בראיון שהעניק מיד לאחר הסכם אוסלו, אמר אדריכל ההסכם יוסי ביילין שמבחנו יהיה – מבחן הדם. "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית... אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו."
אין ספק, שעל פי אמת המידה שהציב האדריכל, הסכם אוסלו היה כישלון חרוץ. לא זו בלבד שרמת האלימות לא ירדה – היא הגיעה לשיאים שלא התקרבנו אליהם לאורך כל שנות הסכסוך. למעלה מאלף הרוגים קדמו להחלטת ממשלת שרון לצאת למבצע "חומת מגן", ובעקבותיו להחזרת השליטה הביטחונית על שטחי הרש"פ לידי צה"ל, והפיכת הרש"פ ממדינה למעשה, לאוטונומיה אזרחית בעיקרה.
אולם בפרספקטיבה של שנות דור, ניתן לבחון את הסכם אוסלו מעבר לפריזמה של "מבחן הדם", ואי אפשר להתעלם מן הצד החיובי של המטבע: הפסקת השליטה בפועל על מיליוני פלשתינאים, שהשלטון בהם מסכן את צביונה היהודי הדמוקרטי של ישראל. העובדה שהאזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים עברו לשלטון פלשתינאי – טובה להם אך גם לנו. אמנם אלו שטחי א"י, אולם מימוש זכותנו עליהם, מאיים על מימוש החזון הציוני. פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל מוותרת על האזורים המאוכלסים בצפיפות, תוך שהיא משאירה בשלטונה את האזורים המהווים גבולות בני הגנה לישראל (בקעת הירדן וצפון ים המלח) ואת גושי ההתיישבות – היא הפתרון האופטימלי לבעייה, אם בהסכם שלום, ואם בתהליך של היפרדות חד צדדית.
איני יודע האם ועד כמה יש אמת בידיעות על מהלך ישראלי להעברה מחדש של השליטה הביטחונית על שטחי A. האם מדובר בבלון ניסוי? האם זהו מהלך רציני? האם זהו פברוק עיתונאי?
אך בניגוד לתגובה הפאבלובית, האוטומטית, של שרים וח"כים, ששללו את הרעיון מכל וכל, אני דווקא סבור שיש לנסותו. המציאות בתקופה שמאז אוסלו, מטלטלת אותנו בין החיוב שבהיפרדות מן הפלשתינאים לבין המחיר הביטחוני של ההיפרדות. לטווח הארוך, ההיפרדות היא יעד לאומי ראשון מעלה, וראוי לבנות תורת ביטחון אפקטיבית להגנה על המדינה בתנאי היפרדות, תוך הבטחת גבול בר הגנה לאורך בקעת הירדן. ועד אז – יש לחפש דרכים למקסימום היפרדות תוך שמירה על הביטחון.
החזרת השליטה הביטחונית לצה"ל על שטחי A היתה צעד נכון לשעתו, אך אי אפשר לשמר אותו לנצח. ככל שהשליטה הביטחונית הדוקה יותר, כך העולם מתייחס לשטח כ"שטח כבוש", על אף האוטונומיה הרחבה מאוד של הרש"פ. עובדה זו פוגעת במעמדה הבינלאומי של ישראל וגורמת לעוינות של דעת הקהל. יותר ויותר קולות, בעולם ובארץ, דוחפים ל"פתרון המדינה האחת", המסכן את צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית. וכידוע, גם המצב הביטחוני אינו שפיר.
לכן, ראוי לבחון דרכים חדשות. המתווה שהוצג בתקשורת, הוא מתווה זהיר, שנועד לבחון בהדרגה, בערים השקטות יחסית, את האפשרות להעברת השליטה הביטחונית לרש"פ, כאשר לישראל נשמרת הזכות למרדף חם במקרה של פצצה מתקתקת, ותוך בחינה והערכת מצב של ההתפתחות הביטחונית. זהו כיוון שראוי לבחינה.

