קראתי את מאמרו של משה בר יוסף נגד העברת מכון וולקני לגליל המזרחי, שנכתב בתגובה לרשימתי בנדון. לצד התנגדותו של בר יוסף למהלך, הוא הביע את תמיכתו ורצונו בפיתוח הגליל, ואני מאמין לו. כולם-כולם תומכים בפיתוח הגליל ואני מאמין להם, לכולם. לכו---לם. כולם גם בעד שלום עולמי ובעד שכולנו נישאר לנצח צעירים, חכמים, יפים ועשירים.
מבחן התמיכה בפיתוח הגליל, הוא כאשר נדרש מחיר מסוים, כלומר שינוי בסדר העדיפויות. במילים אחרות – צעדים של העדפת הגליל והנגב על פני גוש דן רבתי. מי שתומך בפיתוח הגליל כל עוד אין לכך כל מחיר, תומך בפיתוח דקלרטיבי, שאין לו כל משמעות מעשית.
אצרף דברים שכתב חברי, הסוציולוג וחוקר החינוך פרופ' שמואל שמאי, מראשוני קצרין, לשעבר סגן נשיא המכללה האקדמית תל-חי, והיום מרצה לסוציולוגיה ולחינוך במכללה ועמית מחקר במכון שמיר למחקר (המכון לחקר הגולן):
"כבר נמאס לנו שכביש 6 מייצא מהפריפריה נוער איכותי ומייבא דיירי צימרים. כבר נמאס לנו שלילדים שלנו אין את אותן אפשרויות למחקר ואקדמיה כמו במדינת ת"א. כבר נמאס לנו שבמקום לעשות בשטח, מייצרים עוד מילים ודיבורים בשטח – כמו 'כנס הגליל' של משרד הנגב והגליל. כבר נמאס לנו שתיק הנגב והגליל הוא תיק פריפריאלי ונתפס כ'תיק ניחומים' או כ'תיק מקפצה'. כבר נמאס לנו שעל כל תקן למען פעילות לחיזוק פריפריה נוצרים פי כמה תקנים במרכז (שיווק, פרסום, מנהלות וכו'...) כבר נמאס לנו מחברות פרטיות וציבוריות מהמרכז, שגורפות הון מתוכניות אסטרטגיות לפיתוח הפריפריה. כבר נמאס לנו שהמרכז מנסה לעשות 'הפרד ומשול' בין הצפון לדרום. כבר נמאס לנו שמנציחים פערים ע"י מניעת שדרוג אקדמי של הפריפריה. כבר נמאס לנו שעובדי ציבור, הממומנים ע"י הציבור, למען כלל הציבור, הופכים לעובדי סקטור המרכז ע"ח השוליים הגיאוגרפיים. כבר נמאס לנו שמתייחסים אלינו כפריפריה מוחלשת תלותית במרכז, במקום אזור ספר שממנו תצא תורה ומדע. כבר נמאס לנו שמהלכים עלינו אימים שמעבר של וולקני לגליל המזרחי יחסל את המחקר החקלאי.
לעומת זאת אנו רוצים מעשים עכשיו:
מעשים משמעותיים של שדרוג איכותי בכל התחומים, שעשויים להשאיר את צעירי הגליל בגליל. מעשים משמעותיים כמו הקמת הפקולטה לרפואה בצפת. מעשים משמעותיים כמו שדרוג מדעי החקלאות בתל-חי. מעשים משמעותיים כמו הקמת אוניברסיטה בגליל. מעשים משמעותיים כמו מעבר מכון וולקני למזרח הגליל – שיעזרו לנו בקידום המחקר חקלאי ובשדרוג תשתיות אקדמיות ראויות הקיימות כבר באזור."
מסעיף אחד ברשימתו של שמואל אני מסתייג – זה הנוגע לכביש 6, שבו אני רואה תרומה תשתיתית גדולה, במעשים, לפיתוח הגליל והנגב.
2. צרור הערות 20.3.16
* מאיר דגן ז"ל – בכל שנות המאבק על הגולן, התקופה הקשה והמסוכנת ביותר הייתה בעת שלטונו של אהוד ברק. אף ראש ממשלה לא היה כה נחוש וממוקד מטרה למסור את הגולן לאסד, ואף אחד לא היה קרוב לכך, כמו ברק. האסון הלאומי הזה היה במרחק נגיעה.
בבחירות שבהן נבחר ברק, מפלגת "הדרך השלישית" התרסקה ולא עברה את אחוז החסימה, ומלבד אובדן הכוח הפוליטי שלה, הייתה זו גם מכה מוראלית בעבורנו.
