מאז תחילת השנה נהרגו כ-200 איש בפיגועי טרור בטורקיה ומאות נפצעו. טורקיה מצויה תחת מתקפת טרור, ונשיאה ארדואן נוכח לפתע שלא לעולם חוסן. גם מדינת תומכת טרור עלולה למצוא עצמה פגועת טרור.
ייתכן שמתקפת הטרור בטורקיה תזיז משהו בגישתו של ארדואן, אך אין להתבלבל – ארדואן הוא מנהיג תומך טרור, המגבה את הטרור ומסייע לו. ההבדל בין חמאס לדאעש הוא כמותי, לא מהותי. דאעש הוא חמאס קצת יותר רדיקלי. ארדואן הוא המסייע והתומך הגדול בחמאס.
בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, טורקיה היא אויבת חיזבאללה, אך עד מלחמת האזרחים, היא היתה בעלת ברית של חיזבאללה ותמכה ללא סייג בפעולות הטרור שלו נגד ישראל. עד היום תומכת טורקיה בחמאס, וכך היה בכל העימותים עם ישראל. תמיכתה של טורקיה בטרור הגיעה לשיאה בפיגוע "מרמרה", ספינת הטרור האיסלמיסטית שערכה משט, בניסיון לפרוץ את הסגר הימי ולחבור לחיזבאללה. היתה זו פעולת תוקפנות מובהקת נגד ישראל ובתמיכה בארגון טרור.
לפתע, טורקיה מותקפת בידי הטרור. לפתע מתברר לארדואן, שככל שיהיה איסלאמיסט קנאי, תמיד יהיו קנאים יותר, שלא יבחלו באלימות רצחנית גם כלפי מדינתו.
המציאות שנוצרה היא נקודת מבחן בעבור ארדואן. האם הוא ישנה את דרכו? האם הוא יחדל לתמוך בטרור? האם יחדל לתמוך בחמאס? האם יילחם בטרור? האם ישלב ידיים במאמץ משותף של המערב נגד הטרור?
מבחנו של ארודאן הוא גם ביחס לישראל. עד עליית ארדואן לשלטון, בין ישראל לטורקיה שררה ברית אינטרסים וידידות מובהקת. היחסים בין המדינות נהנו מירח דבש חסר תקדים.
ארדואן הפך את המדיניות הטורקית על פיה, והיה לאויבה של ישראל. הוא חתר ופעל נגדה בכל דרך, במערכות הבינלאומיות ובתמיכה ממשית באויביה, ארגוני הטרור. פיגוע "מרמרה" היה השיא, אך הוא לא היה אירוע בודד. התקשורת הטורקית המודרכת, מערכת החינוך הטורקית ובראש ובראשונה ארדואן עצמו, בנאומיו המתלהמים, הסיתו נגד ישראל, הסתה שלעתים גבלה באנטישמיות ולעיתים, בעיקר בתקופות בחירות, חצתה את קו האנטישמיות.
אירם אטקאס, האחראית על תקשורת דיגיטלית במפלגת הצדק והפיתוח של הנשיא הטורקי, שצייצה בחשבון הטוויטר שלה לאחר הפיגוע: "הלוואי שכל הפצועים הישראלים בפיגוע ימותו" – בסך הכול דיברה ארדואנית.
האם ארדואן ישנה את דרכו ואת יחסו לישראל?
אבן בוחן לכך תהיה נסיגה מדרישותיו החצופות כתנאי להפשרה – הדרישות להתנצלות ישראלית נוספת על תוקפנותה של טורקיה כלפיה בפיגוע "מרמרה" ופיצוי ישראלי למשפחות המחבלים. הדרישה החצופה הזאת היתה צריכה להידחות על הסף. למרבה הצער, ראש הממשלה בחר בדרך הפייסנות כלפי טורקיה. לפחות עד עתה, הדרך הזו לא מיתנה כהוא זה את העוינות הטורקית לישראל. להיפך, כל כניעה לסחטנות הטורקית לא סיפקה אותה, אלא העלתה את רף הדרישות.
כעת, על ממשלת ישראל לשנות את כללי המשחק. על ישראל להודיע שהיא מושיטה לטורקיה יד לפיוס, על בסיס האינטרס המשותף – מלחמה בטרור. אין היא מוכנה עוד לשלם כל מחיר, לא בכסף ולא בכבוד הלאומי, כדי לרצות את התוקפנות של ארדואן ובוודאי שלא תיתן לטורקיה דריסת רגל ברצועת עזה. דרישותיו של ארדואן נובעות מתמיכתו הבסיסית בטרור. אם יחזר בו מהן, תהיה העדות לכך ששינה את דרכו. רק בצעד כזה, ישראל תוכל לקבל אותו כבר שיח.
הפיגוע באיסטנבול העלה לכותרות את סוגיית "אזהרות המסע". לנוכח מדיניותה האנטי ישראלית של טורקיה, איני מתלהב מביקור ישראלים בארץ זו. אולם אני רואה בעייה באזהרות מסע מעין אלה. ישראל, כמדינה המתמודדת עם טרור בעריה, יוצאת נגד אזהרות מסע ממין זה ורואה בהן כניעה לטרור. את השנוא עלינו, אל נעשה לזולת. והרי אזהרות המסע הללו נגועות ביותר מקורטוב של כסת"ח.

