שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה הקודמת ועד ימינו
תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה אחת-עשרה: מאבק מעמדי או לאומי?

הפעם נעסוק ביצירות של סופרים אחדים, החל ממשה סמילנסקי ויעקב רבינוביץ, דרך יצחק שנהר-שנברג, וכלה במשה שמיר; חזרה שוב לעגנון, וכלה עוד פעם ב-א.ב. יהושע.
שיחה זו נושאת אופי קצת שונה מקודמותיה, כי בה אנו עורכים מעין חתך תימאטי בנושא דמות הערבי והשאלה הערבית בספרות העברית, ואיננו מתקדמים בסדר כרונולוגי. בשיחה הקודמת הגענו עד דור תש"ח, דור מלחמת השחרור, ועתה אנו חוזרים כאילו אחורנית, לבדוק נושא אחד, מרכזי למדי, וכיצד הוא מופיע בכמה יצירות. נפתח ברומאן "הדסה" של משה סמילנסקי, שאמנם הופיע בשנת תרצ"ד, 1934, אבל צויין בו, בגוף הספר, שנכתב בשנת 1911, היא השנה שהופיע בה "מכאן ומכאן" לברנר, שנה מאוד חשובה בספרות העברית. נגענו במקצת ברומאן "הדסה" בשיחה שהוקדשה כולה למשה סמילנסקי, והפעם נדון בנושא מיוחד העולה באותו רומאן, והוא התפכחות של הפועלים – נושא הקיים החל מן העלייה השנייה, דרך העלייה השלישית, ועד לדור הפלמ"ח – התפכחותם מן המאבק המעמדי בארץ-ישראל, וראייתם המכאיבה, היווכחותם הקשה, שהקו החוצה בין שני העמים בארץ הוא אינו מעמדי אלא לאומי.
צעירי העלייה השנייה, שעלו רובם מרוסיה, היו מושפעים מרעיונות סוציאליסטיים ומרעיונות לאומיים-חברתיים של הליכה-אל-העם, העם הפשוט, והעלאתו של מעמד האיכרים לדרגה גבוהה יותר. הם הושפעו מטולסטוי, היו ביניהם גם צמחונים, אולי בעקבותיו – וכאשר באו לארץ-ישראל, היה נדמה להם שיישמו בה את מלחמת-המעמדות, ילכו עם הפלאח המסכן, שעובד אצל האפנדי, בן-עמו, ואצל החוואג'ה, האיכר במושבה – ילכו עם הפרולטאר הערבי בחזית אחת נגד הבורז'ואה היהודית של איכרי המושבות, ונגד האפנדים הערבים, כל אלה מנצלי עמל זולתם, בעיני הצעירים.
הרעיון נראה יפה, אבל היה מנותק לגמרי מן המציאות של ארץ-ישראל, ושל המזרח-התיכון כולו. ההתפכחות היתה מכאיבה מאוד. כמעט כל אחת מן היצירות שנעסוק בהן בשיחה הזו – תחילתה בחלום לא-ריאלי על הליכה יד-אחת עם הפרולטאר הערבי – ובכל פעם פורץ גל של מאורעות או מתרחש מאורע קשה של התנפלות בדרך – והאדם היהודי, העולה הצעיר בדרך-כלל – מתפכח מן החלומות על סולידאריות מעמדית, אינטרנאציונאלית, מעבר להבדל שבין שני העמים, שתי הדתות, שתי התרבויות – ופתאום מוצא עצמו בחזית אחת עם האיכר, זה ה"קאפיטאליסט" היהודי, השייך בעיניו ל"בורז'ואה", לבורגנות – עומד עימו כנגד מרבית הערבים, כאשר מן הצד השני הזה ניצבים אפנדים וגם פלחים; ומתברר שהקו הלאומי, הוא ורק הוא הקו החוצה.