ובימים הקשים ההם, לפתע התייצב האלוף (מיל') מאיר דגן, הלוחם והמפקד המהולל, איש המבצעים הנועז, שהיה לאגדה. התייצב והודיע לנו: אני לרשותכם ולשירותכם.
ואכן, הוא נרתם להסברה. להסביר לכל מי שיש להשפיע עליו, את המשמעות הרת האסון של נסיגה מהגולן. שוב ושוב הוא עלה ל"מצפה לשלום", ליד כפר חרוב, במצוק מעל הכינרת, ונשא את משנתו, משנתנו. התייצבותו לצידנו, בימים הקשים הללו, היתה משב רוח מרענן וזריקת עידוד גדולה.
מאיר דגן לחם לצידו של אריק שרון. שרון העריך אותו מאוד, ומינה אותו לראש המוסד. דגן חולל טלטלה במוסד, והעמיד מחדש את תחום המבצעים בלב עשייתו. כראש המוסד, הוא חיזק את עמדתו של שרון נגד חידוש המו"מ עם סוריה, כנגד קולות הפוכים בצמרת השלטון.
דגן היה ראש מוסד מעולה, שהעלה אותו לשיא מצוינותו ולהצלחות גדולות. חלק ניכר מפעולת המוסד בתקופתו הוקדש, "על פי מקורות זרים," לשיבוש תהליך ההתגרענות של איראן, פעילות מוצלחת מאוד. "מי עשה את הפעולות האלו?" שאלה אותו אילנה דיין, והוא השיב בפשטות: "אלוהים."
דגן התנגד בתוקף לפעולה צבאית להשמדת תוכנית הגרעין האיראני. זו עמדה לגיטימית, אך מה שלא היה לגיטימי הוא הדלפת ההתנגדות שלו ושל אחרים, באופן שהוציא את העוקץ מהמדיניות של נתניהו, שנועדה לקדם פתרון מדיני לסיכול התוכנית, באמצעות איום מוחשי בפעולה. ההדלפות של ההתנגדות בצמרת הביטחונית, פגעו קשות בהרתעה, והפכו את האיום לעקר.
הסכם "מינכן 2" שחתם אובמה, מוכיח בחוכמה שלאחר מעשה, שהיתה דרושה פעולה צבאית. מאוד לא אהבתי את המערכה שניהל דגן בנושא לאחר סיום תפקידו. התגייסות כזו, בבוטות כזו, של ראש המוסד היוצא, נגד עמדת ראש הממשלה ששירת תחתיו, בנושא רגיש כל כך, אינה ראויה מבחינה ממלכתית, לא חיזקה את הדמוקרטיה הישראלית ולא תרמה לביטחון ישראל, אם לנקוט לשון המעטה.
היום, לאחר מותו, רבים יעלו על נס דווקא את המאבק הזה. אני מעדיף לזכור את תרומתו האדירה, לאורך עשרות שנים, לביטחון ישראל.
יהי זכרו ברוך!
* שאלה לשרת המלחמה – המוזיקאית והמלחינה נורית הירש, האחראית ללמעלה מ-1,600 מהמנגינות המלוות אותנו זה למעלה מיובל, היא כלת פרס ישראל לזמר העברי ולתרבות העממית, שיחולק ביום העצמאות תשע"ו.
ואני רק שאלה לשרת המלחמה מירי רגב. האם נורית הירש היא "התרבות שלנו" או "התרבות שלכם"?
זאת בעייה, כי נורית הירש עלולה לבלבל. כך היא אמרה בראיון ל"גלריה": "אני אוהבת מוזיקה ערבית ועיראקית, ובעיניי אום כולתום היא הזמרת הטובה בעולם. ניגנתי בדרבוקה, הלכתי להמון קונצרטים של מוזיקה ערבית ואני אוהבת לרקוד בחפלות. בילדותי הייתי הרבה בבית הכנסת, כך שאני כותבת שירים גם בנוסח חזני. למדתי גם ג'אז בארצות הברית אז אני כותבת שירים ג'אזיים כמו 'חשמל זורם בכפות ידייך'. וגדלתי על ברכי האופרה אז יש קטעים אופראיים בשירים שלי. ויש את קצב הצעד התימני מריקודי העם בנעוריי, ואני אוהבת מוזיקת עולם, ומוזיקת פופ ודיסקו."
