בערב ל"ג בעומר הקרוב ימלאו 75 שנים להקמת הפלמ"ח. אי אפשר לתאר את הציונות בלי הפלמ"ח; את המאבק בבריטים, את ההעפלה וכמובן את הניצחון במלחמת השחרור. ואי אפשר להבין את הפלמ"ח בהתעלם מהבחירה להכריז על הקמתו בל"ג בעומר. ואי אפשר להבין את המהפכה הציונית בהתעלם מהמקום המרכזי של אתוס הגבורה של מרד בר כוכבא בהוויה הציונית.
ב"מבחן התוצאה" הקר, בטבלאות אקסל חסרות רוח ונשמה של "רווח והפסד", מרד בר כוכבא היה כישלון חרוץ. אמנם בר כוכבא הצליח לסחוף אחריו את העם ולארגן אותו למרד, שבראשיתו הביא לניצחון על האימפריה הרומית האדירה ולעצמאות יהודית, שנמשכה שלוש שנים, אך לאחר שהאימפריה גייסה את כוחותיה מארצות אירופה והמזרח, היא דיכאה את המרד באכזריות, בהשמדה המונית ובמכה קשה לעם היהודי בארץ ישראל, שהאיצה והרחיבה את יציאתו לגלות. אולם "מבחן התוצאה" הזה, אולי תואם את "האמת הארכיאולוגית", על פי הגדרות אחד העם, אך זו גישה מצומצמת וצרה בפרספקטיבה רחבה של "האמת ההיסטורית".
נס קיומו של העם היהודי, היחיד מעמי קדם, בתנאי השעבוד, הגלות והפיזור הבלתי אפשריים, הוא תופעה כמעט בלתי נתפסת, ואי אפשר להסביר אותה בממד מצומצם אחד. לטעמי, בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ניתן להסבירה באחדות של ניגודים היסטוריים, המשלימים אלה את אלה. לכאורה, אין ניגוד גדול יותר בין מה שמייצג רבן יוחנן בן זכאי למה שמייצג בר כוכבא. אך עורמת ההיסטוריה, היא שהשילוב בין הניגודים הוא שקיים את העם היהודי.
ריב"ז העניק ליהדות את הגמישות והסתגלנות, בכך שהנהיג יחד עם חכמי יבנה בדורו וממשיכיהם בדורות הבאים את הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות – יצירת יהדות פוסט מקדשית, היודעת להתקיים ולשגשג גם ללא עצמאות מדינית, ללא ישיבה בפועל בארץ ישראל, ללא בית המקדש ועבודת הקורבנות וללא המצוות התלויות בארץ. זו יהדות שהיטיבה להסתגל למהמורות ההיסטוריה, לתועפות השנאה והרדיפות ולשמר את העם היהודי, את דתו ותרבותו, כאשר ארץ ישראל היא מחוז חפץ, כמיהה וגעגוע בציפייה לגאולה ניסית. היהדות הרבנית השתדלה להדחיק את רוח הלאומיות ואת הגיבורים הלאומיים כמו המקבים, הקנאים ובר כוכבא, והציגה את הלאומיות האקטיבית כהפרת שלוש השבועות – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ.
השואה היתה סופה של היהדות הגלותית. אלמלא התחייה הציונית, שקדמה לשואה, לא היתה לעם היהודי תקומה מן החורבן הזה. התחייה הציונית לא היתה מתרחשת אלמלא נזרעו בעם היהודי וביהדות זרעי ההתרסה, התגר והאקטיביזם הלאומי, שאיתגרו את הגעגוע הפאסיבי לאורך הדורות, רחשו ופעפעו בתת התודעה היהודית. הזרעים הללו הביאו גם לאסונות, כמו השבתאות, אך בלעדי הרוח הזו, הגם שהודחקה, ספק רב אם העם היהודי היה מתקיים לאורך הדורות. ובזכות הרוח הזו, ובהשפעת הלאומיות המודרנית באירופה, עלתה הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, שאפשרה את המשך קיומו גם במאה ה-20, במאה ה-21 ולעתיד לבוא, בשיבת ציון וקוממיות לאומית במדינת ישראל הריבונית.
בר כוכבא הוא אחד הסמלים המרכזיים של רוח האקטיביזם הלאומי, שחוללה את הציונות, ובזכותה העם היהודי שב למולדתו, החייה את שפתו והקים את מדינת ישראל.
מרד בר כוכבא, כמו גם מרד המקבים והמרד הגדול, היו סמליהם של כל הזרמים בציונות – הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, האזרחית והדתית. הניסיון בשלושים-ארבעים השנים האחרונות לקעקע את אתוס בר כוכבא ולהציג אותו כמטורף שהמיט אסון על עם ישראל, נובע בעיקרו מנסיגה מהאתוס הציוני ורצון לקעקע את סמליו.
במוזיאון ארץ ישראל מוצגת בימים אלה התערוכה "בר כוכבא". התערוכה נפתחת בסיפור ההיסטורי של המרד ומציגה ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה. עיקרה של התערוכה, הוא מקומו של בר כוכבא באתוס הציוני – בספרות, באמנות, בחינוך, באגודות הספורט, בתנועות הנוער (מבית"ר ו"בני עקיבא" ועד "השומר הצעיר") ובממלכתיות; מהאגדה על בר כוכבא והאריה, שחוברה באמצע המאה ה-19 ועד טקס הקבורה הממלכתי (והפאתטי משהו) של "עצמות לוחמי בר כוכבא" ב-1982, שבועיים לפני פרוץ מלחמת הלבנון הראשונה.
התערוכה מסתיימת בפולמוס על מיתוס הגבורה של בר כוכבא. המחלוקת מוצגת בהקרנת דיון טלוויזיוני בהנחיית אלעזר שטורם, בין הרב אורי שרקי להיסטוריון פרופ' קרלו שטרנגר, (ולמעשה לעימות בין שטורם ושטרנגר לשרקי).
התערוכה מיטיבה להציג את מקומו של בר כוכבא בסיפור הציוני ובתרבות הציונית, תוך שהיא ממחישה זאת במוצגים יפים ומרגשים. לזכותה של התערוכה יש לציין, שהיא אינה נוקטת עמדה, אלא מספקת כלים לקהל למחשבה ולגיבוש דעה.
עם זאת, יש בתערוכה מיספר כשלים. העיקרי הוא בסרט הטלוויזיה, שהווליום שלו נמוך מאוד וקשה מאד לשמוע אותו על רקע האקוסטיקה הגרועה של אולם התצוגה כולו. מתחת לדגל של קן "השומר הצעיר" בנתניה מל"ג בעומד תשכ"ה, נכתב "אמצע שנות החמישים" אף שהשנה היא 1965. בסרטון על המכביה הראשונה, שנקבעה לציון 1,800 שנה למרד בר כוכבא, נאמר שהשתתפו במכביה 930 ספורטאים, ובטקסט הכתוב על המכביה, הצמוד למסך, נכתב שהשתתפו בה 5,000 ספורטאים. חסרה התייחסות לאתוס הגבורה של בר כוכבא במחתרות ובצה"ל ובהצגת פולמוס בר כוכבא נפקד מקומו של פרופ' יהושפט הרכבי, שעורר את הפולמוס הזה בראשית שנות ה-80.
אסיים בדברים שאמר חתן פרס ישראל, הארכיאולוג יגאל ידין, חוקר מרד בר כוכבא והרמטכ"ל השני של צה"ל, בשנת 1983, בשיאו של פולמוס בר כוכבא שחולל הרכבי.
"...על סמך הערכת המצב שלנו... החליטו להכריז על הקמת מדינת ישראל! הרי החלטה זו יכלה להביא גם להרס. וההרס יכול היה להיות גדול מההרס של מרד בר-כוכבא, הרס טוטאלי. כי שנאת היהודים מצד ערביי הארץ, באותם הימים, כשהמופתי הירושלמי עמד בראשם, שנאתם היתה כל-כך גדולה, שמלחמתנו, לו נגמרה במפלה, ואולי גם בשחיטה פיזית – היתה נהפכת להשמדה מוחלטת! אלא מה? איך אומרים באנגלית: אין לך דבר המצליח יותר מן ההצלחה – ולכן, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מפי בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה הזמנית, תירשם בהיסטוריה העברית כאחד האקטים הגדולים של עמנו, ובצדק; ובן-גוריון – כגיבור שלמעשה הושיע את ישראל בשיקול-דעתו הנכון.
"מי שטוען, כטענתו של הרכבי, שיש לשקול כל מעשה העזה ב"חשיבה ריאליסטית" כהגדרתו, היה צריך להצביע בתש"ח נגד הקמת מדינה יהודית. שכן, כל הטיעונים נגד קריאת התיגר של 600 אלף יהודי ארץ-ישראל, היו אז חסרי הגיון.
"...ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידיאל בו מאמינים בני העם היהודי – גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי עמנו לא יוכל להתקיים כעם אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו – ועל כך יהיו בני העם מוכנים לתת את נפשם."

