שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה הקודמת ועד ימינו
תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה חמש-עשרה: סיכום

נתבונן פעם נוספת בקווים הגדולים, המרכזיים, של השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית מסוף המאה הקודמת ועד ימינו.
ההתחלה היתה רומאנטית במידה רבה, כשמייצגה המובהק ביותר היה חוואג'ה מוסה, הוא משה סמילנסקי, אך היה גם יוצא-דופן אחד מובהק, טראגי – יוסף חיים ברנר, שיצירתו היא כזעקה נגד האשליות שביחס לשאלה הערבית, לדמות הערבי, אשליות של פאציפיזם, של אפשרות ליחסים רומאנטיים בין פרטים משני העמים. ולא שברנר רצה שאשליות תתנפצנה, אלא שהזהיר מפני שקיעה באשליות – ואמר שחלום פאציפסטי ביחסים שבין עם לעם זו התחמקות, זו אי-ראייתה של מרירות המציאות, ואסור ליישוב העברי החלש והדל להתעלם ממרירות המציאות.
הדור שבין שתי מלחמות עולם, הספרות שבין שתי מלחמות עולם, התנודדו בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. אם בראשית ההתיישבות העברית בארץ, בראשיתה של הספרות, היו סופרים שהיה אפשר לומר עליהם שהם רק רומנטיקאים –
או אם על ברנר היה אפשר לומר שבו באה לביטוי רק מרירות המציאות, ואין שמץ רומאנטיקה ארצישראלית בכתיבתו, לא לגבי היישוב העברי ולא לגבי דמות הערבי –
הנה סופר כמו נתן ביסטריצקי, בספרו "ימים ולילות" משנת 1926, (שעסקנו בו בשיחה השביעית), מאפיין דור של סופרים, של יצירות, של צעירים – שמתנודדים בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות.
הרומאנטיקה – של חוואג'ה מוסה, של המזרח, של הערבי כמין אב קדמון, שמקבל את הצעיר העברי, בן העלייה השלישית, כמין אב חדש, מזרחי, תנ"כי, ארצישראלי, במקום האב שאותו זנח בגולה, אחר הזוועות הקשות שהיו מנת חלקם של יהודים במזרח-אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לעיתים האב כבר לא היה בחיים, נרצח בפרעות, באוקראינה –
והמציאות – כאן בארץ הצעירים חיפשו התחלה חדשה, והדבר לא עבד, לא היה אפשרי, משום שמול הרומאנטיקה, שאגב הוזנה גם דרך דמויותיהם של אנשי "השומר", על ידי קובץ "יזכור" של אנשי השומר, שפעל על החלום, על הדימיון של אנשי העלייה השלישית והלאה – פעלה, בבואם ארצה, המציאות הקשה, התנפץ החלום, והתברר שאין חזרה פשוטה, וכי אותה מרירות, שסומלה גם במותו הטראגי של ברנר, היא חלק מן המציאות שנתקלים בה מדי יום.
וחוזרת אותה תסמונת, שהחלה בתקופת העלייה השנייה – באים צעירים יהודים, סוציאליסטים, מונעים לעיתים על ידי הרצון ללכת אל העם, להפעיל, לקיים, ללחום בארץ מלחמה מעמדית, ללכת יחד עם הפלאחים נגד האפנדים ונגד הבורז'ואה העברית, אותם "קאפיטאליסטים יהודים", או "בעלי אחוזות" במושבות הראשונות – והנה מתברר שהעם העובד אצלם, העם הערבי – הוא עם אחר, וכי הקו החוצה הלאומי הוא הרבה יותר חריף מאשר הקו החוצה המעמדי, וכי אין אפשרות לפרש את החיים בארץ ולחיותם רק על-פי הבחינה מעמדית, ולהתעלם ממרכזיותה של הבחינה הלאומית. האכזבה הזו באה לידי ביטוי ביצירות כ"מגילת תנחום" של יצחק שנהר, שתיאר את גלגוליו של גיבור שהתפכח מן המלחמה המעמדית בארץ, וחזר לבסוף בתשובה.

*
דוגמה אחרת, מאוחרת יותר, היא הרומאן "אחרי החגים" של יהושע קנז, שיצא לאור בשנת 1964, והקדים, או אולי הקביל במידה מסויימת, ל"מול היערות" של א.ב. יהושע, ול"מיכאל שלי" של עמוס עוז.
ב"אחרי החגים" עולה בצורה בוטה ומרתקת-במיוחד ההתייחסות אל דמויות של ערבים, אבל היות שהרומאן הוא מאוד מינורי בסגנונו, ועוסק בתקופה רחוקה-כאילו, תחילתו בשנות השלושים והוא מסתיים ב-1948, עם הקמת המדינה – לא נטו לראות בו ביטוי אקטואלי של התייחסות לשאלה הערבית, מה עוד שבאותה תקופה סופרים בני-דורו, כ-א.ב. יהושע ב"מול היערות", ועמוס עוז ב"מיכאל שלי" – נטעו את עלילותיהם בהווה ולא הלכו לאחור.
דומה כי בקרב בני-דורו, קנז הוא הראשון שהעלה את הנושא של דמות הערבי, ובצורה מאוד מעניינת. לגיבור מרכזי בספרו, בשם ברוך, יש אירוע אירוטי בלתי-שגרתי, אם אפשר לכנות זאת לכך – עם נערה ערביה. הוא אונס אותה בשדה. לימים תופסים אותו קרוביה, וכנקמה אונסים אותו ורוצחים אותו. כל בדידותו ומוזרותו, וחוסר-האהבה שבחייו – מתבטאים במעשה הראשון שלו; כל הטראגיות של סופו – מתבטאת במעשה השני, שעושים לו.
ובכך אין מסתיימת עדיין פרשת היחסים עם הערבים. ברומאן מתוארת מושבה ארצישראלית ותקיה בשנות השלושים, וגיבורותיו הן שתי אחיות, תחילה רווקות, ואחת מהן אף נשארת ברווקותה, והיא, בת-שבע שמה, יצריה בלומים ואינם באים לידי סיפוק. ביום חם, יום שתאוותה מתגברת עליה, מפתה בת-שבע נער ערבי שעובד בחצר ביתה, (היא נשארה לגור לבדה בבית-הוריה, שכבר אינם בחיים), ומוצאת פורקן אירוטי לגופה בהתעלסות עם הנער הערבי.
העולם שמתאר קנז הוא עולם קצת פוקנרי, עולם שוקע של "לבנים" בעלי מוזרויות ועיוותי-נפש, כאשר הערבים הם העובדים שלהם, והם גם השכנים המאיימים עליהם מסביב וקיימים כל הזמן ברקע. למרות שהרומאן מאוד אירוני, כאילו מתאר תקופה מרוחקת וקצת חלומית, וסגנונו קצת רומאנטי, או נוסטאלגי – אסור להתעלם מכך שהוא מתאר מציאות מאוד קשה, אפילו היא מיוחסת לתקופה רחוקה בזמן ולא לשנים הראשונות של המדינה שבהן נכתב, (כאמור בשנת 1964).

*
אנו מגיעים לתקופת 1948 ולדור סופריה, דור תש"ח, דור מלחמת השחרור, וצועדים כאילו צעד נוסף בהתייחסות לשאלה הערבית ולדמות הערבי. ההתייחסות כבר אינה רומאנטית, גם ההתנודדות כבר אינה בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות – כי היחס אל הערבי כבר אינו כאל פרט וגם לא כחלק מכלל.
אצל הסופרים הרומאנטיים הערבי מופיע כפרט, יש התעניינות בחייו, יש תיאור אישי שלו. אצל הסופרים בעלי הנטייה להדגיש את מרירות המציאות, או הסיוט שבמציאות – הערבי אינו אינדיווידואום אלא חלק מכלל, המאיים על קיומו של האדם היהודי בארץ.
ואילו ביצירות שהעלינו מתקופת 1948, הערבי אינו פרט, בסגנונו הרומאנטי של משה סמילנסקי, גם לא חלק מכלל שמאיים על קיום האדם היהודי, כמו אצל ברנר; הערבי הופך לשאלה מוסרית לאדם הישראלי, ללוחם של מלחמת השחרור, משום אותה הבטחה, או אידיאולוגיה – שקבעה כי במציאות יוגשם הצירוף של ציונות, סוציאליזם ואחוות-עמים, וכי הערבים יאהבו אותנו; אולי גלגול החלום ההרצליאני, שפגשנו ב"אלטנוילנד" – האומר כי הקידמה שאנחנו מביאים למזרח התיכון תגרום לערבים לקבל אותנו בזרועות פתוחות – והנה כל זה התמוטט סופית בסכנותיה ובאכזריותה של מלחמת השחרור.
אם מותר לנו, במבט לאחור, לומר דבר ערכי על אודות אותו דור מיוסר, דור תש"ח – דומה שעמדתם, דוגמת זו שב"השבוי" של ס. יזהר, המופיעה גם ביצירות כ"תחרות שחייה" של בנימין תמוז – היא נאיבית וגם נורמאטיבית. במבט לאחור נראית נאיבית מחשבתם שיהא באפשרותם לכפות על המציאות נורמות של התנהגות או של התקבלות על דעת הערבים, שאולי גם לא היו אפשריות מלכתחילה.
הקושי בהגשמת הסינתיזה שבין ציונות לאחוות עמים הביא לתופעה נוספת, שהיא גם חלק מהפרשנות ליצירות כגון "השבוי". אם רואים יצירה כמו זו כביטוי לביקורת עצמית ישראלית, יהודית, לגבי מה שהיינו נוהגים לכנות פעם – טוהר הנשק, לגבי שמירה על נורמות חברתיות שלנו – הסיפור מתקבל בהקשר הנכון.
אבל אם מפרשים את "השבוי", ויש נטייה להבנה כזו של יצירות דוגמתו – אם מפרשים את הסיפור בדרך של נטילת כל האשמה על עצמנו, לחובתנו, מתוך איזה רגש עליונות שאומר שאם היינו מתנהגים כמלאכים – המציאות היתה אחרת – אזי אנו עומדים במצב מאוד מוזר, ולא משכנע, שיש בו החטאה גמורה של הבנת המציאות וההיסטוריה של אותה תקופה.
בספרו "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב", שהופיע ב-1967, עסק אמנם יהושפט הרכבי במגזר רחב יותר מן הספרות, אבל בקטע שהקדיש לניתוח יצירות מן הספרות העברית שהופיעו באותה התקופה, הציע הסבר לפיו מצוי רגש עליונות ישראלי מסויים, המשותף לעמדה היונית ולעמדה הניצית כאחת. היונים היו סבורים שאם היינו מתנהגים כמלאכים – היה שורר שלום נצחי בינינו לבין הערבים, וכל בעיות הסכסוך היו נפתרות כבמטה-קסם. ואילו הניצים סברו שבכוחנו, הישראלים, לכפות את רצוננו על כל המזרח הערבי לנצח-נצחים – ללא התחשבות בעמדת הערבים, במה שהם עצמם חושבים או עושים.
הרכבי אומר ששתי עמדות אלה שגויות, משום שהן מתעלמות מן המציאות.

יש כאן מעין שלושה שלבים בתהליך, שמקבל ביטוי גם בספרות, ולעיתים בתולדותיו של סופר אחד, כמו אצל משה שמיר. שלבים המאפיינים אולי איזו "התבגרות", במרכאות, של רבים מאיתנו, הישראלים.
השלב הראשון הוא העמדה הנורמאטיבית, זו של דור תש"ח, שאולי האמין בכוחו לשנות ולעצב את המציאות על פי הערכים שעליהם חונך, ואשר התאכזב מכך שהמציאות התנהגה אחרת בכמה וכמה תחומים, ובעיקר ביחס לשאלה הערבית, לאכזריותה של המלחמה ולשינויים בנוף הארץ.
השלב השני בא לאחר כעשר שנים, בדורם של א.ב. יהושע ועמוס עוז, דור שבו ההתייחסות לערבים נעשתה הרבה יותר מפוכחת, הרבה יותר מיואשת, כאשר הערבי הופך למין איום, לדמות של סיוט שמעיקה על חיי האדם הישראלי. זו כבר אינה בעייה מוסרית, כבר אין האמונה שאם נתנהג אחרת – גם המציאות תתפתח בצורה אחרת – הערבים יאהבו אותנו, ולא תהיינה מלחמות נוספות. מעתה אנו כאילו נידונים לחיים של מצור, של מוקפות, של אויבות, והערבי ממחיש לנו את סופיות חיינו, את הסיוט הקיומי, הכלל-אנושי – שרוחש בתבנית מצור ייחודית זו בליבו של האדם היהודי, של הגיבור הישראלי בספרות העברית.
ומה השלב השלישי?
שאלה היא אם יש פה שני שלבים, שתי עמדות – או שלושה. אם ניקח לדוגמה את משנתו של ויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", על התמודדותו של האדם בתנאי-לחץ, נמצא שהוא אומר שאדם בתנאי לחץ יכול להשתקע בציפייה, בתקווה – ליום השחרור הרחוק, או להתייאש ולאבד כל תקווה. מה שנראה לכאורה כשתי עמדות שונות, קוטביות – הוא בעצם עמדה אחת; מי שמצפה רק לשחרור הגמור, הוא ממש כמי שמתייאש לגמרי מלכתחילה, כי התקווה הנפרזת מובילה לבסוף לייאוש הגמור. פראנקל ממליץ על הדרך האמצעית, זו של הצבת מטרות קטנות, אפשריות, והגשמתן, כדרך הריאלית היחידה ששומרת על המוראל של האדם הנתון במצוקה. לכאורה זה האמצע בין שתי העמדות הקודמות, אך לא, זו העמדה הקוטבית לשתיהן, העומדות בסימן הייאוש.
דבר דומה קורה אולי גם בהתייחסות הישראלית לשאלה הערבית, בספרות ובחיים. אם אתה מתייאש מכוחך להיאבק ולהשפיע על המציאות, לעצבה על פי ערכיך, כולל הערך או האידיאל של אחוות-עמים – אתה עלול להשתקע בעמדה של ייאוש, של פאטאליזם, הערבי יהפוך לך לסיוט – ומכאן אך כפסע לעמדה הלאומית הקיצונית, או הכוחנית הקיצונית, או הניצית הקיצונית – שאומרת – רק אנחנו נחשבים, אין מקום לערבים, אין בכלל התלבטות כלפי דמות הערבי והשאלה הערבית. אנחנו בעלי הזכות היחידים על כל ארץ-ישראל, ולעזאזל כל השאר.

אחד המאפיינים של הספרות העברית שהיא מפנימה את הסכסוך, מפנימה את ההתלבטות, ולכן גם עודף החיפוש אחר האשמה עצמית, שנובע אולי באמת מתוך רגש עליונות – שלא נעים לנו להודות שיש דבר שנבצר מיכולתנו, וכי אולי התנגדות הערבים אלינו היא מוחלטת, בין אם היינו טובים כמלאכים ובין אם נהיה רעים כשאול. מי שאומר – אם אהיה יותר טוב כלפיהם – הם יאהבו אותי, סבור שבכוחו-כביכול לשנות את המציאות.
ההפנמה היא אופן הביטוי של ספרות טובה. זה מה שמבדיל אותה מעתונות, מפרסומת, מתעמולה. בספרות של הצד הערבי יש, דומני, פחות הפנמה. שם אנחנו כתובת, אנו העם, שסילוקו מעל אדמתו יביא שיבה, יביא גאולה לאדם הערבי, הפלסטיני. יחזיר אותו למצבו הגן-עדני, כביכול, שמלפני 1948.
הערבים מחצינים את טענותיהם, ואילו אצלנו אין ספרות רבה של החצנה. דומה כי מאז א"צ גרינברג, משורר שהיה בעצם בעל דיעות פאשיסטיות – אין בספרות העברית היפה הרבה יצירות בעלות ערך, שהמסר שלהן נוטה לחד-צדדיות הלאומנית או לקיצוניות הדתית. החצנה בספרות מביאה לשטחיות. עודף פאטריוטיזם – לכתיבה פלאקאטית. בשוביניזם אין התלבטות ואין הפנמה, רק דימאגוגיה מחושבת, תעמולתית, שאינה מצליחה להעלות דמויות של ממש בספרות הבידיונית.
תנועת גוש "אמונים", שהיא בשנים האחרונות אחד הגורמים הפעילים ביותר בליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי – לא יצרה, לא העמידה מקרבה אפילו רומאן אחד, אפילו שיר אחד בעל ערך, בספרות העברית החדשה. במידה שהיה לתנועה זו ביטוי – הוא בא מצד סופרים ומשוררים עבריים, דוגמת יצחק בן-נר ב"אחרי הגשם" וחיים באר ב"עת הזמיר", שנבהלו מן התופעה והעניקו לה ולדומיה, ביצירתם הבידיונית, ביטוי ביקורתי, אפוקאלפטי, כסכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל.

משה שמיר עבר על בשרו את שלוש העמדות שהזכרנו, שלושה שלבי התהליך – מ"תחת השמש" (1958), רומאן ההתפכחות מן המאבק המעמדי, שמספרו עדיין נמצא בתקופה שיש בה אמונה באחוות-עמים, וצער על כך שאין אפשרות להגשימה, דרך הרומאן "הגבול" (1966), סיפור על הגבול בלב ירושלים של אז, שהופך לסיוט, לקיר-מוות שאליו רץ הגיבור היהודי בריצת אמוק, ועד ל"חיי עם ישמעאל", (1968) שהוא אמנם ספר דוקומנטארי, אבל בו בא שמיר חשבון עם השקפת-עולמו הקודמת, המפ"מית, השמאלית, הן ביחס לקומניזם ולרוסיה והן בשאלה הערבית, מגיע לעמדה ניצית ואנטי-ערבית, מלגלג על כוהניה של אמונתו-לשעברת, ואומר שעמדתם בשאלה הערבית היתה סתם דיבורים יפים, וצביעות.

הזכרתי באחת משיחותנו הקודמות, את אמירתו של פרופיסור עקיבא ארנסט סימון, כי השאלה הערבית הפכה לשאלה יהודית בעיקרה בארץ-ישראל, בישראל, ממש כפי ששאלת היהודים היתה שאלה נוצרית, תיאולוגית, בימי הביניים; לא יכולת להגדיר את עצמך כנוצרי, מבלי להתייחס למהותו של היהודי, לקיומו ולגורלו.
כלומר – אינך לא יכול להגדיר את עצמך כיהודי, כעברי, הן בקיומך, והן ביצירתך, כסופר עברי בישראל, מבלי לקבוע יחס כלשהו לשאלה הערבית.
רוב הסופרים שהפנימו את התייחסותם לשאלה הערבית, התלבטו בה ואולי ניסו לרצות או לפייס את המציאות, כדי שלא להיראות שטחיים או לאומניים, כדי שלא לומר – רק הערבים אשמים, ואנו הצדיקים. כן, היה ניסיון לקחת עודף אשמה על עצמנו, לומר שאולי בחלק מן המקרים היינו באמת אשמים – אבל ברור לכל מסתכל מן הצד, בלתי-משוחד, שלא ייתכן שאנחנו אשמים בלעדיים, עד כדי כך – בכל הקרע שקיים בין שני העמים –
ואילו סופר עברי בעל דיעות אחרות, (ולא היו פיגורות בולטות...), לא חש את השאלה הערבית כשאלה יהודית מעיקרה – ולא תיאר דמויות של ערבים בספריו, כי הם לא עניינו אותו, לא היה איכפת לו גורלם. הלא חלק נכבד בציבור הישראלי, שיש לו עמדות מאוד קבועות בשאלה הערבית, ובעוד שאלות פוליטיות – אינו מוציא מקרבו כותבי ספרות יפה, וכלל אינו עוסק בדמות הערבי בדרך של כתיבה בידיונית, למרות שאנשים אלה, דוגמת המתנחלים בגדה המערבית וברצועה עזה, חיים בקירבה לערבים יותר מאשר הרבה סופרים עבריים שכן כותבים על דמויות של ערבים. כי אותו ציבור, שרובו ימני-לאומני ודתי, חי במציאות אחרת, לא במציאות שבה השאלה הערבית היא חלק מהגדרת היותו יהודי, אלא אם כן פירושו-של-דבר שכיהודי עליו לדאוג לכך שיסולקו כל הערבים מארץ-ישראל, והנותרים יישארו חסרי זכויות חלוטין. יש על כך הרבה כתיבה ואמירה אידיאולוגית בחוגים אלה, בכתב ובעל-פה, במפורש ובמרומז, אך לכל אלה, כאמור, אין עיצוב בספרות בידיוניית כלשהי, אלא אם כן באה מצד מתנגדי המתנחלים.

נחזור לשלושת שלבי התהליך שהכרנו. העמדה השלישית היא עמדה לאומית קיצונית. היא יכולה להיות כזו מלכתחילה, אבל יכולה לבוא גם כתוצאה מעמדה של הייאוש, של פיכחון, הסיוט, ולאחרונה גם שינאה. אם אתה כבר אינך נאיבי, אינך מאמין שתוכל לשנות את המציאות, ואתה מרים ידיים ונעשה אפילו מעין פאטאליסט, כי אתה שקוע בתוך סיוט, וחוסר-ברירה – אז לא קשה גם לגלוש, במודע ושלא-במודע, במעשה ובמחדל – לעמדה הקיצונית שאומרת – אנחנו ואפסנו עוד, ואין מישהו מלבדנו.
ביום שעמדה זו תוציא מקרבה סופר עברי בעל שיעור-קומה, שיצליח לעצבה בצורה משכנעת ברומאן גדול – נדון בה גם כחלק מן הספרות העברית העוסקת בדמות הערבי ובשאלה הערבית בספרות העברית.

*
ובינתיים נסתפק ברומאן המעניין, הלא הוא "פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלו, שהופיע בשנת 1964. אצלו, למשל, מופיע גם הנושא הצלבני, שפגשנו ב"מול היערות". ישנו גם שיר ידוע, מלפני 1967, "קרני חיטין", של דליה רביקוביץ, שמספר על הצלבנים, ומרמז על אנאלוגיה בינינו לבינם או בינם לבינינו – שהקיום הישראלי כאן הוא קיום חולף כביכול, או נתון בספק. וזו, בלשון המתנגדים – "ההזדהות המאזוכיסטית עם הגורל הצלבני".
והנה, גבריאל תירוש, ברומאן, מזדהה, מאמץ אף הוא את העמדה הצלבנית, אבל במובן אחר לגמרי – הוא רואה בה עמדה לוחמת, עמדה תקיפה; לדעתו עלינו לקחת דוגמה מהם. באחד הקטעים, מן הבוטים ביותר ברומאן, שואל את גבריאל תירוש אחד מתלמידיו, איש "מחנות העולים", תנועת נוער של תנועת העבודה – האם אנחנו מוכרחים לתלוש זה את זה לנצח? וכי לא ייתכן שאנחנו והערבים נחיה זה ליד זה בשלום?
עונה לו תירוש:

"הדברים טעונים הסברה ארוכה, אלא שאענה לך לפי שעה בקיצור. התכתשות כלשהי היא הכרחית כדי לעורר מאוויים כנים לשלום. השלום האמיתי יקר רק לזה שנואש להשיג את חפצו בדרך אחרת. אנו והערבים טרם נואשנו מכך."

גבריאל תירוש מתואר ברומאן כדמות אדם עליון, תלמידיו מעריצים אותו, והוא מבטא עמדה מאוד אקטיביסטית, קרובה לחוגי אצ"ל של אז; וגישתו – כל זמן שאנו לא נתכתש כדבעי עם הערבים, והם איתנו – טרם הגיע, טרם בשל הזמן לדיבורים של שלום. זו הסיבה שמצוי מעין שיר הלל למלחמה ברומאן "פרשת גבריאל תירוש".

גישה דומה אפשר למצוא במזמורו המרשים של יונתן רטוש, "ההולכי בחושך", שהופיע באותה תקופה לערך. גם אצלו יש מעין שיר הלל לנחרצותה של המלחמה, ולא משום שהוא אוהב את המלחמה, אלא הוא חושב שהיא צורך בלתי-נמנע, כורח – ועדיין לא הגיע העת לתקופה אחרת, תקופה שלא תהיינה בה מלחמות בין ישראל לערבים.

*
העמדה הלאומית הקיצונית, חסרת התחשבות, בנושא של דמות הערבי והשאלה הערבית, אינה נפוצה ביותר בספרות העברית החדשה, וזאת, אם לסכם, משתי סיבות:

הסיבה האחת היא שהספרות העברית, ברובה, פועלת מתוך קונצנזוס של אין ברירה. ואם הקונצנזוס הוא של חוסר ברירה בכל מה שקורה לנו למול הערבים, אזי הדבר יכול להעלות שאלות מוסריות נוקבות, כגון – על "טוהר הנשק", אבל בסכסוכים ובמלחמות מסוג של אין ברירה, דומה שאין חלומות על התפשטות ועל נצחיותה או יופייה של מלחמה כלשהי.

והסיבה השנייה היא שרוב הספרות העברית מפנימה, גיבוריה מפנימים את הסכסוך, לכן הם גם לוקחים על עצמם עודף אשמה, לכן הם מתלבטים כל-כך, בעוד שדווקא הספרות הערבית שעוסקת בנו – יש בה מידה רבה מאוד של החצנה, האומרת שאנחנו הכתובת היחידה, ודומה שאין בה מידה רבה של ביקורת עצמית, אלא אם כן היא מכוונת לצורך בהתחזקותם כדי להתגבר עלינו באופן סופי.
כאשר יש הפנמה, היא אינה הולכת יחד עם עמדות לאומיות קיצוניות, כי הן לרוב יותר שטחיות, יותר בומבאסטיות, חד-מימדיות, או יותר פלאקאטיות, שמדברות בסיסמאות – ומשעה שאתה מדבר על נפשו של היחיד המתלבט, ממילא הספרות אין לה נימה לאומית קיצונית, כי היא מתרכזת באנושי ובפרטי.
אין להתפעל יתר-על-המידה מהאשמה-עצמית ומהפנמה זו, כי המסר הסמוי של הסופרים שזו דרכם הוא שאינם מעוניינים בגיבור הערבי כאדם לעצמו, (זו אינה גישה הומאנית), אלא במה שמצוקת הסכסוך עימו גורמת לגיבור הישראלי, היהודי. הפנמה היא דמות שני התאומים הדימוניים ב"מיכאל שלי" של עוז, או סיוט הנמלים ב"נמלים" של אורפז.

וישנה אולי עוד סיבה אחת, המסבירה מדוע אין מוסט הכיוון של הספרות העברית, הנכתבת בארץ, לעבר קיצוניות לאומית. אחרי 1967, השאלה ששאלנו את עצמנו היתה – האם רק הורחבו חומות המצור שבו היינו עד יוני 67', או אם נפרצו לגמרי, ואנו חיים מעתה במציאות אחרת?
השאלה אולי הוכרעה רק אחרי אוקטובר 73', כאשר התברר שמרבית הפריצה הגיאוגראפית, של הרחבת השטחים שבשליטת ישראל – לא היתה בת-קיימא, ועם זאת הורחבנו, מבחינה אוכלוסייתית, חברתית, לכדי חיים במדינה שהיא בעצם מדינה כמעט דו-לאומית.
אולי לכן תבנית היצירות שעוסקות, לאחרונה, בחיים של יהודים וערבים, בדמויות ערבים ובשאלה הערבית, בספרות העברית – אין בהן רומאנטיקה, גם לא נאיביות ערכית, לא סיוט, הייאוש והפיכחון, וגם לא העמדה הלאומית הקיצונית – אלא תבנית חברתית-מעמדית-לאומית, בעיות של זהות ושל חיים-יחד המתעוררות בחברה, במדינה, שהיא בעצם דו-לאומית במהותה. הכיוון הזה הולך ומתחזק, כשהרומאנים הבולטים ביותר עד כה הם "חסות" ו"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל, שממחישים לנו את הבעיתיות האנושית המורכבת של חיים בחברה דו-לאומית.
חרף העובדה שהבעייה טרם נפתרה, לא פוליטית ולא "ספרותית", ומי יודע מה צופן לנו העתיד, ואם תיפתר אי-פעם – לפחות הערבי כבר איננו סיוט בספרות העברית – ולא משום שהמצב הוטב, (השלום עם מצרים לא הביא לשום רגיעה ביחסי ישראל עם ערביי הגדה המערבית ורצועת עזה, או עם אש"פ) אלא משום שהחיים-יחד לימדו אותנו שלא להסתכל על הערבי כסטריאוטיפ, כדמות דימונית, אלא להתלבט במלוא הבעיתיות של שני עמים, שחיים יותר ויותר יחד, באינטנסיביות ובצפיפות, על כברת ארץ אחת.

קריאה מומלצת לשיחה חמש-עשרה:
נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות" (1926).
יהושע קנז: "אחרי החגים" (1964).
יהושפט הרכבי: "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (1967).
יצחק שלו: "פרשת גבריאל תירוש" (1964).

אהוד בן עזר:
עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב. הארץ. 8.9.1967.
מתסכול נשי למאבק לאומי, ערבי, קיצוני. נעמת. אוגוסט-ספטמבר 1985.
הזיקה לנוף הארץ ויושביה בספרותנו החדשה. מעריב. 18.9.1987.

אהוד בן עזר: ביבליוגרפיה כללית [עברית]
פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.
בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. השאלה הערבית בספרותנו. שיחה עם אהוד בן עזר. שדמות. אביב 1972.
השאלה הערבית בספרותנו. שיחה שנייה עם אהוד בן עזר. שדמות. קיץ 1972.
מלחמה ומצור בספרות הישראלית (1967-1676). עתון 77. פברואר-מרץ 1977.
מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1967-1976). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. אפריל-מאי 1977.
מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1976-1977). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. יוני-יולי 1977.
צל הפרדסים והר-הגעש. מאזניים. אוקטובר 1983.
צל הפרדסים והר-הגעש. מפגש. סתיו 1984.
שמשון – הגיבור המסכן. נעמת. אוקטובר-נובמבר 1984.
ספרות של מאבק. נעמת. מאי 1986.
במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית, מיבחר סיפורים, מבוא וביבליוגרפיה. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992.

אהוד בן עזר: ביבליוגרפיה כללית [אנגלית]
The Arab Question in Israeli Literature. A talk with Ehud Ben-Ezer. Shdemot 6. 1976.
Brenner and the “Arab Question”. Modern Hebrew Literature. Spring/Summer 1987. Vol. 12.
The eye of the beholder. Spectrum. December 1984.
Arab Images in Hebrew Literature, 1900-1930. New Outlook. Special Supplement. Appendix III. Tel-Aviv, 1985. March 1986.
War and Siege in Israeli Literature (1948-1967). The Jerusalem Quarterly. Number 2. Winter 1977.
War and Siege in Hebrew Literature after 1967. The Jerusalem Quarterly. Number 9. Fall 1978.
Landscapes and Borders: A Sense of Siege in Israeli Literature. Borders. The Israeli Museum, Jerusalem. cat. No. 199. Spring-Summer, 1980.

ביבליוגרפיה נבחרת ממקורות שונים
על פי: "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית"
מיבחר סיפורים, מבוא וביבליוגרפיה
בעריכת אהוד בן עזר
זב"מ ואגודת הסופרים, 1992

