15.2.16. יום שני. אני מקבל מכתב נוגע ללב ומיד עונה עליו:
פרדה
שלום אהוד בן עזר,
ראשית, אני מבקשת להודות לך על שפרסמת את רשימותיי בעיתונך האינטרנטי הייחודי: 'חדשות בן עזר'.
בשנתיים האחרונות התברר לי שחליתי בסרטן שהתפשט בגופי ואכל אותי מבפנים. למרות זאת האש בערה בי ולא יכולתי שלא להגיב פה ושם למתרחש במקומותינו.
למעט בני המשפחה והקרובים ביותר, איש לא ידע על המצב חסר התוחלת שהביא אותי להחלטה: לשים קץ לחיי בעודי במצב "תקין" יחסית, הן בזכות המחשבה הצלולה והן תודות למזלי הטוב, שכלפי חוץ קשה היה להבחין במה שמתחולל בתוכי.
ההחלטה לשים קץ לחיי גמלה בליבי כל עוד אני עדיין שולטת בגורלי.
האנשים הטובים בשוויץ במסגרת 'המתת חסד' הסכימו לסייע בידי לסיים את הסבל ואני נוסעת בשבוע הבא לשם בלוויית הבנים וכלתי. בסוף השבוע הבא אפרד בעזרתם מהעולם הזה.
אני נפרדת ממך בצער על שלא אוכל יותר ליהנות מהעיתון האינטרנטי המרתק שלך.
הייה שלום,
רביבה בן זאב (לבית לוינטון)
לרביבה היקרה,
מכתבך זיעזע אותי ואיני מפסיק לחשוב עליו. אכלול אותו ביומן שלי כדי שלא יילך לאיבוד כי כמובן אינו לפרסום.
ועם זאת, אם עדיין בכוחך, הייתי מבקש ממך לכתוב למכתב העיתי רשימה אחרונה שתוכל להתפרסם גם אחרי מותך ובה סיפורך והצוואה שלך, פרטית וציבורית.
ואני מאחל לך שייסורייך לא יהיו רבים.
בברכת פרדה,
אהוד בן עזר
*
17.2.16. יום רביעי.
אהוד היקר,
תודה על מילותיך החמות.
ידידים טובים וחברות טובות הגיבו גם הם בתדהמה ובדמעות כשנפרדתי מהם במייל. איש מהם לא ידע על מחלתי, אותה השתדלתי להסתיר. את שיחות הטלפון של כמה מהם אני נוצרת בליבי באהבה ובהתרגשות רבה. הופתעתי עד כמה קרובים ומכרים שאיתם הייתי בקשר רגיל, ידידותי, חברי – התגלו בתגובותיהם כידידי נפש.
במצבי היום, כשישה ימים לפני נסיעתי לשוויץ, איני מסוגלת כבר לשום דבר. גם הכתיבה, שבדרך כלל היתה קלה בשבילי, נראית עכשיו כמשא בלתי אפשרי. למעשה, בכל הרשימות שלי שהתפרסמו בעיתונך, חבוייה השקפתי הלאומית והאישית על כל המתרחש במדינה שלנו. מי שקרא אותן, קלט את דעותיי ואת השקפותיי, ובמיוחד עד כמה נעצבתי מהעובדה ששנאה עצמית איומה ומיותרת מבעבעת בקרב כמה קבוצות, ואלה אפילו אינם קולטים שבהצהרותיהם ובפעולותיהם הם מקרבים מלחמת אחים שהיא ממש לפתחנו. (חס וחלילה!)
אני מצוייה עכשיו באפיסת כוחות ואפילו סירבתי גם לבני המשפחה המורחבת שביקשו לבוא להיפרד ממני – להימנע!
כל התרגשות, ולו הקלה ביותר, משפיעה עלי לרעה ומגבירה את הכאבים ואת השיעול ואת כל יתר התופעות הקשות.
חברתי הטובה אילנה אדם הפתיעה אותי וכתבה כמה שורות מרגשות שנועדו לפרסום אחרי שכבר לא אהיה. היא הקריאה אותן בפניי כשהגיעה אלי בתחילת השבוע ושתינו בכינו.
הבטיחה לשלוח אליך ל'חדשות בן עזר' כדי שתפרסם בעיתונך אחרי לכתי.
עכשיו, אחרי שקראתי את תגובתך, אני בטוחה שתפרסם.
וכמה מילים טובות על ארגון מבורך והוא "הוספיס ביתי" ("רוני צבר" – צבר רפואה, מערך אשפוז בבית). רופא, אחות, עו"ס עמדו לרשותי (ועדיין עד ה-25 בפברואר) 24 שעות ביממה. אנשים נהדרים שרק משתדלים להקל, אם בתרופות (אינהלציה עם מורפין, ושאר תרופות ארגעה ושיכוך, ואם בשיחות בטלפון ובביקורים בביתי. אין דבר כזה בעולם!
וכמובן אני אסירת תודה לבנים הנפלאים שלי ולכלותיי הרגישות, שעשו הכול כדי לממש את בקשתי להגיע לשוויץ ל'המתת חסד'. רק הם ואני יודעים איזו 'ויה דולורוזה' היינו צריכים לעבור כדי שאגיע סוף סוף למנוחת עולם הרחק מהבית.
וסוד קטן נוסף: ב-15 בדצמבר 2015 עשיתי ניסיון התאבדות שנכשל. הבנים הבהילו אותי לאיכילוב, והרבה איני זוכרת מהאירוע הזה. למחרת ב-16 בדצמבר גמלה בליבי ההחלטה לסיים את חיי בצורה מכובדת ואסתטית בשוויץ – והם נענו לי.
בזה אני מסיימת, ושוב מודה לך ומקווה מאוד מאוד שלמרות כל האיומים, מדינת ישראל תמשיך להתקיים בארץ ישראל – הבית הלאומי היחידי שיש לנו, היהודים.
הייה שלום,
רביבה
*
18.2.16. יום חמישי.
אופס... נשמטה ממני הבקשה לציין שגם המכתב הזה אליך הוא אישי ואינו לפרסום.
בתודה ובהערכה,
רביבה
לרביבה היקרה,
אכן עדיין לא, אבל נדמה לי שאחרי מותך ראוי לפרסם את הדברים כי הם נוגעים ישירות גם להרבה אנשים אחרים הנמצאים במצוקה ומהווים מסמך נדיר בעוצמתו.
שלך
אהוד
אהוד היקר,
אני מחשיבה מאוד את דעתך, ובהרהור שני ייתכן שהצדק איתך. באם תחליט לפרסם אחרי שכבר לא אהיה כאן, אנא ציין שביקשתי לא לפרסם את הדברים כי הם נכתבו אישית אליך. תגובתך שיכנעה אותי ואני סומכת על שיפוטך.
ולא לפרסום בהחלט:
לידיעתך, ביום שישי הבא 26 יתבצע ההליך הסופי. בניי יחזרו ארצה בלי הארון, כי הפרוצדורה שם מעורבת בהליכים משפטיים, וייקח עוד כמה ימים עד שהארון יגיע לקבורה בקרית שאול.
בצוואתי ביקשתי מבניי ובני המשפחה שלא ישבו שבעה, (למרות היותי יהודייה כשרה ואפילו מבית דתי שומר מצוות) וכן ביקשתי שיפרסמו מודעה בעיתון 'ישראל היום' רק למחרת ההלוויה. פוסט מורטום.
השארתי בידיהם רשימה מצומצמת של המלווים שאני חפצה שישתתפו בהלוויה: חוץ כמובן מבני המשפחה הקרובה ביותר וגם המורחבת, וכמה חברים טובים שעברו איתי כברת דרך. כל זאת מפאת ראייתי את המוות כמשהו פרטי ולא ציבורי.
הייה ברוך.
רביבה
אהוד – ההסכמה שלי לפרסום המייל האישי שלי אליך – מטרידה אותי... הדברים כל כך אישיים ופרטיים שאין זה מתאים לי ולאופיי לחשוף אותם ברבים. עם זאת אני מבינה את הטיעון שלך שיש טעם בפרסומם כי הם נוגעים ישירות להרבה אנשים – כדבריך.
לפיכך ציינתי באדום את מה שאני מבקשת לא לפרסם.
אנא, מלא את בקשתי.
בתודה,
רביבה
[אהוד: אבל היא לא ציינה באדום שום דבר].
*
19.2.16. יום שישי.
אהוד,
אנא הבן עד כמה אני מתלבטת בין הרצון לשמור על פרטיותי לבין דבריך המשכנעים כמה שכדאי לפרסם את אשר כתבתי (בהינף קולמוס), בגלל העובדה שהתוכן נוגע לאנשים רבים הנמצאים במצוקה כשלי. התייעצתי עם בני המשפחה וגלגלתי מחשבות שוב ושוב ואני סבורה שהצדק איתך.
לפיכך אני חוזרת בי ומאשרת שתפרסם (רק אחרי כלותי!) על פי הבנתך ולפי שיקולך.
אני חושבת שבכך סגרתי את ההתלבטויות...
תודה ושבת שלום,
רביבה
*
רביבה,
אני ממש מצדיע לאומץ ליבך ולצלילות דעתך בדרכך האחרונה.
אהוד