מערבולת סוריאליסטית
על "חנויות קינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון חול" מאת ברונו שולץ
תרגמו מפולנית – אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי
שוקן 1979, 276 עמ'
ברונו שולץ היה יוצר ברוך כישרונות – סופר וצייר מחונן. את כישרונו הספרותי גילתה הסופרת זופיה באלקובסקה, שהפכה אותו באחת לאחד מעמודי התווך של הספרות הפולנית, ואת כישרונו לציור חשף לא אחר מאשר מפקד הגסטאפו בדרוהוביץ', עיירת ילדותו ומגוריו, פליקס לנדאו. הוא התפעל מכישרונו, ובתמורה לכך שצייר בחדר בנו את סיפורי העם הגרמניים, העניק לו חסות, אלא שקצין גסטאפו אחר רצח אותו בנובמבר 1942. במקום הירצחו העמידה עיריית דרוהוביץ' שלט, וביתו הפך לאתר עלייה לרגל (ראו ספרה של רוחמה אלבג, "אל המקום – בדרכים בעקבות סופרים", מכון מופת-כליל 2015, עמ'305-285).
אל הספרות העברית פרץ ברונו שולץ כבר עם התרגום של אורלב, קליינמן וברונובסקי ב-1979, ודמותו הפכה למיתית ממש בספריהם של דויד גרוסמן "עיין ערך אהבה" וב"אגדת ברונו ואדלה" של אמיר גוטפרוינד.
מסתבר שגאון מילים זה הוציא מתחת ידו רק שתי אסופות של סיפורים, שראו אור ב-1934 ו-1937, בהן עוסקת רשימה זאת. סיפור בגרמנית ששלח לתומאס מאן (הסופר הנערץ עליו), אבד, וכן אבד רומן שהיה בכתובים.
מהעמוד הראשון ועד האחרון חש הקורא שהוא נקלע למערבולת סוריאליסטית מתסכלת למדי – הקורא חייב ממש להיאבק עם הטקסט, שהוא פיוטי למדי, אך איננו נכנע לנתיבי ההיגיון. ברוב הסיפורים הגיבור הראשי, יוסף, הוא הדובר, וגיבורי משנה הם האב יעקב, האם, ששמה איננו מוזכר, אדלה העוזרת, שהאב חושק בה בסתר, וגם פוחד ממנה, תיאודור, הזבן הראשי בחנות האריגים של האב, השוליות שעובדים בחנות ואוכלים על שולחן בעל הבית, דודים ודודות, וכל מיני דמויות מוזרות (משוגעות, שיכורים, יצאניות וכו') מהעיר דרוהוביץ', שהיתה לא רק עיר הולדתו של ברונו שולץ, אלא גם של המשורר ש' שלום, הציירים מאוריצי גוטליב וא"מ ליליאן ונגיד בנק ישראל דוד הורוביץ (ראו אצל רוחמה אלבק, כמצוין לעיל).
הדמות הכי הזויה בסיפורים אלה היא דמותו של האב ששמו, כאמור, הוא יעקב: הוא מדגיר ביצי טווסים, פסיונים, שכווים וכו' – תחת תרנגולות, ומקים גן חיות שלם של בעלי כנף בעליית הגג – עד שאדלה עולה לשם בגלל הסירחון ומגרשת את כל הציפורים ("ציפורים"). אבא מרצה בפני התופרות פולדה ופאולינה על כל מיני דברים הזויים, ביניהם על מת שהפך לצינור חוקן ("בובות החייטים"). הוא משפד מקקים בטירוף, שוכב ערום על הרצפה, כשמסביבו מקקים, עד שהוא עצמו הופך למקק, ואילו הבן משוכנע שהקונדור המפוחלץ הוא אביו ("מקקים").
המון עם מתנפל על חנות האריגים של אבא, ואז השוליות הולכים על כרכוב הקומה, ואבא עצמו מטפס על מדפי הסחורה ותוקע בשופר. הוא מטיף להמון שהוא עובד אלילים ומתחבר לאנשי הכנסת הגדולה והסנהדרין. בינתיים ציפורים מנייר עפות, וההמון זורק עליהן אבנים ("ליל מכירת העונה"). אימא חוזרת מנופש ומוצאת את האב לבוש בשריון של כבאי. מאחר שהוא משוריין, הוא איננו חושש מהאפשרות שאדלה תדגדג אותו. הוא קורא לעמיתיו הכבאים לחטוף מאדלה את בקבוק מיץ הפטל, ואחר כך קופץ מהחלון אל מפרש שמותחים חבריו למטה ("אבא מתגייס למכבי אש").