2. יגאל אלון והגולן
בימים אלה אנו מציינים 36 שנים לפטירתו של יגאל אלון. ימים אחדים לאחר מותו, בגיליון 21 של "ארץ הגולן" (14.3.80), שהיה אז העיתון של ועד יישובי הגולן והיו שותפות בו המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, מאמר המערכת הופיע במתכונת של מודעת אבל, ובה נכתב:

תושבי הגולן מבכים את מותו של יגאל אלון, מחסידי הגולן וידיד אמת.
יגאל אלון ז"ל, יחד עם כל עם ישראל מתאבלים אנשי הגולן על מותך.
יגאל איש הצפון.
יגאל שנולד בגליל, למד בכדורי וחי בגינוסר לשפת הכנרת מול גולן.
יגאל שעמד בראש משחררי הגליל במלחמת השחרור.
יגאל שתבע בממשלה ב-1967 לעלות לגולן, וחלם על שחרור הדרוזים בהר הדרוזים ע"י צה"ל.
יגאל שב-1967 היה שר העבודה ותמך בדרכים שונות (לא כולן "חוקיות" ו"רשמיות") במרום גולן, עוד בטרם אושרה על ידי הממשלה.
יגאל שבממשלת אשכול תבע את סיפוח הגולן לישראל.
יגאל שבעצרת באילת השחר פתח בנאומו את מסע ההחתמה של העצומה להחלת הריבונות בגולן, והיה מראשוני החותמים.
יגאל שלפני ההצבעה על הסכמי קמפ-דייוויד באו אליו לשיחה כמה מחברי הקיבוצים בגולן. הוא הוציא כסאות למרפסת שמול הכנרת ואמר: יותר מכל אני אוהב לשבת מול האורות של יישובי הגולן. אחר-כך היתה שיחה קשה וארוכה, שבעקבותיה נמנע יגאל בכנסת מהצביע בעד ההסכמים, אשר כללו עקירת יישובים.
עם כל ישראל ועם תושבי הצפון מרגישים גם אנחנו – יהיה קשה יותר בלי יגאל.

לא אחת כתבתי על יגאל אלון בכלל ועל אלון והגולן בפרט, ולאחרונה נחשפתי לעוד ועוד מידע ופרטים, המעידים על המקום החשוב של הגולן בתפיסתו האסטרטגית והרעיונית; כאזור התיישבות, ביטחון וריבונות.
במסגרת מחקר שאני עורך על ראשיתה של קצרין, למדתי שאלון היה הראשון שדיבר על הקמת עיר בגולן. כבר ב-1968 הוא קרא להקמת העיר, בראיון ל"דבר" ובראשית 1970 הוא אמר בוועדת השרים להתיישבות:
"ממשלת ישראל רוצה לאכלס ברמה כמה שאפשר יותר יהודים... צורך בהקמת יישוב עירוני, שאולי ראשיתו תהיה מזערה, אך אחריתו מי ישורנה... מבחינה מינהלית אולי אין צורך בעיר ברמת הגולן... אך מכיוון שאינני מסתכל על רמת הגולן רק כעל בעייה מוניציפלית או מינהלית, אלא גם כיעד לאכלס יהודים רבים, הרי אני בעד הקמת עיר במקום מתאים ברמת הגולן, אשר תתבסס על שירותים ראשונים ליישובי רמת הגולן ועל תעשייה אשר תמשוך אוכלוסייה למקום. כלומר, בשבילי השיקול הפוליטי גבר על ההיגיון המנהלי הטבעי – והכריע לטובת ריכוז עירוני בלב רמת הגולן."
עוד למדתי על כך, מספר חדש, מצוין, של השר לשעבר יעקב צור, "מן הים עד המדבר", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, שעוסקת ברעיון שלמות הארץ כאתוס המרכזי של תנועת הקיבוץ המאוחד. בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כשנוכח שערביי יהודה ושומרון נשארו במקומם, בניגוד למלחמת השחרור, הגה יגאל את תוכנית אלון, המבוססת על פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על אזורים עתירי אוכלוסייה פלשתינאית, ותשמור בידיה את האזורים המבטיחים גבולות בני הגנה ומעניקים עומק טריטוריאלי, והם דלילים באוכלוסייה פלשתינאית. הגולן, שאין בו אוכלוסייה המהווה סיכון דמוגרפי על צביונה של ישראל והינו חיוני לעיצוב גבולות בני הגנה לישראל, היה אחד הנדבכים המרכזיים בתפיסתו. לכן, הוא היה הדוחף המרכזי ליישוב הגולן והראשון שהציע ריבונות על הגולן. פה ושם, היו לאלון התבטאויות טקטיות שביטאו נכונות לוויתורים מסוימים בגולן, אך צור אינו מייחס לכך חשיבות.

שבוע טרם מותו, נשלח לאלון מכתב מחוקר ארץ ישראל והארכיאולוג צבי אילן. אילן, שערך מחקר מונומנטלי על הכמיהה להתיישבות יהודית בגולן ובעבר הירדן, היפנה לאלון את השאלה הבאה:
"אבקש לשאלך על פרט הקשור במחקרי על ניסיונות התיישבות יהודית בעבר הירדן. נקדימון אלטשולר סיפר לי כי יצא לפי בקשתך ב-1943 להיות נציג פיק"א באדמות החורן. הוא גם קיים איתך קשר בהיותו שם ולדבריו תמכת בתוכניתו להושיב שם יהודים סוריים והבאת אותו לבן גוריון שיעלה בפניו תוכניתו. אודה לך אם תוכל למסור לי מה בדיוק היו מניעיך בשיגור נקדימון ז"ל למקום ואת השתלשלות הפרשה ואת מגעיך אליו. האם קשור הדבר לגרעין 'חורן' של הפלמ"ח אשר הקים אחר כך את בית קשת?"
אלון לא הספיק להשיב, אך עצם השאלה מלמדת על העובדה, שכבר ב-1943, בהיותו מנהיג צעיר בן 25, היווה הגולן נדבך מרכזי בתפיסת עולמו.
את הסיפור הזה למדתי מספרו החדש של ההיסטוריון ד"ר אודי מנור, שבימים אלה יצא לאור: "יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1980-1949". ספר זה, שבו ניתוח מעמיק ומבריק של השקפת עולמו של אלון, מצביע אף הוא על המקום המרכזי של הגולן בתפיסתו האסטרטגית של אלון.
במלחמת ששת הימים, היה אלון הדוחף המרכזי להחלטה לכבוש את הגולן, מול התנגדותו התקיפה של שר הביטחון דיין. אלון, חבר גינוסר, שהה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, בשליחות חשובה בבריה"מ. הוא סיפר למארחיו על מוקש סורי שהתפוצץ בכניסה ליישובו, והגדיר אותו "המוקש הפרטי שלי". אלון קישר בין חבריו להתיישבות בגליל ובעמק לראש הממשלה לוי אשכול, שהזמין את המשלחת ליטול חלק בישיבת הממשלה, כדי להפעיל לחץ על דיין. דיין טען שכיבוש הגולן יביא להתערבות סובייטית בלחימה ויעלה בחיי אלף חיילים והציע את הרעיון המחריד, להזיז את היישובים הסמוכים לגבול למרחק 20-30 ק"מ מן הגבול עם סוריה. מתאר מנור:
"אלון, לעומתו, טען כי החשש מהרוסים 'מוגזם', והוסיף שהיעצרות בגבולות הנשכחים של המנדט תשים את ישראל ללעג ולקלס מבחינה מדינית ומבחינה צבאית כאחד. הוא דחה את ההערכה הפסימית בנוגע לקרב עצמו והעריך כי תידרש 'אותה השקעת כוחות לכיבוש תל פאח'ר ותל עזזיאת כמו לכיבוש הרמה הסורית כולה'. בהמשך התברר כי תחזיתו התמלאה במדויק."
בעוד בסוגיית עצם כיבוש הגולן, בסופו של דבר אומצה תפיסתו של אלון, לא כן בנוגע לקו העצירה. אלון סבר שקו העצירה צריך להיות הרחק בעומק סוריה. לאחר המלחמה הוא אמר:
"אם הייתי בפיקוד, כמו באפריל 48'... היינו גומרים בסווידא."
סווידא היא בירת ג'בל-דרוז, הר הדרוזים. אלון סבר שעל צה"ל להגיע להר הדרוזים ולסייע לדרוזים להקים מדינה עצמאית ידידותית לישראל, שתגבול עם הגולן שיסופח לישראל, על יסוד "הנחה שהמדינה הדרוזית תכיר באחיזתנו הקבועה ברמת הגולן."
בדרך כלל איני חסיד של התערבות ישראלית במלחמות ערב, אך מי יודע? אולי היום, החזון מרחיק הלכת הזה, שאלון הקדיש לו מאמצים רבים ומחשבה רבה (מחקר מפורט בנושא, פרי עטו של אודי מנור, עומד להתפרסם בקרוב באחד מכתבי העת המקצועיים), הוא רעיון ישים.
יחד עם שאר חברי הממשלה, הצביע אלון מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בעד "ההחלטה הסודית" של הממשלה, שהביעה נכונות לחזור לגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה, תמורת חוזה שלום והסדרי ביטחון. יגאל קיפניס, בספרו, הפך אותה החלטה לאבן היסוד המרכזית של מדיניות ישראל כלפי סוריה. כיוון שהתנהלותן של ממשלות ישראל מאז, בהתיישבות ובהחלת הריבונות, היו מנוגדות לאותה החלטה, הוא הציג אותן כבטלות במשמעותן; היישובים הם כביכול "זמניים" והחלת הריבונות היא כביכול בסך הכול עניין משפטי טכני. הוא התעלם מן העובדה, שכבר בדצמבר 1967 הממשלה ביטלה את הסעיף בהחלטה הנוגע לסוריה וכעבור שנה ביטלה את ההחלטה כולה.
לפני כשנה כתבתי כאן על מחקרו של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר על ההחלטה, שבה הוא המעיט מאוד בערכה, והסביר שהיתה זו החלטה טקטית לקראת נסיעת שר החוץ לוושינגטון, שנועדה להתמודד עם לחץ אמריקאי צפוי לנסיגה מיידית ללא תנאי, כפי שהיה במלחמת סיני. משתגובת האמריקאים היתה השתאות על הנכונות לנסיגה, הפכה ההחלטה מיד לאות מתה, וכאמור, בוטלה במהרה. גלבר הגדיר אותה "אפיזודה ביחסי ישראל עם ארה"ב." אף שההחלטה היתה מהלך טקטי ולמרות ביטולה, אלון התייסר כל ימיו על כך שנתן לה את ידו. בראיון, חודשים אחדים לפני מותו, הביע אלון חרטה עמוקה על תמיכתו בה, והגדיר אותה "אווילית."
מיד אחרי המלחמה, דחף אלון להקמת ההתיישבות בגולן. כשראשוני מרום גולן עלו לעלייקה, חמשה שבועות אחרי המלחמה, משרד העבודה שילם את שכר עבודתם. למה משרד העבודה? אילו אלון היה שר הדואר, מן הסתם משרד הדואר היה משלם את שכרם. אלון היה אז שר העבודה. לכך, בין השאר, כיוונה הודעת האבל של הוועד, כאשר דיברה על הדרכים הלא "רשמיות" שבהן סייע אלון למתיישבים החדשים.
ב-1968, הציע אלון לראשונה, במכתב רשמי לראש הממשלה לוי אשכול, להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא היה הראשון לתבוע זאת, הרבה לפני שתושבי הגולן חלמו על כך. הוא עסק בכך גם מול האמריקאים ומול הדרוזים בגולן. בעבר, כתבתי בטור הזה מאמר בפני עצמו על הפרשה.

בספרו של מנור למדתי, שחודש בלבד לאחר המלחמה, יום לפני עלייתו של המתיישב הראשון לגולן, אלון כבר דיבר על ריבונות.
"באשר לגולן, חשיבותו בעיני אלון היתה בלתי מותנית. כבר ב-13 ביולי 1967 הוא הציע 'להחיל את החוק הישראלי, אפילו ריבונות' בגולן. לא מיותר להזכיר שבזמן המלחמה הוא חשב שעל צה"ל להמשיך מאה ק"מ מזרחה לטבריה. ביולי 1967 הוא אמר כי הוא מוכן שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן.' ימים ספורים אחרי תום המלחמה עודד אלון את הגרעין הראשון שעלה לגולן 'לצורך ליקוט הבקר המפוזר,' שהותירו מאחוריהם מאה אלף הסורים שנטשו את בתיהם. ב-26 בספטמבר 1967 עלה על הקרקע גרעין של תנועת 'השומר הצעיר' במקום שעם הזמן הפך לקיבוץ שניר. אלון שלח מברק 'למתנחלים ברמת הבניאס,' ובמקום לחבר ברכה משלו ציטט פסוק מהתנ"ך: 'שבו בארץ הבשן עד בעל חרמון שניר והר חרמון.' כאמור לעיל, אלון החליט 'לספק את שכר המתיישבים' מתקציב משרד העבודה, בגיבויו של ראש הממשלה."
אלון דבק בגישה זו עד יומו האחרון. בהיותו שר החוץ בממשלת רבין הראשונה, ביולי 1976, הוא אמר: "אנו זקוקים לשליטה ברמת הגולן, כדי לבנות מערך אסטרטגי להגנת המחצית הצפונית של ישראל, ולא רק כהגנה על יישובי עמק החולה."
גם באופוזיציה, לאחר עליית הליכוד לשלטון, המשיך אלון לפעול למען הגולן. נתקלתי לאחרונה במכתב שכתב אלון לשר האוצר יגאל הורביץ, ובו הוא תובע ממנו לפעול ביתר שאת לקידומה של קצרין הצעירה. אלון היה מראשי התומכים והדוחפים של המאבק למען חוק הגולן. למרבה הצער, הוא לא הספיק להצביע בעדו, אך תלמידיו – חברי הכנסת מטעם התנועה הקיבוצית, הפרו את המשמעת הסיעתית (המערך החליט להיעדר מן ההצבעה) והצביעו בעד. "אלון כבר לא זכה לרוות נחת ממנו," כותב אודי מנור על חוק הגולן.
אם טרם עשיתי זאת עד כה, אני ממליץ בחום על הביוגרפיה – ספק מרתק ורהוט, על חייו הפוליטיים של אחד מגדולי המנהיגים, המצביאים והוגי הדעות המדיניים בתולדות הציונות והמדינה, יגאל אלון. המקום המרכזי שתופס הגולן בספר משקף את המקום המרכזי של הגולן בדרכו ובפועלו של יגאל אלון.

3. צרור הערות 23.3.16
* קומץ יהודים – מכל חדשות הימים האחרונים, החשובה והמשמעותית ביותר היא הידיעה על עלייתם של היהודים מתימן. מה כל כך משמעותי בזה? כולה קומץ יהודים עלו לארץ... אכן, וזה בדיוק לב העניין. זה ייעודה של מדינת ישראל: לצאת מגדרה כדי להגיע לקומץ יהודים בגולה הנידחת ביותר ולהעלותם הביתה, לארץ ישראל.

* בין פייסנות לפיוס – בניתוח פשטני, ניתן לראות את גישתו הפייסנית של אובמה כלפי קובה כביטוי נוסף לגישתו הפייסנית כלפי הקנאות האיסלאמיסטית ואיראן. הניתוח הזה עשוי להיות משותף למתנגדי דרכו של אובמה כמו לתומכיה וסביר להניח שהוא עצמו רואה זאת כך.
אולם ניתוח עמוק יותר, בראייה רחבה ובפרספקטיבה היסטורית, יבחין בין הפיוס והפייסנות. בתקופת המלחמה הבינגושית, בין בריה"מ והגוש הסובייטי לבין ארה"ב והעולם החופשי, קובה היתה שלוחה קיצונית של בריה"מ בעורפה של ארה"ב, ולכן היא היתה אויב מר. 25 שנים לאחר התמוטטותה של בריה"מ והתמוטטות הגוש הסובייטי, אין כל סיבה לארה"ב לראות בקובה אוייבת. יש לתמוה על כך שחלפו שנים רבות כל כך ורק עכשיו ארה"ב משתחררת מהדוגמטיות האנכרוניסטית של העוינות לקובה. לכן, מדיניותו של אובמה כלפי קובה מוצדקת וראויה לשבח.
לא כן, מדיניותו כלפי הקנאות האיסלאמית הג'יהאדיסטית בכלל ואיראן בפרט. האוייב מיספר 1 של האנושות ושל העולם החופשי הוא איראן, והקנאות האיסלאמית השיעית והסונית כאחד. מדיניותו הפייסנית והנאיבית של אובמה כלפי האיסלאמיזם היא שיחזור מדיניותו הפייסנית של צ'מברליין כלפי היטלר.
ובמקום שבעורפו של אובמה ינשוף בן-דמותו העכשווי של צ'רצ'יל, ניצב שם הדמגוג הגזען טראמפ.

* הבטחות בחירות – טרם בחירתו לנשיאות ארה"ב, התחייב ג'ורג' בוש הבן להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים. בוש הבן היה הנשיא הידידותי ביותר שהיה לישראל, אך את ההתחייבות הזאת הוא לא קיים. הוא לא היה הראשון שהבטיח ולא הראשון שלא קיים.
המועמדים הרפובליקאים לנשיאות, טראמפ וקרוז, התחייבו בנאומיהם בוועידת איפא"ק להעביר את השגרירות לירושלים. איך עלינו להתייחס להבטחה?
קודם כל, טוב שהיא נאמרה. חשוב שהנושא יהיה על סדר היום, חשוב שתהיה הבטחה שניתן יהיה לתבוע את פירעונה מהנשיא שייבחר. העובדה שבעבר ההתחייבויות הללו הופרו, אינה אומרת בהכרח שגם הפעם הן תופרנה. אולם אי אפשר להתעלם מכך שזו חזרה על הבטחה שהופרה שוב ושוב. לא מן הנמנע שכך יהיה גם הפעם.
מטרידה במיוחד הצהרתו של טראמפ, במסיבת עיתונאים, שעל ישראל לשלם על הנשק שהיא מקבלת מארה"ב. כל נשיאי ארה"ב, מאז קנדי ועד אובמה, שסיפקו נשק לישראל, עשו זאת כביטוי למערכת היחסים המיוחדת בין המדינות וכביטוי למחויבותה של ארה"ב לביטחון ישראל. אף נשיא לא התייחס לביטחונה של ישראל כאל ביזנס. הצהרתו זו של טראמפ, היא אחת ההצהרות האנטי ישראליות הקיצוניות ביותר שנשמעו אי פעם מפי מועמד לנשיאות ארה"ב. בניגוד לנאומו המתוכנן בוועידה, האמירה הזאת היא ספונטנית, שלא היתה לו שהות להתכונן לה, והיא ביטאה את רגשותיו האמתיים, והם מטרידים, מטרידים מאוד.

* מעורר את רגשותיו של גדעון לוי – פשקוויל הנאצה התורן של גדעון לוי הוא נגד איפא"ק, השדולה הפרו ישראלית בארה"ב, האשמה בפשע הנורא נגד האנושות – התמיכה האמריקאית, מקיר לקיר, בישראל. ובמאמר, מבלי משים, הוא גם יוצא מן הארון:
"מאחורי החנופה הזאת, שיותר ויותר אמריקאים מתחילים לתהות על קנקנה, מסתתרות גם מחשבות כבושות, שסופן שיתפרצו. לא כל עדת החנפים לישראל בסנאט ובקונגרס עושים זאת בנפש חפצה. אימת איפא"ק משתקת אותם. היא גם משתקת עיתונאים. זה לא יוכל להחזיק מעמד לנצח. זה עלול גם לעורר רגשות אנטישמיים."
"עלול לעורר רגשות אנטישמיים" – מעיד לוי על עצמו ועל רגשותיו. ולא בכדי, לוי, שבאופן קבוע מגנה בחריפות את ארה"ב, על כל ממשליה, בגין תמיכתם בישראל, מקפיד "לרמוז" שהכול בשל הכסף היהודי השולט במעצמת העל.

* יש סיבה – אם למישהו היה ספק, מתקפת הטרור על אירופה היא בגלל אקיבוש.

* בשירות החזירות – ראש הממשלה משקיע מזמנו וממרצו ומפעיל את אנשיו, בשירות החזירות, כדי לסכל את חוק שכר הבכירים ולאפשר את המשך חגיגות החזירות.
על שר האוצר כחלון להבהיר לנתניהו, החותר בהתנהגותו תחת ההסכמים הקואליציוניים, שמשמעות הדברים היא שרוה"מ יצטרך לחפש עשרה ח"כים חדשים לקואליציה.

* תלונות שווא – מפכ"ל המשטרה אלשיך העלה על סדר היום הציבורי סוגיה נכבדת – תופעת תלונות השווא בנושא הטרדות מיניות כאמצעי לחיסול חשבונות. הוא הציג פתרון בעייתי ולקוי – אי טיפול בתלונות אנונימיות, שעלול לפגוע פגיעה חמורה במאבק בתופעת הפגיעות המיניות וביכולת לחשוף אותן ולהגיע לעבריינים.
בוויכוח השטחי והפרסונלי המאפיין אותנו, מיד התחלקנו לשני מחנות – תומכי המפכ"ל ומתנגדיו. המתנגדים הכחישו את התופעה או המעיטו בחומרתה והתומכים הכחישו את הבעייתיות שבפתרון או המעיטו בנזקו. והדיון גלש לתחומים בלתי ענייניים – רודפיו של אלשיך בעוון הכיפה שעל ראשו מצאו "הוכחה" להתנגדותם, וכריאקציה מגיניו חשו חובה לגבות אוטומטית את החלטתו ואמירתו, ללא שיקול דעת.
תלונות השווא פוגעות קשות במאבק נגד הטרדות מיניות. נשים המעלילות על גברים הטרדות מיניות, בוגדות בחברותיהן שאכן נפגעו. יש להוקיע אותן ואת התופעה. אולם תלונות אנונימיות אינן בהכרח תלונות שווא. יש לעודד נשים להתלונן בגלוי וחשוב יותר – ליצור אווירה שבה אישה לא תחוש איום מעצם תלונתה. אך לתלונות אנונימיות יש להתייחס כאל מידע מודיעיני המחייב בדיקה, כיוון שהמטרה – מניעת פשע, מחייבת בדיקת כל מידע.
הדרך להתמודדות עם תלונות שווא צריכה להיות באמצעות ענישה של מתלוננות שווא. יש להגדיר מהי תלונות השווא. יתכן שמה שנתפס בעיני אישה מסוימת כהטרדה, אינו זהה למה שהחוק מגדיר כהטרדה. זו אינה תלונת שווא. יתכן שתלונה לא תביא לידי כתב אישום מחוסר הוכחות – זו אינה תלונת שווא. תלונת שווא היא עלילה שנתפרה במזיד נגד מישהו מטעמי חיסול חשבונות, נקמנות, רצון לפגוע בו, למנוע את קידומו או לסייע לקידומו של אחר. תלונה שתוכח ככזאת מחייבת ענישה של המתלוננת, בין השאר בשל פגיעתה במלחמה נגד הטרדות מיניות.

* יגאל אלון, ביוגרפיה פוליטית – לילותיי האחרונים הוקדשו לקריאת ספר חדש, ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, שכתב ד"ר אודי מנור. זו ביוגרפיה מרתקת על אחד המנהיגים החשובים ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל – מנהיג, אסטרטג, מדינאי, מצביא והוגה דעות מדיני וחברתי ראשון במעלה.
הספר מתמקד בתקופה שבה הסתיימה הביוגרפיה שכתבה על אלון אניטה שפירא – מלחמת השחרור. החלטתה של שפירא "להרוג את הגיבור" צעיר ויפה בתש"ח בטענה שכל חייו מאז הן החמצה, נראית הזויה כאשר קוראים את קורותיו, עשייתו והשפעתו על מדינת ישראל בשנים 1949-1980, בהן עוסקת הביוגרפיה. אלון לא היה בשום פנים ואופן החמצה, אולם העובדה שלא מונה לרמטכ"ל אחרי מלחמת השחרור, שלא מונה לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ושלא הגיע לראשות הממשלה, היא בהחלט החמצה. לא החמצה שלו, אלא של מדינת ישראל.
זו ביוגרפיה דעתנית מאוד, עם אג'נדה, שלא עם כולה אני מסכים, ובמאמרֵי ביקורת שאכתוב על הספר אעמוד על המחלוקות שלי עם המחבר. אך אני ממליץ לכל מי שיש לו עניין לא רק בהיסטוריה של מדינת ישראל, אלא גם בחשיבה קדימה על דרכה, לקרוא את הספר.

* מגילת הגלות – מגילת אסתר היא מגילה עם "האפי-אנד" מובהק. עם שעמד בפני השמדה ניצל מן הגזירה ונפרע מאויביו. מי שיזם את ההשמדה נתלה על העץ. מי שהיה סמל לעם הנרדף מונה למשנה למלך. וליהודים היתה אורה ושמחה וכבוד ויקר.
הכול נכון, אבל אני רוצה להשמיע כמה דברי כפירה.
באופן מהותי, לא היה זה "האפי-אנד", כיוון שהמצב הבסיסי לא השתנה. המגילה אינה מסתיימת בגאולה אלא בגולה. היא מקבלת את הגולה כנתון, ושיא ההצלחה בה היא הגעה של מנהיג יהודי לתקרת הזכוכית של מס' 2. אבל המצב הבסיסי נותר כשהיה – עם מפורד ומפוזר בתפוצות הגולה. עם שעצם קיומו הפיסי תלוי בפור – גורל, שהוטל בידי מאן דהוא, או בכך שבמקרה אסתר הגיעה אל המלך ביום טוב, והוא סימן לה שהיא יכולה להיכנס אליו אף שלא הוזמנה, ולא ציווה להמיתה. הן היא מראש הבינה שעצם הליכתה למלך ללא הזמנה היא הימור, ולקחה את הסיכון "ובאשר אבדתי אבדתי". התמזל מזלה והיא יכלה להתחנן על עמה...
אני קורא ומלמד את מגילת אסתר בקריאה ביקורתית, קריאה ציונית. קריאה על פיה הפתרון של העם היהודי הוא להיות עם עומד ברשות עצמו במדינתו העצמאית, במולדתו. כל פתרון אחר, אינו גאולה, אלא במקרה הטוב "יום עסל" ברשות זרים, שעלול כהרף עין להפוך ל"יום בסל".

* ביד הלשון: מורדוכי – איך אנו מבטאים את השם מרדכי? מָרְדְּכַי, כלומר עם שווא בדל"ת. ההגייה נשמעת כמרדֶכי. אולם הניקוד במקור הוא: מָרְדֳּכַי, עם חטף קמץ מתחת לדל"ת. החטף קמץ נשמע כחולם, ולכן ההגיה הנכונה של השם היא מורדוֹכי.
כקורא המגילה בקיבוצי, אורטל, אני מקפיד על כך.