אוי ואבוי, מסכנה נורית הירש. לצד מי היא תילחם במלחמת התרבות שמחרחרת שרת המלחמה מירי רגב. האם היא תלחם לצד המוזיקה הערבית והחפלות, או לצד האופרה והג'אז?
נראה לי שאין לה ברירה, אלא להילחם נגד עצמה. הרי זאת המשמעות האמיתית של המלחמה שמחרחרת שרת המלחמה – מלחמה נגד עצמנו.
הרי מי אנחנו? אנו תוצר של קיבוץ גלויות – עם החוזר הביתה ומתאחד מחדש לאחר שפוזר לאורך מאות בשנים בשבעים גלויות, והוא יוצר את תרבותו המתחדשת כסינרגיה של התרבות היהודית שנוצרה בכל הגלויות ושל השפעת התרבות הכללית בכל אותן גלויות.
מן הראוי ששרת התרבות, בוודאי כזאת המגדירה את עצמה "לאומית", תבין שהשליחות הציונית הגדולה שלה כשרת התרבות של מדינת ישראל, היא להנהיג את המשך יצירת היחד התרבותי הגדול הזה, ולא לעורר מדנים, להעמיק שסעים ולעודד חלוקות, הפרדות ומלחמות, בקריאות קרב וסיסמאות פופוליסטיות עבשות. במילים אחרות – חתכי את גללי השוורים, כפי שתורגם לעברית "הפילוסוף הסיני הידוע."
* הצבעה מצפונית – אילו הייתי ח"כ מהקואליציה, הייתי מפר את המשמעת הקואליציונית ומצביע נגד חוק המקוואות. על הפרת המשמעת הזאת הייתי נכון לשלם כל מחיר.
מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ואל לה להפנות עורף לעם היהודי, מתוך כניעה לגחמות של חרדים קנאים. ממשלה "לאומית"...
* היכרות מוקדמת – היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט פסל את עצמו מלעסוק בגיבוש עמדת משרד המשפטים בדיון על שחרור מוקדם של האנס הסדרתי משה קצב, בשל "היכרות מוקדמת" עם האנס. בהודעה לא הובהר אופייה של ההיכרות המוקדמת. ככל הידוע לי, אין השניים קרובי משפחה או שותפים עסקיים. אז מהי אותה היכרות מוקדמת, שפוסלת את מעורבותו של מנלדבליט?
מנדלבליט היה עד למינויו לתפקיד מזכיר הממשלה, ויש לו היכרות מוקדמת עם כל שרי הממשלה וכל המנכ"לים של משרדיה ובוודאי עם ראש הממשלה ובכירי משרדו. קודם לכן הוא היה הפצ"ר ומכאן שיש לו היכרות מוקדמת עם כל בכירי צה"ל ומערכת הביטחון. האם הוא יפסול את עצמו מכל עיסוק בענייניהם?
קצת הגזמנו עם נושא "ניגוד העניינים" שיצא אצלנו מכל פרופורציה. העניין של היועץ המשפטי הוא מחויבותו לתפקידו ולשלטון החוק, והוא עומד מעל לכל היכרות מוקדמת. היכרות כזאת אינה עניין מנוגד למחויבותו. אם אין הוא מסוגל להתעלות מעל היכרויותיו המוקדמות, אין הוא ראוי לתפקיד.
לא אחת הבעתי את דעתי בזכות הפרדה בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי. אולם כל עוד היועץ המשפטי הוא גם התובע הכללי – מי שאינו מסוגל למלא את תפקיד התובע, אינו ראוי להיות היוהמ"ש.
* פשקוויל נאצה נגד מפכ"ל המשטרה – אורי משגב פרסם פשקוויל נאצה על מפכ"ל המשטרה. אם ננקה את כל ה"בלה בלה" מסביב ונתמקד בעיקר, זאת סיבת התנגדותו לאלשיך: "אלשיך הוא חובש כיפה, יוצא ישיבת מרכז הרב." וסיבה נוספת: "מתנחל בעברו."
והנימוק האידיאולוגי: "בתפקידו הנוכחי הוא מסתמן כמזיק לישראל. לפחות אם היא רוצה לשמר איכשהו את קיומה הרופף כמדינה דמוקרטית; עם היהודית אין בעייה. אלשיך הוא חובש כיפה, יוצא ישיבת מרכז הרבי"
הבה נפרש את המסר: על פי האידיאולוגיה האנטי ציונית, מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית הם הפכים. מדינה יהודית פירושה, כביכול, מדינה דתית. כיוון שאלשיך חובש כיפה, הוא מהצד של מדינה יהודית. בתור שכזה, הוא ניגודה של המדינה הדמוקרטית. ולכן, הוא מזיק. הרי על פי התעמולה האנטי ציונית, קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית "רופף", כיוון שהיא מדינה יהודית.
