רומאן
"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)
המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!
פרק א
ימים אחדים לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה, בסתיו 1960, פגש פוּליק את צבי ברחוב בן-יהודה בירושלים, אצל הדוכן למימכר עיתונים שעל-יד קפה "עטרה".
"שמע," אמר לו פוליק, "קיבלתי צו-קריאה למילואים בעוד חודש. אולי אתה יודע, הם לא מתחשבים בסטודנטים?
"לכמה זמן?"
"שבוע."
"מה זה נורא כל כך? תצא."
"כבר הייתי בקיץ. אני מוותר על התענוג הזה. צועקים עליך ומריצים אותך."
"אל תהיה 'קוּטֵר'!"
"נמאס לי כל פעם לחזור להרגשה של בסיס-טירונים."
"מה יש? גם לי קוראים."
"טוב, אתה קצין."
"אל תחשוב שזה יותר קל."
"כאילו הם מתכוונים כל הזמן נגדי," אמר פוליק.
"עזוב שטויות. יש ועדה אצל קצין העיר. תביא להם אישור שאתה סטודנט."
צבי סיים לשמוע שנתיים ראשונות בחוגים לפילוסופיה ולהיסטוריה כללית, בהם בחר לאחר שנכשל בבחינות הכניסה לחוג לפסיכולוגיה. עיניו היו קטנות ופקחיות, ומבט להן תמים וערמומי כעיני איכר. בלוריתו שחורה. עורו שחום. שפתיו עבות ובולטות. בחורות אהבוהו. בשנה זו עמד לסיים את לימודיו ולגשת לבחינות התואר הראשון, ואולי גם לשמוע שיעורים אחדים לקראת התואר השני. לשם כך היה עליו לקבל אישור מיוחד ממזכירות הפקולטה למדעי-הרוח, והוא ניגש לסדר את העניין. בתחילת שנת הלימודים התמשכו מול המזכירות שבבניין מייזר תורים ארוכים של עשרות תלמידים חדשים, מהם סלד.
צבי הכיר את פוליק עוד בהיותם ילדים ולומדים בכיתה אחת בבית-הספר העממי פיק"א בפתח-תקווה. אחר כך נפרדו דרכיהם וכל אחד למד בבית-ספר תיכון שונה. לקראת היציאה לצבא הצטרף צבי להכשרתו של פוליק ויצא עימם יחד לצבא. את בסיס הטירונים עשו במשותף, מיטה ליד מיטה, ושוב התרחקו, פוליק ירד לעין-גדי וצבי הלך לקורס קצינים. בתקופה בה שהה צבי בסדום היו נפגשים לעיתים, באכסניה בסדום או בחדר-האוכל של עין-גדי, אך בלא קירבה יתירה. צבי קיצר בשנה את שירותו בצבא הקבע ועלה לירושלים ללמוד, ופוליק נשאר עוד שנים אחדות בקיבוץ. פוליק עבד לסירוגין על טרקטור, בהשקיית שדות העגבניות, בכרם הצעיר, ובשעת הדחק אף שימש כאופה. לפני יותר משנה הסתכסך עם חבריו, שאמרו כי הלחם שאפה מחירו יקר מדי, ועזב את הקיבוץ. הוא לא היה מוכן לחזור לקטיף העגבניות או לעבודת הסיקול המייגעת.
בדירת אימו בתל-אביב לא מצא מנוחה לנפשו. היה מסתובב בבית כזר. ירד לנגב ועבד חודשים ארוכים על טרקטור בחריש שדות וחסך כסף ללימודים. חזר לתל-אביב, העיר היתה לו זרה ומפחידה. לשאונה לא התרגל. רק את הים אהב.
לפני שנה עלה לירושלים והתהלך בה זר ונבוך. התבלבל בקווי האוטובוסים והגיע לקריית-יובל במקום לאוניברסיטה בגבעת רם. האוויר הקר, שהיה חריף ויבש, הכאיב לריאותיו. עור פניו להט מפני צריבת הקור, כמו בשעת מחלה. היה נדמה לו שהאוויר דליל מדי, צלול מדי, וחש עצמו כמרחף בשום-מקום. רחוב יפו על בתיו העתיקים ועיקוליו נראה לו כעיר עתיקה שמקומה באירופה של ימי-הביניים. הכול היה שונה וזר לעומת מחוזות השפלה והערבה. הקור, האבן, השקט והריח היבש של האוויר. כל ימיו היה איש השפלה, ובהרים חש עצמו חסר משקל, ושפתיו מתבקעות.