2. צרור הערות 5.3.16
* תודעה ציונית – החלטתו של הרמטכ"ל להוציא את נושא החינוך לתודעה היהודית בצה"ל מידי הרבנות הראשית היא החלטה חשובה מאוד, המעידה על כך שהוא מבין את החשיבות האדירה של התודעה היהודית, ואינו יכול להשאירה באחריות פלג דתי, שייעודו הוא מתן שירותי דת בצה"ל.
התודעה היהודית הנה התודעה הלאומית שלנו, שיש לה מרכיב דתי משמעותי, אך היא הרבה יותר מקיפה וגדולה מתודעה דתית. התודעה היהודית היא התודעה על אודות היהדות על כל גווניה וביטוייה, העתיקים והמודרניים, הדתיים והחילונים, הציוניים והאוניברסליים. הגישה על פיה זה לא באמת מעניין את צה"ל כצבא העם הממלכתי ולכן נשאיר את התודעה היהודית לרבנים, כי זה "שלהם", הייתה ממש מעילה בייעודו וייחודו של צה"ל, ואייזנקוט ראוי לברכה על צעדו.
בשום פנים ואופן אין להדיר את היהדות הדתית האורתודוכסית, על רבניה, מתחום התודעה היהודית בצה"ל, אלא שיש לראות בהם שותפים, לצד גורמים המבטאים השקפות, גישות וזרמים אחרים. אגב, גם היום לא רק הרבנות עוסקת בכך – למשל, מכון "שיטים" הקיבוצי עורך סדרות חינוך יהודי בגישה פתוחה, מתקדמת ופלורליסטית, אך עיקר החינוך היהודי נעשה בידי הרבנות וזאת היתה טעות.
שגיאתו של אייזנקוט, היתה העברת הנושא לידי אכ"א ולא לאחריות קצין חינוך ראשי. אני מקווה שהוא יתקן זאת.