*
ברומאן "הדסה" מתוארת מושבה בשם – גבעה, והיא קרוב לוודאי המושבה רחובות, מושבתו של משה סמילנסקי. מופיעים בסיפור שני גיבורים מבני המושבה: הדסה, בת-איכרים, על שמה נקרא הרומאן; וידידה עמנואל, בן הדור החדש של בני המושבות.
השם עמנואל אופייני לדור החדש שנולד במושבות בשנות השמונים והתשעים למאה ה-19 – עשהאל, עמנואל, יואב, אבשלום – שמות גיבורים תנ"כיים, עבריים, שחודשו, כדי להדגיש את ההתחלה החדשה, הלאומית, האקטיבית, ולהיבדל מהשמות האופיניים ליהודים בגלויותיהם.
מצויים ברומאן שני נציגים בולטים של בחורי העלייה השנייה. האחד קפלן, פועל צעיר ומתון בדיעותיו, השני – ברודסקי, סוציאליסט קנאי, שרואה את המציאות הארצישראלית רק מבעד למלחמת-המעמדות.
אצל הפועלים, שהם חדשים במושבה, מתקיימת אסיפה סגורה. אפילו להדסה ולעמנואל, ידידיהם, אסורה הכניסה. מתוארת בספר, מציאות מאוד מעניינת של ידידות-אמת בין הפועלים מן העלייה השנייה לבין בני האיכרים. חרף האנטאגוניזם הקיים בין הפועלים לבין האיכרים עצמם – עם בניהם ובנותיהם מתקיימת קירבה, ועל סיבותיה כבר עמדנו – העלייה השנייה היתה הפריצה התרבותית, העברית, הרעיונית החזקה ביותר, באותו דור, לארץ-ישראל; בתקופת העלייה הזו מתחילה גם התרבות העברית בארץ, ולכן השפיעו צעיריה, המשכילים-ברובם, על הדור הראשון של בני המושבות, על בני האיכרים, והיפרו את נפשם.
ברודסקי, המנהיג הסוציאליסטי הקנאי של חבורת הפועלים, מסביר מדוע לא הזמין את בני האיכרים לאסיפה. הוא בעד חידוד היחסים עם האיכרים.

"אנחנו מטרתנו היא להפיץ בארץ-ישראל דיעות סוציאליות דימוקראטיות. אנחנו מטרתנו היא לבסס ולבצר את המעמד הפרולטארי בכאן, ומלחמה לנו במעמד של בעלי בתים, שהוא אויבנו. ואין שכלי משיג כיצד יכול להיות יחס של חיבה בין שני מחנות של אויבים נלחמים."

לדעת ברודסקי, יש להילחם באיכרים באמצעות שביתות, ואילו קפלן, המתון, לועג לו:

"שביתות של אנשים מחוסרי עבודה, איך צריך אני להבין את דבריך?"
"כיצד? עלינו לעשות יד אחת עם אותם הפועלים העובדים במושבה מכבר."
"ואם אותם הפועלים הישנים – נוכרים הם? ערביאים? בני לאום מתנגד לנו?"
"ומה בכך? המומנט הלאומי אינו צריך להיות השליט בתוכנו. קודם כל אנו פרולטארים! הרי הסיסמה שלנו היא – פרולטארים בכל הארצות – התאחדו! המומנט הלאומי אינו לנו אלא אמצעי, ואין להופכו למטרה, כמו שעושים הבורז'ואים."

מתברר שהכיוון הזה הוא מאוד תלוש. הוא עומד במבחן, נכון יותר – תלישותו מוכחת, בהגיע שעת מבחן למושבה. איכריה רוכשים שטח קרקע חדש מידי הערבים, ויש לעקור בו היטב את החילפה, עשב הפרא, הנאחז בכוח רב באדמה ופוצע את הידיים התולשות אותו.
בידי מי יתנו את העבודה? האיכרים מתאספים לדון בדבר. חלקם סבור שהפועלים הערבים צריכים לעשות את העבודה, למרות שהיא מכווונת כנגד אחיהם הבידואים, שישבו קודם על הקרקע. קפלן, המתון, מצליח לשכנע את איכרי המושבה שעבודה זו יש לתת לפועלים העברים, לא רק משום שעד כה היו מחוסרי עבודה, אלא מפני שרק עליהם אפשר לסמוך במבחן של כיבוש הקרקע, של קביעת הנוכחות היהודית על האדמה החדשה.
ההתרחשות היא בת שני חלקים. תחילה אין איכרי המושבה מקבלים את דעתו של קפלן, וכדרכם הם שוכרים ערבים לעבודה. אבל ביום הראשון לעידור מתנפלים הבידואים על הפועלים הערבים, ואלה – מניחים מעדריהם על כתפיהם ובורחים, כי לא להם להתכתש, במאבק הנושא אופי לאומי – עם אחיהם, בני עמם ודתם. רק הפועלים העברים, שהציעו עצמם לעבודה, הם, יחד עם הצעירים מבני המושבה, נשארים להיאבק על כיבוש חלקת הקרקע.
יום העבודה הראשון עובר בהצלחה יחסית. המושבה קבעה נוכחות ובעלות על השטח החדש. בערב מתכנסים הפועלים חבורות-חבורות, על הגבעה, מאחורי בית-העם שבמושבה, והם משוחחים. בלב אחד הפועלים מן העלייה השנייה, לוריא, מתעוררים רגשות חרטה בהרהרו במה שעבר עליהם היום – כיצד הם, בעצם כוחם, לקחו את האדמה, שאמנם נקנתה כדין – אבל לקחו אותה מידי יושביה הקודמים. הללו עיבדו אותה, בדרך-כלל כבר היו אריסים, שהפסידו את אדמותיהם לאפנדים לאחר ששקעו בחובות. היהודים היו קונים את האדמות מידי האפנדים, ולא מבעליהן הקודמים, הפלאחים, שאיבדו את הבעלות עליהן, אך המשיכו לעבדן באריסות. אומר לוריא:

"נפשי הומייה להם. פניהם היו כואבים כל כך בשעה שפנו ללכת מאיתנו. נדמה לי כאילו נגזל מהם דבר יקר וקדוש. ליבי נפל עלי. כלום אי אפשר שלא לנגוע בקרקע שלהם?"

הכוונה היא – לגעת בקרקע של הערבים, של השכנים. לאמנון, בן האיכרים, ישנה תשובה מעשית. הוא אומר שבמקום שלוש נפשות שמכלכלת כל יחידת קרקע כיום, היא תכלכל מעתה, כשיעבדוה היהודים – עשר נפשות, כי העיבוד יהיה אינטנסיבי ולא אכסטנסיבי. זו אותה התשובה שנתנו יצחק אפשטיין [סבו של אלוף הראבן, שמת לאחרונה] ב"שאלה נעלמה", ור' בנימין ב"משא ערב". עיבוד אינטנסיבי של הקרקע – כדי שאותה יחידה תפרנס מספר כפול ומשולש של נפשות, ומשני העמים – שעה שקודם פירנסה רק ערבים מעטים, שעיבדוה עיבוד אכסטנסיבי, ולא הצליחו להפיק ממנה את מירבה ומיטבה.
עונה לו לוריא:

"אכזרית היא מלחמת קיום זו. נמצא שאנו, הפועלים העברים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."

*
הרהורים דומים אנחנו מוצאים ברומאן אחר על תקופת העלייה השנייה, שנכתב מאוחר יותר, ב-1929, אך הופיע כבר באותה שנה, "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ. גם ביצירה הזו כבר דנו, מכמה בחינות, וכאן נביא רק היבט נוסף אחד. עמשי יושב לפנות ערב בשולי המושבה, ורואה חבורה של ערבים חוזרת לכפרה מעבודתה במושבה:

ברפש הדרכים ובבוץ של השלוליות עברו גם פלאחים ופלאחיות יחפים ובלואים. הם לא הציעו, כהבידואיות, חלב בחינם. הם הציעו ביצים ודגים למכירה. הם עוררו בחילה, מבלי שעוררו צער. ולא ידעתי מה לחשוב. אלה, מוכרי ביצתם האחרונה, [בעלי?] העיניים החולות ומוכי השחין, המסתפקים בבצל ובחרוב, והטומנים פרוטתם בכדים קבורים, הבהם יתחרה פועלנו העברי? הנתגבר עליהם? ועוד שאלה, קשה יותר – הכדאי להתגבר עליהם? העם המגורשים נבוא ונגרש? ואנו המרוחקים, נרחיק? וידעתי גם את אשר מתחתית לדברים, וכי אפשר לנו לא לרכוש קרקע ולא לכבוש את העבודה? הנשוב נהיה תגרנים תלושים גם פה, בלי קרקע לחרישה ולזריעה? לא תהי לנו פינה שקטה בעולם אם אדמתה לא תהיה ברשותנו, ומחרשתה ומעדרה – בידינו. וכשומר אגיד לך – אם לא תדע ידנו להחזיק חרב ורובה.

שוב אנו עולים פקפוקים והרהורים לנוכח המצב בארץ-ישראל, שגורם לכך שלא המאבק המעמדי מתרחש בה, אלא מאבק לאומי, שבו כל הצדדים מצד אחד עומדים במצב כמעט חזיתי כנגד כל הצדדים מן הצד השני, וההכרח שלנו חזק יותר מן הפקפוקים, הקשים-כשלעצמם – האם אנחנו יכולים ומסוגלים להתחרות בפועל הערבי? האם מותר לנו להתחרות בו ולשלול את זכותו שלו לעבוד על הקרקע שקודם לכן היתה ברשותו כבעלים וכאריס?

*
בשנת 1942 הופיע סיפור ארוך (או נובילה) מעניין ביותר, בשם "מגילת תנחום", פרי עטו של הסופר יצחק שנהר-שנברג. גיבורו, תנחום, הוא בחור יהודי שנולד למשפחה מסורתית רגילה במזרח-אירופה, בגאליציה או באוקראינה. בנעוריו הוא נעשה קומוניסט, מושפע מגלי המהפכה הרוסית בשנות העשרים. אחר כך הופך לציוני, עובר לברלין, ומשם עולה ארצה בתור ציוני מתון, של הזרם האמצעי. אך בארץ, בשנות השלושים, הוא נעשה רוויזיוניסט, משום שהוא מתנגד להבלגה, כלומר לתגובתם, הרכה בעיניו, של המוסדות הלאומיים היהודיים, לנוכח גלי המאורעות, שהחלו ב-1936. הוא מניח פצצה בבניין המוסדות הלאומיים של היישוב העברי, כדי למחות על מדיניות זו. הוא נאסר על ידי הבריטים, ובכלא הארץ-ישראלי, תחת מרותם של אלה, הוא פוגש באלכסנדר, מנהיג יהודי בפק"פ – זו הפראקציה, המפלגה, הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה אותה תקופה בארץ-ישראל וחבריה היו יהודים וערבים כאחד. תנחום פוגש בכלא גם בקומוניסט ערבי, מוחמד ג'מוס.
אלכסנדר מטיף לתנחום ומסביר לו את המצב כפי שנראה על פי גישתו המעמדית, הקומוניסטית, הגורסת מלחמת מעמדות. אלכסנדר מצביע על מוחמד ג'מוס, ואומר:

"הנה הוא ושכמותו – הם-המה אדוני הארץ הזאת. מה זכות יש להם, לציונים, לבקש תרופה לצרת עמם על חשבון אומה אחרת? וכי יכול אדם להידחק לחדר שאחר גר בו? הבלותא. הכן אני דובר, מוחמד ג'מוסי?"

ואז הערבי, גבה-הקומה, מחייך ואומר:

"יפה דרשת חוואג'ה איסכנדר."