כאשר נפרדו ברחוב ביקש פוליק מצבי לבקר אצלו בחדרו. איתו נאספו, כך אמר, כמה דברים שגילה בפילוסופיה יוונית. לא לחינם בא לירושלים. גם על תולדות היישוב יש לו מה לומר. הוא למד פילוסופיה וספרות עברית, אך אהב בעיקר את הפילוסופיה.
שבועות אחדים לפני הפגישה עם צבי, בארבע ורבע לפנות-בוקר, עם אור ראשון של שחר, התעורר פוליק בבהלה בדירת אימו בתל-אביב ונדמה היה לו שכבר צהריים, או לפחות שמונה בבוקר.
שלוש פעמים במשך הלילה קם בשנתו והלך כסהרורי למטבח ושתה כל פעם כוס מים תל-אביביים פושרים ותפלים, בטעם יוד, כדי לשכך את הצרבת. הוא לא ידע אם הצרבת הביאה את חלומות-הזוועה או הללו את הצרבת. הנה הוא יושב ליד השולחן המרובע והכבד בבית הוריו הישן במושבה, אשר נהרס לפני שנים רבות. החלון הדרומי פתוח. שעת יום היא, וקיץ, ובחוץ אור צהוב ובהיר מאוד-מאוד. לפתע מבריק ברק בדרום, ומוזר שהברק אינו פוסק אלא ממשיך לבעור. מעל גגות הבתים הגבוהים מבריק פס אדמדם כברזל מלובן, מפיץ חום עז, והילה צהובה של קיץ סביבו.
הוא יושב ליד השולחן ומכין את שיעוריו לבית-הספר, ומתפלא מעט על הברק החם הנמשך כבר כמה דקות, אך אינו דואג. ברדיו הפתוח מודיעים בקול רם כי נשרף בית-הספר העממי פיק"א הסמוך לביתו (שם למד ושם למדו גם הוריו), וכי נשרפו עוד בניינים וגגות רבים. הוא ניגש לחלון, הבתים הלבנים עומדים עדיין על תילם, אך רוב גגות הרעפים, גם גג בית-הספר, שרופים. רק שרידי קורות משחירות מזדקרים כאצבעות מעוקמות, מרמזים על המיבנה שנעלם.
אימו חוזרת בבהלה הביתה ואומרת בקול נואש שזהו זה, הפּצצה. ובו ברגע הם מתחילים לסגור חלונות מפני הקרינה. כיצד לא הבין מיד? והשמועה מהלכת בקול רם ומתפרסמת ברחובות ובוקעת מן הרדיו: היתה תקלה, התפוצץ מיתקן, ועדיין לא ברור אם סכנה צפוייה לכל הארץ, או רק לדרום.
מה שברור לחלוטין הוא שאין שום דרך חזרה לאחר מה שקרה, על כל פנים – לא לאלה הפגועים עתה בקרינה, ואשר שעות חייהם ספורות. בין אם אירע הדבר בטעות, בין בכוונה – פרצה מלחמת העולם האטומית אשר מפניה פחדו תמיד, והיא תוביל בתגובת שרשרת לכיליון.
אימו אינה נשמעת לאזהרותיו להשתטח על הרצפה, והיא רצה אל השכנים, דרך החצר הגובלת עם ביתם מאחור. השכנים יושבים ליד פתח ביתם, כל המשפחה תחת עץ התות הענף. הם אוכלים, לאור פנס חשמל התלוי על ענף העץ, ארוחת-ערב. סאלאט, גבינת-עיזים ואבטיח. מוזר, אצלם לילה ואצלו יום, ואין ניכרת בהם שום דאגה. הוא רואה אותם מחלון המיטבח.
צריך להתחיל לשתות נגד הכוויות הפנימיות והקרינה, הוא אומר לעצמו. יש בכך הגנה. וצריך להכין מים, הרבה מים, כל זמן שיש בברזים מים אשר הקרינה טרם זיהמה אותם. והוא מתפלא על עצמו, מניין הוא יודע כל מה שצריך לעשות בשעה כזאת? ובו בזמן ממלאה אותו הוודאות שהכול לשווא, שעותיו ספורות, והוא חש את הקרינה הולכת ומתפשטת בתוך אבריו, וכמין כובד לאה נמסך בהם. בקושי הוא מזיז את עצמו.
הוא שותה כמויות עצומות של מים, ומרגיש שזה מיטיב עימו ומחסן אותו בפני הקרינה. הוא מתחיל לשתות בכוסות ועובר לספלי-חרס כבדים ועבי-דפנות, בזה אחר זה. תחת לכיור הוא מוצא גַ'ארה ערבית גדולה בתוך סל נצרים, ממלא גם אותה מים, ומניח למשמרת. הוא יודע שיהיה מחסור.