מאמרים
אוריין, דן – "מאוייב למאהב: דמות הערבי בתיאטרון הישראלי", במה, 122, תשנ"א, 1990, כרך כ"ה.
בן עזר, אהוד – "בצל הפרדסים", (על משה סמילנסקי), אתגר, 20 בינואר 1966; "מסע 1912 ללבנון ולסוריה", (המשך), אתגר, 3 בפברואר 1966.
בן עזר, אהוד – "פורצים ונצורים, עיונים בספרות הישראלית הצעירה", קשת, קיץ 1968.
בן עזר, אהוד – "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", קשת, קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", קשת, אביב 1971.
בן עזר, אהוד – "'הפרדס' כסיפור אליגורי", (על בנימין תמוז), על המשמר, 17 במרס 1972; (המשך), על המשמר, 24 במרס 1972.
בן עזר, אהוד – "בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. השאלה הערבית בספרותנו", שיחה ראשונה, שדמות, אביב 1972; "השאלה הערבית בספרותנו", שיחה שנייה, שדמות, קיץ 1972.
בן עזר, אהוד – "הזאבים והכבשים", (על ש"י עגנון), מאזניים, פברואר 1973.
בן עזר, אהוד – "ולינה ילדה נכריה היא, עיון בסיפורי ש. שלום", על המשמר, 3 בינואר 1975.
בן עזר, אהוד – "האם איחרנו את המועד?" (על משה סמילנסקי), על המשמר, 1 באוגוסט 1975.
בן עזר, אהוד – "על כנפי החלום, מראות הארץ", (על זאב יעבץ), על המשמר, 24 בספטמבר 1976.
בן עזר, אהוד – "משא ערב", (על ר' בנימין), על המשמר, 30 במרס 1979.
בן עזר, אהוד – "כבדואים נחיה! השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי", דבר, 24 בספטמבר 1976; "השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי: כבדואים נחיה!" (המשך), דבר, 1 באוקטובר 1976.
בן עזר, אהוד – "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1967-1976)", עתון 77, פברואר-מרץ 1977; "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1967-1976)", (המשך), עתון 77, אפריל-מאי 1977; "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1976-1977)", (המשך), עתון 77, יוני-יולי 1977.
בן עזר, אהוד – "כענבים במידבר, במלאת עשרים שנה למותו של יצחק שנהר", הארץ, 17 ביוני 1977.
בן עזר, אהוד – "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977.
בן עזר, אהוד – "העלייה השנייה בראי ספרותה", דבר, 3 באוקטובר 1977, וכן בקובץ: "העלייה השנייה, 1903-1914", עורך: ד"ר מרדכי נאור, סידרת עידן, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה, 1984.
בן עזר, אהוד – "ערבי אחד, מוכר תופינים", (על "אללה כרים" לל.א. אורלוף), עתון 77, נובמבר-דצמבר 1979.
בן עזר, אהוד – "'ארורים הרכים האוהבים', היחס האירוטי לערבים אצל ברנר", דבר, 4 במאי 1979; "כל האימה שבדבר", (המשך), דבר, 11 במאי 1979; "דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר", דבר, 30 באפריל 1981; "יהודים וערבים – מכאן ומכאן. על היחס ללאומיות הערבית אצל ברנר", דבר, 11 בספטמבר 1981; "ברנר, האוטופיסטים ו'גיבורי הפה'" (המשך), דבר, 18 בספטמבר 1981.
בן עזר, אהוד – "'יתום עובד! אח צעיר!' היחס ההומני לערבים אצל ברנר", על המשמר, 11 בדצמבר 1981.
בן עזר, אהוד – "צל הפרדסים והר-הגעש", מאזניים, אוקטובר-נובמבר 1983.
בן עזר, אהוד – "הערבי החי בקרבך", עתון 77, מאי-יוני 1987.
בן עזר, אהוד – "הזיקה לנוף הארץ ויושביה בספרותנו החדשה", מעריב, 18 בספטמבר 1987.
ברלוביץ, יפה – "היסטוריה על דרך האגדה", (על זאב יעבץ), דבר, 29 ביולי 1977.
ברלוביץ, יפה – "ספרות העלייה הראשונה כ'ספרות מתיישבים ראשונים'", עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, כסלו תש"מ, 1979.
ברלוביץ, יפה – "סיפורי הירידה של העלייה הראשונה", מעריב, 5 בספטמבר 1980.
ברלוביץ, יפה – "חנה טרגר – מספרת נשכחת של העלייה הראשונה", עתון 77, יוני 1981.
ברלוביץ, יפה – "'הסדר השלישי – תור ישראל בארצו' – יצירתו הספרותית של זאב יעבץ בראי השקפתו ההיסטורית", קתדרה 20, תמוז תשמ"א, יולי 1981.
ברלוביץ, יפה – "התורכי, הנוף והאדם – סופרי העלייה הראשונה נפגשים עם המזרח", עתמול, נובמבר 1982.
ברלוביץ, יפה – "מודל היהודי החדש בספרות העלייה הראשונה (הצעה לאנתרופולוגיה ציונית)", עלי שיח 17-18, תשמ"ג, 1983.
ברלוביץ, יפה – "הזאת היא יפו?", עתמול, אוקטובר 1985.
ברלוביץ, יפה – "האישה בספרות הנשים של העלייה הראשונה", קתדרה 54, דצמבר 1990.
ברלוביץ, יפה – "ספרות כיוצרת תרבות – עיון בכתיבה של העלייה הראשונה", דפים למחקר בספרות, מס' 7, אוניברסיטת חיפה, תשנ"א, 1991.
גוברין, נורית – "עיון במסה 'ישמעאל' ליעקב שטינברג", הפועל הצעיר, כרך ל"ח, גל' 17, 17 בינואר 1967.
גוברין, נורית – "שני מספרים שמשפטם שונה" (רשימתו של ברנר "מפנקס", סיפורה של דבורה בארון "בני קידר"), הפועל הצעיר, כרך ל"ט, גל' 19, 26 בדצמבר 1967.
גוברין, נורית – "אגדה ומציאות ב'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ", מתוך: מפתחות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, 1978.
גוברין, נורית – "'ימים ולילות' – ממרחק הימים", מתוך: מפתחות, שם, שם.
גוברין, נורית – "פתח-תקווה – זירת ההתרחשות בסיפורת העברית מראשית המאה", עתון 77, אוקטובר 1978.
גוברין, נורית – "חוואג'ה מוסה מספר על השייך עבד אלקאדר", עתמול, יולי 1979.
גוברין, נורית – "הרצוי כמצוי – זאב יעבץ"; "'למצוא את בני רכב' – חמדה בן-יהודה"; "נפ"ש מראשון לציון הומיה – נחמה פוחצ'בסקי", שלושה פרקים מתוך ספרה: "דבש מסלע, מחקרים בספרות ארץ-ישראל", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב, 1989.
גוברין, נורית – "רצח ברנר בשירות המיתוס", מתוך ספרה: "ברנר. 'אובד עצות' ומורה-דרך", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.
גורני, יוסף – "שורשיה של תודעת העימות הלאומי היהודי-ערבי (השתקפותה בעיתונות העברית בשנים 1900-1918)", בתפוצות הגולה, מס' 79/80, חורף תשל"ז, 1977.
דום, ריסה – "השוסים את הגרנות, העימות הערבי-יהודי בתחילת דרכה של העיתונות העברית", מאזניים, אוקטובר-נובמבר, 1983.
דותן, יוסף, (ש. שפרה) – "לא לבעול, ולא בשמחה, על בעיית האהוב הזר בספרות הארץ-ישראלית", אלף, מאי 1972. שב ונדפס ב"מנצחון למפולת", מאסף אלף בעריכת יונתן רטוש, הוצאת הדר, תל-אביב, 1976.
הראבן, אלוף – "השאלה שאיננה נעלמת", מתוך הקובץ: "העלייה השנייה, 1903-1914", עורך: ד"ר מרדכי נאור, סידרת עידן, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה, 1984.
הראבן, שולמית – "הערבי בספרותנו – סטריאוטיפ או אדם?", מעריב, 20 באפריל 1979.
וילף, מיכאל – "צעקת הכפרים, מוטיב מקשר בין 'חירבת-חיזעה' ו'מול היערות'", מאזניים, אוגוסט-ספטמבר, 1975.
חבר, חנן – "להכות בעקבו של אכילס", אלפיים 1, עם עובד, 1989.
לוי, שמעון – "שבויים בבידיון, ערבים בספרות העברית החדשה", מאזניים, אוקטובר-נובמבר 1983.
מגד, אהרן – "ארורים הרכים והאוהבים, שבעים שנה למות של יוסף חיים ברנר", הארץ, 3 במאי 1991.
מורג, גלעד – "אוהבים ויורים, פני הערבי בראי הספרותי", מאזניים, ספטמבר-אוקטובר 1987.
סמילנסקי, יזהר – "שאלות שלא החלידו", (על משה סמילנסקי), הארץ, 12 באפריל 1974.
עפרת, גדעון – "דמות הערבי בדראמה הישראלית", עמדה, במה סוציאליסטית לביקורת המדיניות, החברה והתרבות בישראל, (א) אוקטובר 1977; (ב) מרץ 1978.
עפרת, גדעון – "הערבי הראשון בדרמה הארצישראלית", (על "אללה כרים" לל.א. אריאלי-אורלוף), הארץ, 11 באפריל 1979.
פולאק, אב. נ. – "מוצאם של ערביי ארץ-ישראל", מולד, נובמבר 1967.
צמח, עדי – "מין ואופי לאומי, צמד נושאים ב'ישימון' של ל.א. אריאלי", מאזניים, תשרי-חשון תשמ"ב, 1982.
רגב, מנחם – "הבעייה הערבית בספרי ילדים ישראלים", עכשיו, תשכ"ח, חוב' 21-24.
רובינשטיין, אמנון – "עלייתו ושקיעתו של הצבר המיתולוגי", פרק מספרו: "להיות עם חופשי", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשל"ז, 1977.
רובינשטיין, דני – "יהודים וערבים ומשל החמור", מתוך: "דבר, 50 שנה", קיץ 1975.
רמרז-ראוך, גילה – "דמות הערבי בסיפורת הישראלית", מתוך: "דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות", האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים, תשמ"ו, 1986.
שקד, גרשון – "כולנו נרדפים – רק ההיסטוריה רודפת, על דמות הערבי בסיפורת העברית בארץ-ישראל", מעריב, 11 במאי 1979.
שקד, גרשון – "ז'אנר ואנטי-ז'אנר בארץ-ישראל", פרק מספרו: "הסיפורת העברית 1880-1980", חלק ב', הקיבוץ המאוחד / כתר, תל-אביב, 1983.
שוהם, חיים – "דור וארץ, יחסי אדם-חלל בדראמה הישראלית", מאזניים, אפריל-מאי 1978.
שניר, מרדכי – "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)", מתוך ספרו: "בני הדור ומוריו", תל-אביב, תשי"ט.
שפיגל, גדעון – "יחסי יהודים וערבים באספקלריה ספרותית", הדואר, כ"ה באייר תשל"ד, 1974.

*
Ben-Ezer, Ehud – “The Arab Question in Israeli Literature”, A talk with Ehud Ben-Ezer, Shdemot 6, 1976.
Ben-Ezer, Ehud – “War and Siege in Israeli Literature (1948-1967)”, The Jerusalem Quarterly, Number 2, Winter 1977.
Ben-Ezer, Ehud – "War and Siege in Hebrew Literature after 1967", The Jerusalem Quarterly, Number 9, Fall 1978.
Ben-Ezer, Ehud – “Landscapes and Borders: A Sense of Siege in Israeli Literature”, Borders, The Israeli Museum, Jerusalem, cat. No. 199, Spring-Summer, 1980; see also Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.
Ben-Ezer, Ehud – “The eye of the beholder”, Spectrum, December .1984
Ben-Ezer, Ehud – “Arab Images in Hebrew Literature, 1900-1930”, New Outlook, Special Supplement, Appendix III, Tel-Aviv, 1985, March 1986.
Ben-Ezer, Ehud – “Brenner and the Arab Question”, Modren Hebrew Literature, Spring/Summer, 1987.
Govrin, Nurit – “Enemies or Cousins? … Somewhere in Between. The Arab Problem and its Reflections on Hebrew Literature: Developments, Trends and Examples”, Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.
Ramras-Rauch, Gila – “Moshe Smilansky: Utopia and Reality”, Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.
Shaked, Gershon – “The Arab in Israeli Fiction”, Modren Hebrew Literature, Fall 1989.
Somekh, Sasson, & others – “The Image of the Arab in Hebrew and Translated Literature as Taught in the Israeli High School”, New Outlook, Special Supplement, Tel-Aviv, 1985, March, 1986.

ספרים
אריכא, יוסף – "סיפורים עבריים מחיי הערבים", כינס וערך יוסף אריכא, עם הספר, תל-אביב, 1963.
בן דוד, מישקה – "מפלשת עד צקלג, עיונים ברומן מלחמת העצמאות", ספריית תרמיל, ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל-אביב, 1990.
בן עזר, אהוד – "בעקבות יהודי המידבר", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1983.
בן עזר, אהוד – "אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשמ"ו, 1986.
ברלוביץ, יפה – "סיפורי נשים בנות העליה הראשונה", בחרה והתקינה יפה ברלוביץ, ספריית תרמיל, ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל-אביב, 1984.
ברלוביץ, יפה – "להמציא ארץ, להמציא עם, תשתיות של ספרות ותרבות בעלייה הראשונה", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1996.
גוברין, נורית – "שורשים וצמרות, רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית", פפירוס, תל-אביב, תשמ"א, 1981.
ירדני, גליה – "סל הענבים, סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה", ליקטה והוסיפה מבוא וציונים, גליה ירדני, ספריית דורות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1967.
כהן, אדיר – "פנים מכוערות במראה, השתקפות הסכסוך היהודי-ערבי בספרות הילדים העברית", הוצאת רשפים, תל-אביב, 1985.

*
Ben-Ezer, Ehud – “Unease in Zion”, Quadrangle / Jerusalem Academic Press, New York / Jerusalem, 1974.
Ben-Ezer, Ehud – "Sleepwalkers and Other Stories, The Arab in Hebrew Fiction", A Three Continents Book & Lynne Rienner Publishers, Boulder [Colorado] & London, 1999.
Domb, Risa – “The Arab in Hebrew Prose 1911-1948”, Vallentine, Mitchell, London, 1982.
Ramras-Ruach, Gila – “The Arab in Israeli Literature”, Indiana University Press – Tauris, Bloomington – London, 1989.

שידורים
בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

ספרים נוספים
בן עזר, אהוד – "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.
[כנ"ל] – תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001.
[כנ"ל] – "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999. אזל.
[כנ"ל] – "ברנר והערבים". במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. אזל.
סוף