העילה הישירה לפרסום פשקוויל הנאצה: "השבוע תמו מאה ימי (אי) החסד של רוני אלשיך". ניתן לזקוף לזכותו של משגב את הגילוי הנאות, למרות שהוא הופיע בסוגריים: "אי" – אי חסד. לאלשיך לא היו אפילו 100 שניות של חסד. דבוקת שוקן פסלה אותו מראש, ברדיפה מקארתיסטית טיפוסית, בשל היותו חובש כיפה. הוא הוצג כחלק מן "ההשתלטות הדתית" על המדינה.
אני ביקרתי השבוע את אלשיך על דבריו בנושא התלונות האנונימיות. הוא שגה בנושא זה, כפי שכל בעל תפקיד שוגה בנושאים אלה או אחרים. אני מתנגד לאמירה שלו, כפי שאני מתנגד לאמירות של כל בעל תפקיד בנושא זה או אחר. אף נושא משרה, כולל אלשיך, אינו חף מטעויות ואינו חסין מביקורת. מכאן ועד הרדיפה המקארתיסטית של מפכ"ל המשטרה, כיוון שהוא דתי, רב המרחק. הרדיפה מעידה על הרודף ולא על הנרדף.
אגב, מילה על ה"מתנחל לשעבר". למה הוא "לשעבר"? אלשיך עזב את יישובו, כיוון שבתור איש שב"כ, הוא ומשפחתו נרדפו בידי פרחחי ימין רדיקלי ביישובו. תמונת הראי של משגב ושכמותו.
* דב חנין זועבי – בראיון ל"הזמן הירוק" סיפרה צפירה יונתן שבבחירות האחרונות היא הצביעה לחד"ש. לחד"ש היא לא יכלה להצביע, כי לא היתה רשימה כזאת בבחירות. חד"ש רצה כחלק מקרטל הלאומנות הערבית, המוכר בשם החיבה שלו "הרשימה המשותפת". זו הרשימה שחבריה עלו לרגל למשפחות המחבלים ועמדו דקה דומייה לזכר הרוצחים. זו הרשימה שחבריה גינו את הליגה הערבית על כך שהגדירה את חיזבאללה כארגון טרור.
יונתן הסבירה את הצבעתה בכך שדב חנין הוא ספל התה שלה. אולם דב חנין אינו אלא יהודי מחמד המקשט את קרטל הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין זועבי.
* שאלה – מישהו אמר לי, שהבעייה שלי היא שבכתיבה שלי יש יותר סימני קריאה מאשר סימני שאלה. הוא צודק.
לכן, אני רק שאלה:
מה חמוּר יותר, למסור חומר מסווג לחיזבאללה או ל"שוברים שתיקה"?
* ביד הלשון: היית לנצח – יש שירים, שהמנגינה שלהם מעוותת את המילים. למשל – מהם חופים? זה ברור: ליף.
הרי השיר אומר במפורש:
חופים הם ליף
עמים געגועים לנחל.
כך גם הפיוט לפורים, שבקהילות אשכנז מופיע כחלק מתפילת פורים, מיד לאחר קריאת המגילה, "שושנת יעקב צהלה ושמחה". על פי המנגינה, אנו מבינים את המילים כך:
"תשועתם היתה לנצח." כלומר התשועה היא הנושא – היא היתה לנצח.
אולם מילות הפיוט אחרות. זו תפילה המופנית בגוף שני לאלוהים. המילים הנכונות הן:
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח. כלומר הנושא הוא אתה, אלוהים. אתה היית התשועה שלהם לנצח.
וזה הפיוט במלואו:
שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה
בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח
וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
לְהוֹדִיע שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ
וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ.
אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי.
בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי.
אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי.
בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי.
אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים.
בְּרוּכִים כָּל הָצָדִיקִים.
וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב.
ואי אפשר שלא להזכיר את גרסת "הגשש החיוור", מתוך המערכון "שוק הספרים":
שושנת יעקב
צהלה ואפקה
לראותם יחד
כל אחד לחוד.
(פרודיה על השיר "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" של חנן יובל למילותיו של יהודה עמיחי, שהיה להיט באותה תקופה).
אורי הייטנר
1. פיתוח הגליל – הלכה למעשה
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר