורביץ, בה נדונה שאלת המים לבקעת הירדן. איש תה"ל קבע, שהאפשרות היחידה להשקיית שטחי הבקעה היא ע"י קידוחים במקום. נעשו מיספר קידוחים בתוצאות טובות, ואז הוקמו מיספר ניכר של ישובים מעמק בית שאן עד ים המלח, לאחר מכן התחילו לשאוב ישירות מן הירדן. למשקי דרום רמת הגולן הוזרמו מים בשאיבה מהכנרת, ואילו לגבי צפון הגולן כרו מאגרים.
חיים סויטץ'-גבתי אף הרהר על התיישבות בעזה. בוועדת השרים לענייני התיישבות שקיימה דיון בנושא ההתיישבות בחבל עזה. ב-2.6.70, הציע שר-החקלאות חיים גבתי, שהיה "יונה צחורה" בתפיסתו הפוליטית, להקים שכונה יהודית בפאתי העיר עזה. "הממשלה החליטה שהיא מיישבת 250 משפחות בחברון" – אמר גבתי באותו דיון – "היא מקימה שם שכונה ותדאג למקורות תעסוקה בשבילם. מדוע אי אפשר לעשות דבר כזה ליד עזה? האפשרות ליצור שם מקום ל-250 משפחות קלה יותר מאשר בחברון."
גבתי לא היה איתן בהתמדתו לעמוד על רעיונותיו וההצעה להקים שכונה יהודית בפרברי עזה נגוזה. תוכניות ההתיישבות היו גדולות הביצוע לא כל כך.
חמישים שנה מאוחר יותר, בן קיבוץ חפציבה של "הקיבוץ המאוחד" לשעבר, כתב "הארץ" האקטיביסט הפרו-מוסלמי אורי משגב – נאבק למען הכיבוש הערבי ומצהיר: "אם הייתי פלסטיני בן 16 הייתי הופך למחבל." ("הארץ" 19.2.16).
מסתבר שניתן לעבור מתורת החינוך של "הקיבוץ המאוחד" לתמיכה באידיאולוגיה של הג'יהאד המוסלמי התומכת ברצח יהודים, ולתמוך במבצעיה.

הצעה לתוכנית לימודים חדשה במערכת החינוך הישראלית
לאור הדיונים האחרונים על התכנים של מערכת חינוך הישראלית אני מציע להכניס את השיר הבא של ביאליק כשיר חובה:

מִי צָרַת הַאוּמָה בִּלְבָבוֹ לא נָגָעָה?
לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!
לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!
 
על המחנך והמורה לאזרחות רק להסביר כי בימים אלו מילותיו של ביאליק מקבלות משנה חוזק. ועל כל תלמיד להזדהות עם צרת האומה הערבית-מוסלמית, ולהילחם בכיבוש היהודי.

"פיהרר פרינציפ" הטריק של יאיר לפיד
אחד העקרונות החשובים של האידיאולוגיה הפאשיסטית והנאצית היה "עקרון המנהיג" ("פיהררפרינציפ"). המדינה מתגלמת במנהיג.
הפיהרר (בגרמנית: Führer: מנהיג) הוא ראש המדינה. הוא שליט אבסולוטי ולו הסמכות המוחלטת בכל החלטה בענייני המדינה.
המנהיג הוא בלעדי, אין זכות לערער עליו והוא שולט במדינה עד יום מותו ולאחריו נבחר מנהיג חדש למדינה.
לפי "עקרון המנהיג" ("פיהררפרינציפ"), כל חייל או אזרח מחויב בצייתנות לפיהרר האחראי על כל המדינה ועל כל אזרחיה. כל בעלי התפקידים בממשל כפופים לפיהרר ישירות.
שתי מפלגות בארץ מבוססות על העיקרון הפאשיסטי של "עקרון המנהיג" (פיהרר פרינציפ), "יש עתיד" בראשות יאיר למפל-לפיד, ו"ישראל ביתנו" בראשות איווט אביגדור ליברמן. בשתי המפלגות נעלמה הדמוקרטיה ורק הפיהרר יקבע הכול.
והנה בשקט בשקט (לא בכדי) אישרר לעצמו מחדש הפיהרר-המנהיג של מפלגת "יש עתיד" את עיקרון העבר של "עקרון המנהיג", וקבע שגם להבא הוא יהיה הפיהרר-המנהיג היחידי של התנועה, והוא לבדו יקבע את חבריה ואת האידיאולוגיה שלה.
קבלת עיקרון המנהיג –ה"פיהררפרינציפ", האנטי דמוקרטי ע"י למפל-לפיד לא מונע ממנו ליצור לעצמו את הדימוי כלוחם למען הדמוקרטיה.
איך אמר מקיאבלי, לא חשוב מה אתה עושה, חשוב איך אתה מציג את זה.

מאלי זעירא להרצי הלוי
בגיליון "חדשות בן עזר" 1087 כתבתי על הערכת אגף המודיעין, (בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו), שלפיה יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון.
כתבתי שאם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים. אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצי הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא.
והנה ב-24 בינואר הגיע האלוף הרצי הלוי, ראש אגף המודיעין בצה"ל, לקבינט הביטחוני על מנת להגיש הערכת מודיעין שנתית ל-2016. על פי הערכתו, אם לא יתחיל "מהלך מדיני", גורמים נוספים יצטרפו לגל הטרור, ביניהם התנזים "אנחנו קרובים למיצוי הצעדים הצבאיים."
אז ככה, אם מפקד בצה"ל אוחז את הקונספציה שבלי נסיגה ("תהליך מדיני") לא ניתן לעצור את הטרור, מוטב שיעזוב את הצבא וייכנס לפוליטיקה.
אם אכן זו הקונספציה של ראש אגף מודיעין בצה"ל אנחנו מאד קרובים למצבנו ערב מלחמת יום הכיפורים.