האב הוא גם חוקר מטראולוגיה, וכתב ספר בשם "מבוא לשיטת הסתיו הכללית" ("הסתיו השני"). בסיפור אחר הופך אבא לזבוב מפלצתי, ויחד עם הזבן הראשי תיאודור הם מציצים לאדלה בשנתה, ושרים שירי זימה. למחרת הוא צולע על ירכו ("העונה המתה").
אחרי שהאב חלה, והעסק קרס (מה שקרה לאביו באמת), האב מת וחוזר לחיים מיספר פעמים. יום אחד מביאה האם מין רמש שדומה לסרטן ולעקרב, ואומרת שזה אבא. הרמש רץ על הרצפה, עולה על הקיר, נכנס לארון. הדוד קארול רוצה לדרך עליו, אבל אימא מבשלת אותו. יום אחד אבא ברח מקערת הבישול, ונשארה למזכרת רק אחת מרגליו ("בריחתו האחרונה של אבי").
בוודאי עולה מיד בזיכרוננו "הגלגול" של פרנץ קפקא (סופר שברונו שולץ העריץ, וארוסתו תירגמה, בשמו, את "המשפט" שלו), אלא ששם מי שהופך לשרץ הוא הבן סמסא, ואילו בסיפורים של ברונו שולץ – כל הגלגולים לשרצים שונים עוברים על האב. ועוד דבר: הדובר בסיפור שמו לא ברונו, אלא יוסף, ושם האב בסיפורים ובחיים הוא יעקב, ויש בסיפורים כל מיני ארמזים לסיפור המקראי על שני אישים אלה.
הפנטסמגוריה השולצית מגיעה לשיאה בסיפור "בית מרפא בסימן שעון חול": הדובר נוסע ברכבת לבקר את אביו המאושפז בבית מרפא לזקנים סיעודיים. בית המרפא נחשף כמקום שכולם ישנים, כולל המנהל, ד"ר גוטארד. המקום מוזנח להחריד, ולדובר יש תחושה שבמקום אין חוסים נוספים על אביו. ד"ר גוטארד אומר היגדים חסרי שחר, למשל, שאביו של הדובר אמנם מת, אך המוות לא הגיע לידי מיצוי. הוא מוצא את אביו הגוסס ישן במיטה במצעים שלא הוחלפו, בקור כי התנור לא הוסק, כשהחדר מלא אבק. הוא נרדם במיטת אביו הגוסס, אבל כשהוא מתעורר, הוא מוצא את אביו מאושש, לבוש בחליפה, ומוכן לצאת לעיר לנהל את החנות שלו המלאה לקוחות. בבית המרפא האב גוסס או מת, ואילו בעיר הוא מלא חיים, ומזמין במסעדה כמויות אדירות של אוכל. לעיר פולש צבא זר, והדובר חוזר לבית המרפא, שם מתנפל עליו כלב מפלצתי, שמסתבר שהוא בן אדם חייתי, וכו' אוסף אדיר של מוזרויות.
המוזרויות הן גם נחלתן של שאר הדמויות: הדובר מאוהב בביאנקה, נערה עשירה, שגרה בווילה מפוארת, ויוצאת תמיד עם האומנת שלה. רודולף, חברו של הדובר, ששמו כאמור – יוסף, מראה לו את אלבום הבולים שלו. בולים אלה מעבירים את הדובר ואת שאר הגיבורים אל תוך פנטסמגוריה שלימה: הדובר רואה את אביה של ביאנקה עם בתו בכרכרה, והוא יורה באקדח, מגיע לביתה של ביאנקה, ומאיים באקדח על אביה, האב אינו מתרשם, ומציע לו סיגר. ביאנקה הופכת להיות יורשת העצר של האימפריה ההאבסבורגית, ולתוך כל המערבולת הזאת הדובר הופך למצביא הרודף עם צבאו אחרי חוטפיה של ביאנקה. לתוך כל זה מצטרפים מלך פיימונטה (לא ברור אם מדובר בקרלו אלברטו או ויטוריו עמנואלה השני שהפך למלך איטליה המאוחדת), ג'וזפה גריבלדי וג'וזפה מציני. הדובר מוותר על השלטון ומוותר על ביאנקה לטובת רודולף. הוא מצמיד אקדח לרקה, אלא שמישהו מסיט לו את היד, אבל עוצרים אותו על כך שחלם את חלום יוסף ("אביב").