ושם, בכלא, שב ואומר אלכסנדר לתנחום:

"הציונים עשו קנוניה שפלה על חשבון אומה ערבית רפופה ומסכנה, והם עצמם כל עיקרם אינם משמשים אלא מכשיר זעיר בידי צד שלישי, הדואג לשלטונו בעולם. ואין דרך אחרת כאן אלא שהפועל העברי יעשה יד אחת עם העמל הערבי, והלך לפניו לנחותו בדרך, ויחדיו יאסרו את המלחמה כנגד כל המשעבדים באשר הם שם. בימים אלה מצווה אדם לראות רק אל המציאות, ואין מקום להזיות חולניות. עם ישראל אין לו תקנה אלא במהפכה עולמית."

תנחום משתחרר מהכלא ומגיע למושבה בדרום, (אולי זו שוב המושבה רחובות), ובה הוא בא תחילה בקשר עם מוחמד ג'מוס, שגר בכפר השכן; יחד עוסקים השניים בפעילות פוליטית קומוניסטית, כאמור – זו אכן היתה המציאות באותן שנים, יהודים וערבים פעלו יחד במפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית, בפראקציה, ניסו ליישם את השקפת-עולמם, ונרדפו על-ידי השלטון הבריטי.
אך הנה פורץ גל חדש של מאורעות, (אלה השנים 1939-1936), ותנחום מוצא עצמו איש מגן בעמדה, על גבול המושבה. ומי בא מולו, ומי פוצע אותו בהתקפה הזו? – מוחמד ג'מוס בא מהצד השני, ויורה בו.
תנחום נפצע, נשלח להתאשפז ב"ביקור חולים" הוספיטל בירושלים, ובבית-החולים הזה, הדתי – הוא נעשה אדוק בהליכותיו, חוזר-בתשובה; תנחום בורח מן ההיסטוריה הציונית לגווניה – היישובי-כללי, הרוויזיוניסטי והשמאלי-מתון, וכן מדרך הקומוניזם; נותן גט לכל גלגוליו הקודמים בארץ, בורח מן ההיסטוריה היהודית החדשה, האקטיבית – ונעשה יהודי חרד החי במאה שערים בירושלים, בקרב מתנגדיה החריפים של הציונות.

*
הרומאן "תחת השמש" למשה שמיר הופיע בשנת 1958, והוא סיפור על חיים במושבה ארץ-ישראלית בשנות השלושים לערך, תקופה של ערב מאורעות 1936.
בחלקו הראשון של הרומאן מתואר איכר אלמן וערירי, בשם שפירא. הוא מעביד חרת (פועל) ערבי, אבו-פאדל, שגם גר אצלו בחצר, עם משפחתו. שפירא מובדל משאר האיכרים במושבה, ויחסיו עימם אינם תקינים ביותר.
זריפה, בתו של אבו-פאדל, חיה עם האיכר שפירא, שמוצא בה פורקן לתאוותו לבדידותו. היא יולדת לו תינוקת. נוצרת איזו סימביוזה של חיים בין האדון היהודי, בין האיכר – לבין המשפחה הערבית התלויה בו לפרנסתה, ואשר את בתה כבש לו לפילגש. ממש סיפור "פיאודאלי".
חמש-עשרה שנים עובד אבו-פאדל אצל שפירא, עובדת אצלו כל המשפחה. והנה באה תקופה של ערב מאורעות 1936, ובה מתרחש הסיפור. המצב הביטחוני משפיע על שפירא, ואולי גם נמאס עליו מצבו האישי, שהוא שוקע יותר ויותר במשפחת אבו-פאדל. מרגיז אותו לראות מדי יום את התינוקת הערבית שלו, שילדה לו מזריפה, והוא מחליט לגרש את המשפחה.
זה פרק ממש מסעיר. שפירא מגרש אותם בלי להעניק להם מאומה על כל שנותיהם אצלו. אהדת המספר נתונה בפירוש למקופחים, למשפחת אבו-פאדל. בערב שב אבו-פאדל עם חבריו לחצר. הם קוראים לשפירא החוצה. ולאחר ששפירא יוצא, מבלי לחשוד במאומה – יורים בו והורגים אותו.
המושבה כאן היא שוב רחובות, או באר-יעקב הסמוכה, כך לפי התיאור, אם כי השם אינו נאמר במפורש. בחלקו הראשון של הסיפור אנו רואים שאהדת המספר, שכנראה היה קרוב, בעת כתיבתו, לרעיון המאבק המעמדי ואחוות העמים (שמיר היה ב-1958 מסופרי המפלגה השמאלנית, מפ"ם) – אהדתו נתונה למנוצל הערבי ולמשפחתו, כנגד האיכר הבורז'ואי, הפיאודל – היהודי.
בכך עדיין לא מסתיים הרומאן. ההיגיון של מאורעות 1936, או הקיטוב הבא בעקבותיהם – חזקים יותר מן האהדה שרוחש המספר, בתחילת סיפורו, לערבי המקופח בידי האיכר היהודי.
בקבוצת התיישבות צעירה, ליד המושבה, מתנהל דיון אידיאולוגי קשה ונוקב – מה לעשות עתה, ערב המאורעות? – החברים הצעירים אמונים על אידיאות ציוניות, אך גם סוציאליסטיות, ואלה האחרונות – חלקן או רובן זר למדי, מיובא משם, מרוסיה, ארץ המהפכה; ואילו עתה, וכאן – ישנה התפכחות, וגם קינאה באיכרים הוותיקים והמעורים בארץ ובהליכותיה. אומר אחד מחברי הקיבוץ הצעירים, באסיפתם.

"אפילו בכך, בהבנת הערבים ובידיעתם – בקיאים ממך איכרי המושבה. הם, שהינם אדונים לשחוריהם, ברשותם לשון משותפת, גם רעות פעמים, גם יחסים קרובים, גם ביטחון במגע-ומשא. אתם, שהנכם אחים לשכניכם, פועלים כפועלים, מנוצלים כמנוצלים – עוד אין שפתם שגורה בפיכם, אין מנהגיהם בידיכם, וכל מגעיכם עימם – בזרות שהיא איבה, שהיא שפיכות-דמים. קיבוצנו שלנו, בעצמו של דבר – היכן הוא חי? האם הוא חי בארץ-ישראל?"

אומר חבר אחר באותה אסיפה:

"אי אפשר הרי, לכל השדים והרוחות, ליטול מושגים ותמונות והנחות מוקדמות, שקנינו לנו שם, במזרח-אירופה, ולהעבירם לכאן כמות שהם. נותן עבודה, פועל, איכר, בן-ברית, אוייב. בשעה שאנו משננים לעצמנו מילים אלה, מה פירושן? האם סלומון, האיכר, הוא נותן-עבודה? הרי אף פעם לא נתן לנו עבודה? איכר, אוייב – כיצד אוייב? מהו סלומון? אי אפשר לסבול עוד עניין זה, שהאיכרים וערביאיהם ופרדסיהם ובניהם ובנותיהם ואדמתם ונופם יהיו כולם כאחד בברית נגדנו. צריך במקום כלשהו להבקיע את הברית הזאת. אולי מלחמתנו האומללה על עבודה עברית היא יותר לשם כך, מאשר לשם פרנסה?"

הבקעתה של ברית זו, שצעירי העלייה השלישית, חברי הקבוצה, חשים בה, ברית האיכר היהודי עם פועליו הערבים – באה כמובן בתקופת המאורעות. דווקא התקופה הקריטית של רצח בדרכים, של התנפלויות, של קושי ביטחוני – היא המלכדת את הפועלים הצעירים, חברי הקבוצה, עם האיכרים, שנואי-נפשם מבחינה מעמדית – בברית הגנה כנגד הסביבה הערבית. ושוב אנו רואים – התפכחות, לא שאלה מעמדית אלא מאבק לאומי.

ישנם אפוא מעין שני קווים מקבילים או שני נושאים שחוזרים במקביל בהשתקפות השאלה הערבית בספרות העברית, בחתך של "מאבק מעמדי או לאומי?"

*
הקו אחד, שאותו הראינו – עובר מ"הדסה" לסמילנסקי, דרך "נדודי עמשי השומר" לרבינוביץ ו"ימים ולילות" של ביסטריצקי, (שבה דנו בשיחה השביעית), ועד ל"תחת השמש" של שמיר. (הקיצוניות הרואה בהשקפה המעמדית פתרון יחיד לסכסוך – מתבטאת גם במקרה מן ההיסטוריה היותר קרובה, של אודי אדיב, מקרה לא-ספרותי, אף כי לימים כתב רן אדליסט רומאן, ובו דמות כאודי אדיב עומדת במרכז העלילה). התבנית החוזרת היא זו של התפכחות. תחילה – נטיות מאוד אוטופיות בכיוון המארקסיסטי של פירוש ההיסטוריה, שמפרש כל מה שקורה כאן, במזרח התיכון, בראי של מלחמת מעמדות, ומבקש לפעול על פיה – ולבסוף באה ההתפכחות. כך מימות העלייה השנייה, השלישית, ועד לימינו אלה.
כיצד שאלה זו עומדת כיום במדינת ישראל, שהיא למעשה מדינה של שני עמים, אולי כבר מדינה דו-לאומית, והמאבק הלאומי שב ומקבל בה גם גוון של מלחמה מעמדית, אלא שבגלגול הנוכחי – אין זה בגלל אידיאולוגיה מרקסיסטית, אלא במציאות חברתית של שני עמים שהפכו בעצם לשני מעמדות.
זו שאלה קשה מאוד, שמעניקה אקטואליות רבה ליצירות הקודמות שהזכרנו, ודומה שזו גם מגמה שהולכת ומתחזקת בספרות העברית, שנכתבת בשנים האחרונות, ואשר כשהיא מתארת את השאלה הערבית, הרי זה לא רק מבחינה אידאית-לאומית אלא כתיאור מציאות חברתית שיש בה שני מעמדות – שני עמים שהם גם שני מעמדות, שחיים בארץ משותפת אחת, אבל בהבדל מכריע – אותן יצירות, אותם אנשים, שדיברו על מלחמת מעמדות בתקופת העלייה השנייה, והשלישית, דיברו על מלחמת מעמדות של יהודים וערבים, שכם אחד – כנגד יהודים וערבים אחרים, בעוד אשר הזהות בין מאבק לאומי ומאבק מעמדי בישראל כיום – נושאת אופי כזה – שהקו החוצה הוא לאום ומעמד מצד אחד כנגד לאום ומעמד מצד שני, כשלצערנו הולכת ונעשית זהות די חריפה בין לאום למעמד – משני הצדדים של המתרס, וזו כבר אינה מדינה דו לאומית או דו-מעמדית, אלא מלחמת אזרחים.

*
הקו השני, שראוי לעסוק בו בהרחבה כשלעצמו – בולטות בו שלוש יצירות: מ"תמול שלשום" (1945) לעגנון, שמתאר את תקופת העלייה השנייה, (עסקנו בו בשיחתנו השמינית), דרך "מגילת תנחום", (1942), שתקופתו העלייה השלישית, (ודנו בו בשיחתנו זו) – ועד ל"המאהב" (1977) של א.ב. יהושע, שמתרחש על רקע מלחמת יום כיפור.
מה משותף לשלוש היצירות האלה?
יצחק קומר, גיבורו של עגנון ב"תמול שלשום", הוא איש העלייה השנייה, שבורח לבסוף לחיק היישוב הישן בירושלים, בורח מפני העשייה הציונית, נמלט מן ההיסטוריה האקטיבית, הפעילה, העברית החדשה – אל איזו היסטוריה נצחית של פאסיביות, של אפס-מעשה, של המשך הגלות – שמאפיינת את היישוב הישן. זוהי בריחה פאטאלית, שכפי שראינו מביאה עליו את מותו. אולי עגנון, שהטיל ספק כה חמור ב"דת העבודה" של העלייה השנייה, כתב ב"תמול שלשום" שאין דבר כזה, ומילט את גיבורו ממנה – הראה שגם הפתרון של החזרה בתשובה אין בו תשובה אלא סכנה של שיגעון ומוות.
ב"מגילת תנחום" ליצחק שנהר, בורח גיבורו מן המאבק הלאומי, מגלי המאורעות, מהיפצעותו בהתקפה במאורעות 1936 – בורח מהיותו קומוניסט, רוויזיוניסט, איש תנועת-העבודה, בורח מכל הגלגולים שעבר – אל היישוב הישן בירושלים. שם הוא משנה את זהותו, חוזר בתשובה, וכאילו בכך הוא התפטר, פטר עצמו – מתשלום מחיר הציונות, האקטיבי, של עבודה ולחימה במסגרת ההיסטוריה העברית החדשה של ארץ-ישראל.
מוטיב דומה מופיע בסיום "המאהב" של א.ב. יהושע. משדה-הקרב של מלחמת יום כיפור, ממרחבי סיני – שולפים את גבריאל גיבורו שני אברכים מזוקנים, שולפים בעקיפין – על-ידי כך שהוא מאמץ לעצמו את "מדיהם", את תלבושתם החרדית, ובתלבושת שחורה זו הוא בורח משדה-הקרב הציוני, הלאומי – בורח אל חיק היישוב הישן בירושלים. בסיפור בשם "המאהב", שפירסם א.ב. יהושע לפני הידפס הרומאן (ואשר לדבריו קדם לרומאן כולו על פי סדר כתיבתו), הבריחה, המקלט – הם סופיים. לכן דומני שהסיפור כשלעצמו אולי מעניין יותר מהקשרו ברומאן, כי ברומאן לא הניח יהושע לגבריאל גיבורו, המאהב, להישאר בירושלים, אלא החזיר אותו גם מן הבריחה הזו אל איזו ריקנות בלתי-מוסברת. סיום הרומאן אינו ברור – מה דעת המספר על גורלו של אותו בורח מן ההיסטוריה הציונית?

קריאה מומלצת לשיחה אחת-עשרה:
משה סמילנסקי: "הדסה" (1911, הופיע 1934).
יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).
יצחק שנהר (שנברג): "מגילת תנחום" (נדפס לראשונה 1942).
משה שמיר: "תחת השמש" (1958).
ש"י עגנון: "תמול שלשום" (1945).
א.ב. יהושע: "המאהב" (1977).

אהוד בן עזר:
כענבים במידבר. במלאת עשרים שנה למותו של יצחק שנהר. הארץ. 17.6.1977.
פועלים במצור למנחם בדר. ספרי דורות קודמים. הארץ. 16.9.1977.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

בן עזר, אהוד – "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.
[כנ"ל] – תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001.
[כנ"ל] – "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999. אזל.
[כנ"ל] – "ברנר והערבים". במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. אזל.

המשך יבוא

הבהרה: אהוד בן עזר לא למד מעודו ספרות באוניברסיטה. הוא הסתפק במה שלמד בספרות העברית בתיכון חדש בתל אביב מפי יעקב בהט, ובספרות הכללית – מפי טוני הלה, ולכן בחר שלא ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה בירושלים – אלא פילוסופיה, פילוסופיה עברית, ומחקר הקבלה אצל גרשם שלום.
וכידוע, אהוד בן עזר לא קיים, אינו ידוע – לא כסופר עברי, לא כסופר-אורח לא כחוקר ספרות ולא כפרופסור מוקפץ – בשום אוניברסיטה בישראל, למעט אוניברסיטה בת שלמה רבתי, וזאת בזכות הרקטור שלה פרופ' פלוץ בן שחר, שגם מרשה לפרופ' בן עזר לחלוב את השדיים של הסטודנטיות הצעירות מהדיר של משק שוורצמן השכן.