הקמת תזמורת ערבית-מרוקאית לאומית
ב-אוקטובר 1980, מיד לאחר פרוץ השלום עם מצרים, נסעתי לטיול במצרים. בכל טקסי שלקחתי הנהג פתח מיד את הרדיו במלא הווליום והשמיע את שירתה של הזמרת המצרייה אום כולתום.
"קוויס? מבסוט?" הוא שאל, קיווה לקבל טיפ שמן.
ידעתי שאימא כולתום היתה זמרת החצר של הרודן המצרי נאצר, וידעתי שערב מלחמת ששת הימים היא נשבעה מעל כל במה לשתות דם של יהודים, ולאכול לב וכבד חמים ומדממים שייעקרו מיהודים אחרי הניצחון וחיסול ישראל, ושרה בקול מלא פאתוס מתלהם ומסית  "אטבח-אל-יהוד" – אבל האמת היא, אני מודה, הפריע לי משהו אחר לגמרי. האוזן המזרחית (אוסט יודה) שלי, לא הורגלה במוזיקה שלה, המוזיקה הערבית של רבעי טונים, ולכן וסבלתי ממנה רבות. (השתדלתי שזה לא ישפיע על הטיפ).
במסגרת מהפיכת התרבות המזרחית (למעשה מוגרבית-מערבית) שיוזמת שרת "התרבות" מרים סיבוני-רגב, היא הכריזה על כוונתה לקצץ בתקציב האופרה הישראלית שעומד על כ-18 מיליון שקל בשנה, ולהעביר את הסכומים להקמת תזמורת ערבית-מרוקאית לאומית (בכיבוסית "אנדלוסית").
ודוק: אין מדובר במוסיקה ספרדית צוענית הנהוגה בספרד, אלא במוזיקה ערבית-מרוקאית הנהוגה במרוקו, שהיתה גם בספרד במהלך הכיבוש הערבי.
סיבוני-רגב הכריזה שהיא שואפת שהתזמורת המרוקאית-ערבית (בכיבוסית – אנדלוסית) תיהפך לתזמורת הלאומית בישראל, ותקבל מעמד זהה לזה של הפילהרמונית הישראלית, וכמובן תקציבה יגדל בהתאם.
כיום פועלות בארץ שתי תזמורות ערביות-מרוקאיות (בכיבוסית – אנדלוסיות), אחת באשדוד ואחרת בירושלים, שנוסדה באשקלון. רגב פועלת לאיחוד ביניהן, יחד עם הקמת מרכז למורשת ערבית-מרוקאית (בכיבוסית – אנדלוסית) שיתחיל לפעול חלקית כבר השנה.
"התקציב של האופרה הישראלית הוא מהדברים שהכי הפתיעו אותי," אומרת רגב, "הימים האלה נגמרו."
אז ככה, יש לומר בבירור. כל מוסיקה היא שוות ערך. אין דירוג ערך במוסיקה. למרות שאישית אינני מחסידי המוזיקה הערבית (מתקשה בשמיעת רבעי טונים) – אני סבור שמוסיקה קלאסית מערבית אינה עולה בערכה על מוסיקה קלאסית ערבית-מרוקאית, ולהיפך. ולכן גם איני סבור כסיבוני-רגב שהמוסיקה הערבית-מרוקאית עולה על מוסיקה ערבית אחרת.
יש צדק ברצונה של סיבוני-רגב, שבמקביל לתזמורת הפילהרמונית הישראלית ולאופרה, העוסקות במוסיקה מערבית, יוקם מוסד מקביל של מוסיקה ערבית – אבל מאין היומרה שלה לקבוע שהמוסיקה הערבית-מרוקאית (בכיבוסית – אנדלוסית) חשובה יותר מהמוסיקה הערבית-מצרית, או המוסיקה הערבית-עיראקית, או המוסיקה הערבית-תימנית, או המוסיקה הערבית סורית-לבנונית-פלישתינאית?
אם כבר מן הראוי הוא שבמקביל לתזמורת הפילהרמונית הישראלית תוקם תזמורת לאומית למוסיקה ערבית על כל סוגיה. לא לשכוח – כ-20 אחוז מאזרחי ישראל הם ערבים הכמהים למוסיקה ערבית מקומית, ולא דווקא למוסיקה ערבית-מרוקאית.
אני יודע שאני כבר אחטוף על דבריי אלו, הרי כבר מעל במה זו הותקפתי קשות כאשר ד"ר אברהם אמזלג-עילם, יליד מרוקו, הישראלי לשעבר, שניהל בעברו את התזמורת הערבית-מרוקאית (בכיבוסית – אנדלוסית) חירף אותי בפיוט שכתב: "אתה ואבותיך המזויינים, ח׳רבנתם עלינו כל השנים!"

תאיר או תחשיך? תאיר קמינר חסרת מצפון
ב-9 בפברואר 1933 (לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-30 בינואר 1933) – התקבלה באגודת הדיבייט של אוניברסיטת אוקספורד בבריטניה "שבועת אוקספורד", והיא: "בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה למען המלך והמדינה."
ההחלטה התקבלה ברוב של 253 כנגד 157 מתנגדים.
ב-12 באפריל 1935 התקבלה בארצות הברית החלטה המזדהה עם שבועת אוקספורד עליה חתמו כ-60 אלף תלמידי מכללות.
המושג "שבועת אוקספורד" ––(Oxford oath) או "התחייבות אוקספורד" –(Oxford pledge) – הפך למטבע לשון.
ה"סירוב להילחם למען המלך והמדינה," השפיע על היטלר לצאת למלחמה. הוא ומוסוליני סברו שההחלטה היא ההוכחה לכך ש"בריטניה חלשה, רכרוכית, כמו אישה זקנה."
צעירה בשם תאיר קמינר מתנאה בכך שהיא מצפונית. קמינר מסרבת לשרת בצה"ל, ונכלאה עקב כך. מובן שמצפונה נהפך למצפן עבור האקטיביסטים הפרו-איסלמיים.
האם אכן תאיר מצפונית?
בשעה שהעולם כולו נתון להתקפה של הגורמים האיסלמו-נאצים – סרבני המלחמה נהפכים לתומכים פעילים בהם. בדיוק כמו אלו שסירבו להילחם בהיטלר בטענה שמדובר רק בסודטים, ארץ קטנה ורחוקה שבקושי יודעים עליה דבר – נהפכו לתומכים בנאצים. סירוב להילחם משמעו תמיכה.
מסקנה – מי שמסרב להילחם בכיבוש הערבי, באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי, ובגזענות המוסלמית – הוא תומך בהם. מי שמסרב להילחם באיסלמו-נאצים המצהירים גלויות שמטרתם חיסול מדינת היהודים והשמדתם, כדברי נביאם מוחמד, הוא תומך בהם, ולכן אין מנוס לקבוע שהוא אדם חסר מצפון.
תאיר קמינר הינה חסרת מצפון. מן הדין שתשנה שמה ל"תחשיך".

אופק בוכריס – מעשה אשת פוטיפר?
וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.  ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. 
ח וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. 
י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.  יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת.  יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. 
יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה.  יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ:  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.  טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ. 
יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:  בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ--לְצַחֶק בִּי.  יח וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה.  יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ; וַיִּחַר, אַפּוֹ.  כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר--מְקוֹם, אֲשֶׁר-אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים; וַיְהִי-שָׁם, בְּבֵית הַסֹּהַר. (בראשית ל"ט)

או מעשה דוד המלך?
ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.  ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם--אֵשֶׁת, אוּרִיָּה הַחִתִּי.  ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב, אֶל-בֵּיתָהּ. (שמואל ב' יא)

מפלגות חד"ש ובל"ד מזדהות עם החיזבאללה
לראשונה חברי הרשימה הערבית המאוחדת (בשנאת ישראל) חלוקים ביניהם. חברי בל"ד וחד"ש, הכוללים בתוכם גם כופרים באיסלאם, מזדהים עם ארגון הטרור האיסלמו-נאצי-שיעי חיזבאללה, ואילו חברי התנועה האיסלאמית (סונית) אינם מזדהים עם ארגון הטרור השיעי.
זוהי תופעה מרתקת, בלשון המעטה. איימן עודה האחמדי הכופר, שדתו אינה יכולה להתקיים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים-המוסלמים (כ-13 מיליון קמ"ר) אלא רק תחת השלטון הציוני – מזדהה עם ארגון הטרור האיסלמו-נאצי חיזבאללה.
דב חנין היהודי האתאיסט הכופר באיסלאם, (וביהדות) מזדהה עם ארגון הטרור האיסלמו-נאצי החיזבאללה.
ובמה שניהם מזדהים בדיוק? שניהם מזדהים עם שאיפת הארגון לחסל את מדינת היהודים ולרצוח אותם ע"פ דברי מוחמד.
נתניהו טועה, הם לא נפלו על הראש. הם יודעים טוב שהיהודים לא יתנו שזה יקרה, והם יודעים שהזדהותם עם האיסלמו-נאציזם תביא להם קולות.

הגיחוך שבתעמולת מפלגות ה"פיהרר פרינציפ"
שתי המפלגות שהן ללא כל זיהוי. ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, ושהעיקרון היחיד בהן הוא שהן אוחזות ב"עקרון המנהיג" (פיהרר פרינציפ – אין דמוקרטיה המנהיג קובע הכול), מפלגת המנהיג יאיר למפל-לפיד ומפלגת המנהיג איווט ליברמן – מודעות לכך שאין בהם שום דבר משותף מלבד שנאת נתניהו.
והנה שני "המנהיגים" התכנסו ב-29.2.16 והכריזו כי הם עושים כנס חירום, כי לדבריהם מאז 1948 מצבנו הבינלאומי לא היה כל כך גרוע.
אז ככה, ב-1948 – יוון שהצביעה באו"ם נגד הקמת המדינה לא קיימה יחסים עם ישראל קל וחומר לא ברית פוליטית.
הודו שהצביעה נגד הקמת המדינה וסין שנמנעה לא קיימו יחסים עם ישראל.
משקל החרם הערבי היה כל כך חזק שבישראל לא ניתן היה למצוא מכוניות יפניות ואפילו לא קוקה קולה (ודאי שלא פפסי).
אה כן ושכחנו את קיום היחסים עם מצרים ועם ירדן שלא היו ב-1948.
תעמולה מגוחכת כבר אמרנו? איך אמר הפילוסוף ויטגנשטיין: שאם אין מה לומר יש לשתוק.