* מלחמה קרה – הפרלמנט המצרי הדיח חבר פרלמנט כיוון שנועד עם שגריר ישראל. קודם לכן הוכה חבר הפרלמנט בנעל בידי עמיתו, שהפך לגיבור לאומי.
כך נראה השלום, אחרי 37 שנים.
למען השלום הזה ישראל נסוגה מכל סיני, עקרה והחריבה את כל יישוביה שם, גירשה את כל אזרחיה.
כאשר נחתם השלום, היתה אופוריה גדולה. נחתמו עשרות הסכמי נורמליזציה. היה ברור שאנו הולכים לקראת יחסי שכנות כמו בין ארה"ב לקנדה. היתה מחלוקת האם המחיר כדאי, אך היה ברור מה התמורה.
יחד עם סאדאת, נרצח השלום. את סאדאת רצח הג'יהאד האסלאמי. את השלום רצח חוסני מובארק.
הביטוי "שלום קר" לתיאור היחסים בין ישראל למצרים הוא ביטוי מכובס למלחמה קרה.

* מקדמת שוויון – הממשלה הנוכחית מקדמת יותר מכל ממשלה אחרת מאז קום המדינה את השוויון והשילוב של ערביי ישראל. המדיניות הזו באה לידי ביטוי בתוכנית האב לקידום האוכלוסייה הערבית בסך של 15 מיליארד שקלים, במינוי ניצב מוסלמי ראשון במשטרה ובמבצע לגיוס שוטרים מוסלמים למלחמה בפשיעה במגזר הערבי, בקידום פתרון מוסכם של פשרה לסוגיית הבנייה הבלתי חוקית ובבחירות ביישובי הפזורה הבדואית.
המלעיזים ימשיכו להתעלם מכל אלה ולהיטפל לדברי ראש הממשלה בבחירות על "הנוהרים לקלפיות". היו אלא דברים מכוערים ונפסדים, אינם יאים לראש ממשלה, אבל בסופו של דבר נבחנת הממשלה בהחלטותיה ומעשיה, ולא באמירה ביום הבחירות.

* עונש חינוכי – הצעת חוק: מי שיטען שהמדינה פאשיסטית – ייגזר עליו לחיות חצי שנה תחת משטר פאשיסטי. תרופה נגד הבורות, השקרנות והרשעות.

* ממשלה לאומית?! – עמית סגל בערוץ 2 ויוסי ורטר ב"הארץ" דיווחו בימים האחרונים על התארגנות של בכירי "מרכז-ימין" להפלת נתניהו. איני יודע עד כמה הדיווחים הללו רציניים. אני יודע, שטיבם של החיים הפוליטיים הוא שתמיד הם רוחשים התארגנויות כאלו, שלרוב אינן אלא משאלות לב, ולעתים רחוקות יותר יש בהן גם בשר. בשנה שעברה, בגחמה תמוהה וחסרת פשר, נתניהו טלטל את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת, יקרה, מזיקה ומפצלת על הרבה פחות מזה. וכך, במקום הממשלה הקודמת, בעלת ההרכב המאוזן, שקידמה כמה נושאים חשובים, הוא הקים ממשלת ימין צרה, או כהגדרתו של נתניהו, "ממשלה לאומית".
לאומית?! ממשלה ששר הדתות שלה עושה כל שלאל ידו כדי לסכל את פשרת הכותל, ומצהיר שלא תינתן דריסת רגל בישראל לרוב העם היהודי (הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי) היא לאומית?! על נתניהו להבהיר לשר החצוף, שישראל היא מדינה ציונית, וגישתו האנטי ציונית, האנטי לאומית, מנוגדת לדרכה של הממשלה ואם ברצונו לכהן בה, עליו לשנות את דרכו לאלתר.
האם נתניהו ינהג כך?

* הסיוט הקטן והסיוט הגדול – המפלגה הדמוקרטית באופוריה. צמרת המפלגה הרפובליקאית בפאניקה. ככל שטרמפ צועד לניצחון בבחירות המקדימות, נסלל ניצחונה המוחץ של הילארי קלינטון, או אולי סנדרס (סיכוי קטן). לעומת זאת, הפאניקה של צמרת המפלגה הרפובליקאית כפולה לנוכח תסריט הבלהות הזה – הסיוט של תבוסתם בבחירות הוא עוד הרע במיעוטו לעומת הסיוט של ניצחון בבחירות.

* סאטירה לגיטימית – אפשר לאהוב את המערכון הסאטירי של אראל סג"ל שירד על סתיו שפיר ואפשר לא לאהוב אותו. אני, למשל, לא התלהבתי מרמתו. אבל... הטרדה מינית?! תלונה למשטרה?! התחרפנו? זה קטע סאטירי לגיטימי לא פחות ממערכוני "ארץ נהדרת" ו"היהודים באים". מותר וראוי לבקר אותו, אבל הניסיון הנואל לסתימת פיות אינו הולם חברה דמוקרטית פתוחה.

* ביד הלשון: לא דובים ולא יער – תיאטרון מדיטק חולון העלה הצגת ילדים – עיבוד ל"זהבה ושלושת הדובים", ששמה "לא דובים ולא יער".
מקור הביטוי הוא הסיפור המקראי המזעזע על אלישע, איש האלוהים, שקבוצת ילדים מבית אל לעגו לו על היותו קרח, והוא זימן "שתיים דובים" שטבחו בהם וטרפו למוות 42 ילדים.
בדיון על הסיפור הזה במסכת סוטה בתלמוד, אחד האמוראים סבור שלא היו באותו אזור לא דובים ולא יער, ונעשה נס בתוך נס על ידי אלישע: הוא הצמיח שם בשנייה אחת יער ובו דובים שפגעו בילדים שלעגו לו. מהמדרש הזה נכנס הביטוי לשפתנו.
בשירו הפארודי של אריק איינשטיין "הבלדה על זומטי ולבטי", מסופר על זומטי ולבטי שהלכו לים, זומטי טבע ולבטי נשאר. ושם מופיע המשפט: "אך לא דגים ולא 'יעם', לא גלים ולא זומטי."

ורפול נהג לומר: "לא דובים ולא זבובים" (וזה נשמע יותר כמו "לא דוביבּ ולא זבוביבּ").