הסיפור "חנויות קינמון", שעל שמו נקרא קובץ הסיפורים, מזכיר מאוד את האווירה ב"ספר המעשים" של ש"י עגנון: ההורים יוצאים עם בנם בערב, וכיוון שהאב שכח את הארנק בבית, הם שולחים את הבן להביא אותו מהבית. למותר לציין שהבן לא הגיע הביתה, ולא מילא את המשימה, אבל בדרך קורים לו אירועים שאפשר להבינם כקרעי חלום : הוא עושה קפנדריה דרך הגימנסיה (ברונו שולץ היה מורה לציור בגימנסיה שהוא עצמו למד בה), נודד בחדרים שבהם מלמדים ציור, בחדר המנהל, עולה פתאום על כרכרה, אבל הסוס נפצע, והוא מדבר כמו בן אדם. הסיפור "רחוב התנינים", שהוא מעין המשך ל"חנויות קינמון" (אגב, כך הוא מכנה את החנויות בעיר משום הטפטים שעל קירות החנויות, טפטים בצבע של קינמון), שם מסתבר שמפת העיר של אבא מקבלת חיות, והדובר רואה את כל הנוף מלמעלה, ובין האתרים – גם את רחוב התנינים, שם התקבצה כל חלאת העיר, ושם החשמליות מונעות בידי סבלים שבשירות העירייה. בסיפור "רוח סופה" תרנגול שמרטו את נוצותיו קם לתחייה ומתעופף כשחורכים את גופו באש. גימלאי מתקבל ללמוד בכיתה א', כי איננו יודע את לוח הכפל. הילדים מתעללים בו, והוא מתעופף באוויר ("הגימלאי"). אדון יאקוב רץ לאורך הטפטים כמו יתוש, ואדזיו, נכה הרגליים, מתקרב לחלון של אדלה הישנה, ורואה אותה מכוסה בפרעושים ("דודו").
אני מניח שהסיכום הלא מחייב דלעיל מעניק מושג לקורא רשימה זאת שמדובר בכתיבה סוריאליסטית, פנטסטית, כתיבה המזכירה, כאמור, את קפקא ואת עגנון. עגנון, כזכור, התכחש להשפעת קפקא, לא כן ברונו שולץ, שהעריץ סופר יוצא דופן זה. צריך לציין ששני הקבצים משובצים ב-32 ציורים של שולץ, שבכולם שולטת העגמומיות – הדמויות בעלות הראש הגדול והגוף הקטן מביעות פחד וצער העולם.
אינני יודע אם דעתי חשובה כשמדובר בסופר שהוטבע במילייה הספרותי כגאון עולם, אבל אסתכן, ובכל זאת אביע אותה, כשאני נתלה באילן גבוה, הלא הוא הסופר אהרן מגד שבראיון עימי הדגיש את עדיפותה של הכתיבה הריאליסטית על פני הוורסיות האחרות (ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 162), ואם יורשה לי, אזכיר את הפרק "מחפשים את המטמון – עידו ועינם ואלגוריות אחרות" בספרי "עגנון ללא מסווה" (ירון גולן, 1991, עמ' 55-48).
ובכן, לדעתי, שום רעיון שסופר מאמין כי הוא קרדינלי, שהוא כביכול חושף את כיבשונו של עולם – שום רעיון כזה איננו מצדיק את הטירחה הגדולה שמוטלת על הקורא כדי לפענח את המוזרויות שביצירות האבסורד, הפנטזיה וכד'. כדאי להפנים ששום סופר איננו ממציא את הגלגל, וכל "בשורה" שלו, כדברי קהלת, היתה מאז ומעולם. מדוע אנשים קוראים סיפורים? לא משום שהם מבקשים להגיע לחקר המסר של הסופר, אלא מסיבה אחרת: האדם הוא בן תמותה, ומיספר החוויות שהוא יחווה – מוגבל, לכן אוזנו כרויה לחוויות של אחרים, ואם הן מסופרות בצורה מפעימת לב, הוא מברך על הכזב שהוא מיטב השיר, כזב שבו עצמו חבויה האמת (פרפרזה לדבריו של פבלו פיקסו).
מבקרים לאינספור הוגיעו את מוחותיהם כדי לפרשן את "עידו ועינם" של עגנון, ממש חיפשו את "המטמון", ומסתבר שאחרי הפיענוח מדובר בעניין בנאלי לחלוטין – שבני ישראל צריכים לחזור למקורות (למי שאינו זוכר – "עידו ועינם" בשיכול אותיות – יעוד ומעיין!)
קוראים, ובעיקר פרשנים ומבקרים, מוכנים להתייגע בקריאה, אבל שתהיה לזה תכלית, וזאת על הרוב איננה קיימת. ובאשר לברונו שולץ – לא קראתי את שני ספריו בפולנית, כתיבה שנחשבת למאסטרפיס, אבל גם בתרגום העברי נקל לחוש שמדובר בגאון של מילים – אבל לשם מה להוגיע את הקורא ולסבך אותו – איזה רעיון (על הרוב – שחוק) ראוי לכזאת יגיעה?
אהוד: הייתכן שברונו שולץ לא היה אלא אפיגון של קאפקא? וככה גם אצלנו, יש סופרים חשובים ההולכים בעקבות שני אלה – וזוכים לתהילת עולם על ספריהם המשעממים?