הבית סגור כולו למען לא תחדור הקרינה, אך ממקום כלשהו שופע חום מוזר ומצמית, חום רדיואקטיבי. הוא מחפש אחר מקור הקרינה הקטלנית ומוצא אותו במנורת החשמל המונחת תחת השולחן המרובע בחדר הגדול. מנורה כחולה ורגילה, לכאבי-אוזן והצטננויות, בעלת אגס כחול ורפלקטור מצופה כרום. הוא חש שהמנורה שייכת במהותה לפצצה, משום שהיא שולחת לעברו, בתדירות אפלה, קרני רנטגן, ומצוי בה ראדיום שהחל מתפרק בעקבות הקרינה שבחוץ.
הוא מבין כי למען הצלתם צריך להוציא בהקדם את המנורה מהבית. יחד עם זאת הוא יודע כי ככל שייגש קרוב יותר למנורה, יגדל בגופו אחוז הקרינה המקרב את מותו. לבסוף הוא תופס במנורה הכבויה, אשר עינה הכחולה מרככת את בשרו, נושא אותה חחוצה וזורק אותה לעשב הירוק, תחת לעץ הלימון שבחצר, זה העץ שמחצית ענפיו מורכבת קלמנטינה, והוא מניב שני סוגי פירות.
כאשר הוא נכנס הביתה בעד דלת המטבח, הפונה לחצר, חוזרת אימו במרוצה מן השכנים, ניצבת באמצע המטבח האפל, ומתחננת:
"אבל אני רוצה עוד לחיות. לחיות!"
ואז הוא מבין ששניהם עומדים למות. הוא אומר לאימו שצריך לשתות, לשתות הרבה, וגם לרוץ להתקלח, כי תחת למים הקרינה פחותה.
אך היא אינה שומעת לו, ולא סומכת על עצותיו. היא מסתובבת בבהלה בבית וסופקת כפותיה.
הוא יודע שאינו יכול להציל אחרים, איש אינו מאמין להסבריו בקשר למה שנחוץ לעשות בשעה הזאת. הוא רץ לחדר-האמבטיה האפל והישן, בו עומד דוד חום עם ארובה, שמסיקים אותו בגזרי-עץ, ומתחיל להתקלח, אך המים נגמרים מיד, ויש לו הרגשה שהקילוחים האחרונים היו מזוהמים ונגועים. הוא מרגיש שהכול אבוד. תמיד חשב שהדבר לא יקרה, והנה זה קרה. בבת-אחת קיבלו החיים משמעות אחרת בגלל הברק האדום בצהרי-קיץ. והוא מבין כי מה שלא יספיק לעשות עכשיו שוב לא יספיק לעשות לעולם. גופו הולך וכבד עליו מרגע לרגע, וכבר הוא זוחל על הרצפה ואינו יכול ללכת זקוף. גם נדמה לו כי האור בחלונות ממית.
בשארית כוחותיו הוא מגיע לטלפון הלבן (למרות שמעולם לא היה טלפון בביתם העתיק), ומנסה לחייג עוד פעם אחת אחרונה אל עפרה כדי לדעת מה שלומה ולהיפרד ממנה. הוא דואג לה מאוד משום שהיא גרה בבית גבוה הפונה כלפי דרום והוא חושש, כמעט בטוח, שהקומות העליונות נהרסו מיד או סבלו קשות מן הקרינה. הוא אינו יודע אם היא עדיין בחיים. הוא מנסה לחייג, למרות שנדמה לו כי רק לפני דקות אחדות, בטרם הבריק הברק, עדיין היה שקוע בשיחה עימה, והוחלפו האשמות קשות והדדיות.
הוא מנסה לחייג אבל הטלפון הלבן הצהיב והעלה סימני חריכה, ונדמה לו כי עוד מעט יימס המכשיר מן הקרינה. הוא מרגיש צורך חיוני לטלפן אליה. אך גם לוּ היה המכשיר שלם הריהו יודע כי החוטים המקשרים אותו אליה כבר ניתכו כולם.
בייאוש, מתוך ידיעה שזה המעשה האחרון שהוא עושה בחייו, הוא זוחל על הארץ ומסתתר מפני האור הנורא. הוא מתנפל על המכשיר הרך והמעלה ריח חריכה ומנסה לחייג את המיספר שלה, ובאותו רגע הוא מתעורר בצמא נורא, אינו יכול להאמין שניצל וכי הסיוט חלף, וממלמל:
"איזה מזל היה לי, מזל שהכול אירע רק בחלום."
ונדמה לו כי חייו ניתנו לו במתנה.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
לא לגיבורים המלחמה
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר