אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1130 21/03/2016 י"א אדר ב' התשע"ו
משה גרנות

הקסם שלא פג

על ספרו של פוצ'ו
"בחיי – קורות חייו של צבר מצוי" (חלק א)
הוצאת לשון, 2016, 295 עמ'
 
אני מודה שניגשתי לספרו החדש של פוצ'ו בחשש, שמא האוטוביוגרפיה החדשה ("בחיי") תמחזר את הידוע לקוראים ולי מספריו הקודמים ומהפרקים שפורסמו בהמשכים ב"חדשות בן עזר", אבל כבר בעמודים הראשונים חשתי שמדובר במעין כרוניקה פוצ'ואית כנה ומקסימה – "כנה" משום שהוא איננו מסתתר מאחורי דמויות בדויות כמו "יורם" או "יוסיניו", אלא מדבר בשם עצמו על ילדותו הרכה, ואף לפניה, ועד הגיעו לגיל תשע-עשרה בתום מלחמת השחרור.
הכנות באה לידי ביטוי בעיקר בשני תחומים חשובים, שלוחמים לא ששים להתוודות עליהם: הפחד הנורא שאוחז בכל לוחם שיוצא לקרב, וחוסר האונים של איש צעיר בפני הליבידו שתוקף אותו – כשאין כל אפשרות להעניק לו פורקן. כתבתי שלוחמים אינם ששים להתוודות עליהם – וזה ייאמר בלשון המעטה, כי רוב "הגברים" נוהגים להתפאר בהישגיהם בשני התחומים האלה, התפארות שהיא על הרוב חסרת בסיס.
פוצ'ו מודה בלי פוזות, ובלי להסתתר מאחורי דמויות בדויות, עד כמה הוא נחרד מזוועות המלחמה, אליה יצא הוא, ויצאו רבים, בהתלהבות אדירה ובנכונות להקריב את החיים למען המדינה שזה עתה קמה: אחרי פלישת הסורים לעמק הירדן, ואחרי הקרב על משטרת צמח נחשפו לעיניו המזועזעות של נער שזה עתה סיים את הגימנסיה – הגופות הנפוחות של הלוחמים. הוא נחרד מהמראות שנגלו לנוכח עיניו בקיבוצים אשדות יעקוב ודגניה.
בהמשך, בקרבות על חירבת מחאז וחוליקאת, בהם השתתף פוצ'ו, הוא רואה לנגד עיניו כיצד חבריו נהרגים ונפצעים, ולא נחסך ממנו, ומהקוראים, גורלם האכזר של חמישה פלמחניקים שראשיהם נערפו (עמ' 204). פוצ'ו נזכר שאיכשהו בסערת הקרב נעלם הפחד, ולעיתים הוא מגלה (בעל כורחו!) תעצומות גבורה – הוא והמקלען נשארים אחרונים בעמדה בחירבת מחאז, כשכל המחלקה נוטשת בבהלה, הוא מציל לוחם שנפגע מפגז, וחוזר אל זירת הקרב כדי להציל לוחם אחר שנתקע בגדר התיל.
בפרק האחרון של הספר יש קינה מרטיטת לב לצעירים הנלבבים שאיבדו את חייהם בתחילת פריחתם.
וכאן מתגלה העוצמה הספרותית הגדולה של פוצ'ו, שבתוך המאורעות הקשים שעבר הוא עצמו במשפחתו, ושהיה עֵד להם במלחמת השחרור – הוא מצליח להגניב בכישרון נדיר – קטעי הומור שיש בהם כדי לנחם את הקורא.
אביא כאן דוגמאות אחדות מתוך רבות מספור: משפחתו של עמנואל הרוסי מבקשת לשכור חדר בביתם של הוויסלרים. אימו של פוצ'ו מסכימה, למרות שעמנואל הרוסי הוא תפרן גדול, ומדוע? – כיוון שהוא רמז כי הוא עסוק עם הבית האחרון – "בית אחרון"? – הרי זה סימן שהוא קבלן, אך מסתבר שמדובר בבית האחרון של השיר "דודה הגידי לנו כן" עליו הוא שקד... (עמ' 18).
המורה שואל שאלה קשה כדי להרשים את המפקח. בכיתה דממה! התלמיד היחיד שמצביע הוא ישראל. המורה מאושר – אבל ישראל (הוא פוצ'ו) הצביע כי הוא ביקש בסך הכול לצאת לשירותים (עמ' 41-40).
חבורת הליצים בפלמ"ח מצליחה לשכנע את אחד הלוחמים שמשהו פגום אצלו אם עד גיל שמונה-עשרה טרם קיבל מחזור, ועל כן עליו למהר לבקש עצה מרופא היחידה (עמ' 164-162).
הסטנוגרמה של שיח החירשים שבין פוצ'ו ובין צ'יץ' (שלמה להט) הזועם – והנושא – בזכות איזו יחידה נכבשה חוליקאת (עמ' 244-241)?
ישכה שדמי מספר איך בחור שיכור התקשה להסתדר כדי להשתין. שמו לו ביד מלפפון, והוא הסתפק בכך עם כל התוצאות הנובעות מכך במכנסיים  (עמ' 267).
יצחק טבנקין, יצחק שדה ומרדכי בנטוב מאריכים בנאומיהם בפני יחידת פלמ"ח תשושה – במלאת שנה להדיפת צבא קאוקג'י ממשמר העמק. בעיקר מאריך מרדכי בנטוב, וזה איננו חדל לברבר גם כאשר פוצ'ו פולט במכוון כדור מהסטן שלו (עמ' 290-287; ראו גם עמ' 260-259, 269 ועוד).
הזכרתי את עמנואל הרוסי, ישכה שדמי, יצחק טבנקין, יצחק שדה ומרדכי בנטוב, אבל מסתבר שבנתיבי חייו פגש פוצ'ו את אושיות הביטחון והתרבות של היישוב העברי ושל מדינת ישראל – אזכיר את חלקם כאן לפי הופעתם בספר: זהרירה (חריפאי) שהרביצה לו בילדותו, אמנון קפליוק, דני קרוון, ד"ר חיים בוגרשוב, יצחק זמיר, מרדכי וירשובסקי (למדו איתו בגימנסיה), ירדנה (לימים – הדס), דוד גלעדי, יגאל אלון, מוטה גור, אלי זעירא, עזריה אלון, גנדי, רפי איתן ("המסריח"), אסף שמחוני, חקה (יצחק חופי), נעמי פולני, שייקה אופיר, חיים חפר, משה וילנסקי, גדעון זינגר, שלמה בר-שביט – כאמור, רשימה חלקית.
הזכרתי לעיל את מצוקת הליבידו של פוצ'ו הצעיר, אשר למרות אינספור ניסיונות שלו לגעת בחמוקיהן של הנערות שנקרו בדרך חייו (על ניסיונות אלה היה היום נאשם בהטרדה מינית, ומשלם במעצר ובבושות גדולות) – הוא השתחרר מצה"ל בסוף מלחמת העצמאות – בתול. על המצוקה הזאת יכול לחתום כמעט כל גבר, אלא שרק אומץ וכנות כמו של פוצ'ו יכולים להניב תיאור סיטואציות מביכות, כפי שהקורא מוצא בספר זה: הוא מתוודה שביקש לראות מה יש לאימו שם בפנים, שהציץ למלתחות של נשים בחוף הים, שקינא בזאביק שראה לגילה, וביריב שמזמז את חדווה. הוא מודה שנגע בחזה של ירדנה אבן (לימים – הדס), וזכה לצעקות ולבושה גדולה, שתִחְמֵן את רבקה מורד כדי לישון עימה בשטח (תחבולה שלא צלחה), שנגע בחזה של שולה בת החזן, ששלח ידיים לעדינה עליאש כשהיתה רדומה בנסיעה וכו'. הוא אחוז חרדה שבקרב הראשון שישתתף – הוא ייהרג, וטרם התעלס על אישה (עמ' 185).  הצעיר היחיד בין גיבורי הספר שהתנהג כמי שחף מדחפים מביכים אלה – הוא מוטה גור (עמ' 119-118).
גרעין הלוחמים שביקש להקים את קיבוץ נתיב הל"ה, עלה על הגבעה המשקיפה על עמק האלה, ובאין עץ בסביבה, הבנים מתכוונים להשתין לעיני כול – והבנות בורחות בצריחות מחרישות אוזניים (עמ' 279). סימון דה בובואר כתבה בספרה "המין השני" שהפין הוא זרבובית מעוררת אדישות, ואפילו סלידה. זה מלמד את פוצ'ו ואת כל הגברים שבתחום הליבידו הביקוש הגדול שלהם מתנפץ אל מול היצע מזערי.
פוצ'ו מביא בספר ציטוטים מתוך יומן מלחמה שהוא רשם בפנקס אותו רכש לפני הגיוס למטרת תיעוד, וכן הוא מצטט קטעים מתוך ספריו הקודמים ("יוסלה איך זה קרה", "איה הג'ינג'ית", "חבורה שכזאת", "אני פחדן אני", "אהבה בליל פשפשים"), כשהוא מציין איזה גיבור בספריו הקודמים הוא בעצם פוצ'ו עצמו.
שאלתי את שייקה גביש, שהיה סמג"ד בגדוד שבו לחם פוצ'ו (אנחנו שוחים באותו מועדון ספורט) – איך ייתכן שפוצ'ו שימש בקרבות כטוראי פשוט, כמיספר שתיים של מקלען, ובהמשך כפיאטיסט, כשהוא מציין מפורשות שעבר קורס מ"כים בג'וערה, קורס מ"מים וקורס קציני קשר?
על כך הוא ענה לי שפוצ'ו הוא בלופר, הרי הוא סופר מוכשר...
לא נראה לי שפוצ'ו מבלף בספר הזה, אבל אם כן – הוא בלופר שהקסם שלו לא פג.
ליתר ביטחון שאלתי את פוצ'ו בנדון, והוא הבהיר לי ששייקה לא ידע שבאמת היה בקורס מ"כים וקורס מ"מים, כי אלה היו קורסי חג"ם (מעין גדנ"ע של אותם ימים), ושייקה לא ידע על קורס קציני קשר שעבר, כי ערק, והתגייס מחדש כטוראי כדי להצטרף לחברי ההכשרה אליה היה שייך. לשם כך ואף שינה את שם משפחתו.
נזכרתי באימרה של פאבלו פיקאסו על האמנות, שהיא מציגה בעצם בדייה, שבעדה חשים את האמת. אינני יודע איך פיקאסו היה מסווג את הספר הזה, כי נראה לי שכולו כנות, והוא בהחלט מעשה אמנות.
אני מקווה ליהנות גם מחלק ב'.
 
[אהוד: הנוסח שערכה עפרה גלברט-אבני לסיפורֵי פוצ'ו בספרו החדש, שאותו קראת – אינו זהה לנוסח שהתפרסם בעריכתי בגיליונות המכתב העיתי].
 
 
 

רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?

הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.

הצטרפו לאתר
🏠 A− A A+