2. צרור הערות 16.3.16
* טוב שלא נסע – בדרך כלל, פגישה של ראש ממשלת ישראל עם נשיא ארה"ב היא אירוע חשוב, המקדם את יחסי שתי המדינות, ואין להימנע ממנו. לכן, התחמקותו של נתניהו מפגישה עם אובמה, אינה נראית טוב.
למרות זאת, אני חושב שנתניהו קיבל החלטה נכונה. במקרה זה, ההחלטה הנכונה אינה לא להיפגש עם אובמה, אלא לא לנסוע לוועידת איפא"ק. ארה"ב נמצאת בעיצומה של מערכת בחירות סוערת, קיצונית ולעומתית מאוד. צילומים של נתניהו עם טראמפ, הילארי קלינטון ומועמדים אחרים לעת הזו, תנוצל מיד לקידום ענייניהם של המועמדים, אך לא יהיה בהם שום שירות מועיל לישראל (בוודאי לא הצילום עם טראמפ).
בבחירות הקודמות בארה"ב, הצטייר נתניהו כתומך ברומני, אף שהוא הקפיד שלא לומר מילת תמיכה פומבית במועמדותו, ועובדה זו הזיקה לישראל. אז, ביקורו היה הכרחי, בשיא משבר הגרעין האיראני. בעיתוי הנוכחי אין הכרח בביקור כזה, בוודאי לא במערכת בחירות ייחודית כמו הנוכחית, ובפרט כאשר בביקור צפוי לנתניהו חיבוק דב של טראמפ.
גם הפגישה עם אובמה, לעת הזו, עלולה להזיק. אובמה, שבהסכם הגרעין עם איראן פגע פגיעה חמורה ביותר בביטחונה של ישראל, מתעקש לא להציע חבילת פיצוי ביטחונית ההולמת את חומרת הפגיעה. כנראה שהסיכוי לשנות באופן משמעותי את חבילת הפיצוי, קטן. אסור לנתניהו להתפשר בסוגיה זו – יש לישראל הצדקה מלאה לדרוש, לא לבקש, פיצוי משמעותי מבת בריתה הגדולה שכה פגעה בה. מן הראוי שלא יהיה זה רק פיצוי ביטחוני במובן המצומצם של המושג, אלא גם פיצוי מדיני בעל השלכות ביטחוניות, כמו הכרה בסיפוח הגולן ואימוץ מחדש של מסמך בוש, כלומר תמיכה בגבולות בני הגנה לישראל.
פגישה עם אובמה בעיתוי הזה, תסתיים במקרה הרע בפיצוץ על רקע המחלוקת הזאת, ובמקרה העוד יותר רע – בהתקפלות של נתניהו. עדיף להמשיך את המו"מ עם הממשל האמריקאי ללא מפגש פסגה, ואולי לדחות את ההכרעה לממשל הבא.

* ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – אויבה המר של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב, מפלגתו של אברהם לינקולן (!), עלול להיות מועמדה לנשיאות ארה"ב.

* שלום הציבור – הח"כיות יוצאות נגד שיחרורו המוקדם של האנס הסדרתי, ונוצר רושם כאילו מדובר באינטרס מגזרי-מגדרי. ולא היא – מדובר בעניין ציבורי מובהק, בשלום הציבור ובדמותה של החברה הישראלית. אני כגבר, מתנגד בתוקף לכך שהאנס הסדרתי לא ירצה עד תום את עונשו.

* מטאטא חדש – בצמרת משטרת ישראל, לא חסרים קציני משטרה מקצועיים ומנוסים, היכולים לשמש בתפקיד המפכ"ל. מדוע, אם כן, היה צורך להביא מפכ"ל חיצוני? כדי לנער את המערכת ולחולל שינוי בתרבות הארגונית והמוסרית של המשטרה, שבאה לידי ביטוי בהסתבכות בפלילים – בשחיתות ובעבירות מין, של קצינים בכירים רבים ובהם שמונה (!) ניצבים. במצב זה, אי אפשר היה שלא להבין, שקיימת במשטרה תרבות המקלה ראש בכך, ואין מנוס ממינוי אדם חיצוני, שאינו חלק מן החבורה ותרבותה, שימגר את התופעה.
דבריו של המפכ"ל אלשייך, על פיהם לא יהיה טיפול בתלונות אנונימיות על עבירות מין, מדאיגים מאוד. בכלל, אין זה מתפקידה של המשטרה לטפל בעבירות של שוטרים – לשם כך קיימת מח"ש. כך שמבחינה עניינית, דבריו של אלשייך אינם מעלים ואינם מורידים. הבעייתיות שלהם היא במסר. במקום מסר חד משמעי של ניקוי אורוות – מסר שעלול להתפרש כגיבוי בקריצה.
אני כותב "עלול להתפרש", בתקווה שהיתה זו התבטאות בלתי מוצלחת, שלא באמת ביטאה את כוונתו של המפכ"ל. אם כוונתו היא התמודדות עם תלונות שווא לצורך חיסול חשבונות, היה עליו להפריד זאת מנושא ה"אנונימיות" של התלונות. יש סיבות רבות לאנונימיות, והעובדה שתלונה היא אנונימית אינה מעידה על אמינותה, ולכן היא ראויה לחקירה; היא מעין חומר מודיעיני המחולל חקירה, גם בלי תלונה רשמית.
תופעה של תלונות שווא לצורך חיסול חשבונות היא אכן רעה חולה, שיש להילחם בה. התופעה הזאת פוגעת בראש ובראשונה במאבק האמיתי והצודק נגד עבירות מין. אך במאבק בתופעה, יש להיזהר מפני שפיכת התינוק עם המים, כפי שעשה המפכ"ל באמירתו הגורפת.

* מתנגדי המשטר – בכתבה בוויינט על מינויו של דייוויד קיז לתפקיד יועץ ראש הממשלה לתקשורת בינלאומית, מופיע המשפט המוזר הבא: "קיז פעיל למען שחרור אסירים פוליטיים וקידום זכויות מתנגדי משטר ברחבי העולם הערבי ואיראן, אם כי לא ברור מה עמדתו לגבי מתנגדי משטר בישראל."
סליחה?! מישהו יכול להסביר לי איזה "מתנגדי משטר" נמקים בכלא בישראל?

* למה?! – למה נטבחו 16 מתרחצים ובהם ילדים – בידי מחבלי אל-קעאדה בכפר נופש בחוף השנהב? בגלל אקיבוש. ולמה נרצחו 34 תורכים בפיצוץ מכונית תופת? בגלל אקיבוש. על מועצת זכויות האדם להתכנס בדחיפות ולגנות את ישראל.

* גיבור ישראל – איפה שירת הרב יצחק יוסף?

* צעד אצילי – סיוון רהב מאיר נבחרה במכרז להנחות את חידון התנ"ך ביום העצמאות. היא ויתרה על התפקיד הנחשק, לאחר שנודע לה שאבשלום קור פוטר מההנחיה בהודעת סמס, לאחר 28 שנות הנחיה.
רציתי מאוד שסיון תנחה את החידון, ואני מעריך מאוד את צעדה האצילי. אך משהו מוזר לי. הרי יצא מכרז. האם אבשלום קור (שאף אותו אני מעריך ומוקיר מאוד) לא ידע על כך? האם הוא באמת הופתע?

* סבתא חיה מתה – מעולם, החל מהעונה הראשונה, לא בזבזתי ולו שניה מחיי כדי לצפות ב"האח הגדול". די בכך שהבנתי מה הפורמט של התוכנית, כדי להבין שמדובר בתופעה שלילית, הרסנית ומשחיתה. לצערי, בכל עונה תוכניות האקטואליה עוסקות באובססיביות בחדשות הרות הגורל הללו, ואני נאלץ להיחשף לשֵׁם או שניים מן הליצנים הללו. פעם זה היה בובליל, ובעונה שעברה בכל מהדורת חדשות הציגו תמונות של אריאנה מלמד רוכבת. את השם "שכולם מכירים" שי חי, שמעתי רק השבוע, לאחר שפרש, מה שהזכיר לי מיד את "סבתא חיה מתה".

* ביד הלשון: בכוח – בכוח, פירושו בפוטנציה, כלומר היכולת קיימת אך ספק אם תצא לפועל; אם תצא "מן הכוח אל הפועל".
וכשאנו מתפללים "אנא, בכוח גדולת ימינך," גם כאן מדובר על פוטנציה?
על פי מו"ר אדם ברוך זצ"ל, האבחנה בין "בכוח" ו"בפועל" תקפה אצל בני אדם, לא אצל אלוהים. "מ"פ מכובדי, להלן תשובה קצר-צרה לשאלתך הענקית בעניין 'העולם': לפי האמונה היהודית, רק בני האדם מבחינים בין לפני בריאת העולם לבין לאחר בריאת העולם, בין העולם בכוח (בפוטנציה) לעולם בפועל. ואילו מצד הבורא אין הפרש בין בכוח לפועל. הבורא היה 'מלך העולם' גם קודם שהיה עולם. ובעוד שמלך רגיל צריך עם, בשביל להיקרא 'מלך', הבורא היה מלך גם בטרם כל יציר נברא. ובכן, כל העניין הזה של בכוח ובפועל, נכון לבני אדם, לא לבורא. בכוח ובפועל? מושג אנושי בלבד. וראה גם את 'שער האמונה' של הרב גרשון חנוך העניך מראדז'ין."