רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק א [המשך וסיום]

הוא מנסה לנמנם בלא הצלחה עוד כמחצית השעה. שפתיו רועדות. ובהגיע השעה החמישית הוא זורק מעליו את הסדינים הלחים, לוקח את משקפי-השחייה והולך לבריכה.
מגע המים הקרירים והצלולים בבוקר מרגיע אותו. הוא צולל ושוחה רגע ארוך בדממה השקופה. מתהפך על צידו. שט כדג בעולם כחול-ירקרק מופז אור שמש. צף, עולה ושוב טובל טבילה ממושכת. וכך פעמים רבות, מזדקר בפה פעור, כשואף לבלוע את הבוקר ואת האור והיום, ממלא ריאותיו אוויר ומתנפל אל תוך המים הצוננים, שכמו חדרים מבעד לנקבוביות עורו. הוא חש עצמו כצמח מושקה היטב. יכול היה לשתות את הבריכה כולה. גופו רווה ומפוייס. כמו נולד מחדש: קרבת הים, חריפות ניחוח אצות ומלח כריח מלפפונים טריים בהיחתכם. השמש. הגלים. ידיו המתגלשות במים, וסביבן הילת אור זהובה כחלום שקוף. לובן בתי העיר. בני-אדם שהמולתם מעוררת.
הוא יוצא מן הבריכה וממשיך במסע תענוגיו בים השקט והחלק כראי. רוח מלוחה וחרישית מקדמת את פניו, וריח עשבי הים כריח קליפת אבטיח ראשון של קיץ בהתבקעו, חמצמץ-ירוק וטרי. קולות העיר עמומים, כאילו מאחוריו, ביבשת אחרת, פועם בית-חרושת ענק. דגים שקופים ודגים כהים חולפים על פני סיעות-סיעות, והן דומות ללהקות ציפורים במעופן. קרקע הים עשוייה גלי חול כפני מידבר שהרוחות תלתלו את חולותיו הנודדים. קווים לאין-ספור, תלמי חול זעירים, רשת קורי-זהב וכתמי מים לבנבנים, בבואות השמש בגלים, והם מתערסלים בתנועה מתמדת בסחף הגלים ובהשתברות קרני האור. נערה מהלכת במים, וענן דגיגים ברגליה, והיא אינה יודעת.
הוא מניף את זרועותיו וחותר. קול הטפיחות מפריע את הדממה, ונותר שובל בועות מאחוריו. הים כמוהו כאישה, סכנה להיכנס בו שעה שהוא רוגז וסוער, ואין אתה יכול להרגיעו. צריך לחכות לשעת כושר. יום אחד ילטף אותך ולמחרת יתנכר, עכור ורע. חזק בזעפו. יום-יום הוא משתנה, כל יום הוא אחר, ותמיד אחד הוא.
בבוקר, נסוך קורי-שינה, בטרם הכיר את עצמו מחדש, בטרם החליט מיהו למשך היום הקרב ובא, הוא מתהפך על גבו, והים אוסף אותו אליו כהמשכו של הזמן, של הלילה, הים זורם אל ליבו וסוחפו על פני חלקת המים החרישית. יצוע שקט ולטפני, כחול, זהבהב, מפכפך ורוגע. בבוקר, בטרם זיכרונות ומאוויים של ליל אמש שבים ובוראים אותו להתנודד יום חדש בין כאב לבין שיכחה. להכיר את עצמו כמו שהוא: אידיוט עצוב. בבוקר, בטרם קם גבול זרות בינו לבין המים. בינו לבין היקום. הכול מים, אומר תאלס.
הוא מתבונן בחיי הדגים כדי הרף-עין של צלילה, צף ועולה אל שום מקום. מדוע הוא עצוב היום? הוא מבקש להסביר ולהבין, והסיבות מסתדרות במחשבה כקו-מקביל מול הכאב שקיים ממילא, וכורות תהום של סיבה מול כישלון וסיבה מול כישלון. רמייה עצמית וחלום על טוהר וראשית חדשה, מול עובדה ועוד עובדה, הנתקעות כקוץ ממאיר, מול עבר שאין לשנותו. טיפשות, תקווה, ידיעה, כירסום.
טיפשות, תקווה, ידיעה, כירסום. קח בני-אדם נגד בני-אדם. נסה להיות עם אדם כדי לשכוח אדם. לבלוע כדי להקיא, ודע: לכל מסכן יש המסכן שלו. קרבת הבשר מענגת. קרבת הבשר מעייפת. קרבת הבשר מרחקת, מרחקת, מרחקת. והריחוק אינו מוליד אהבה אלא שובע חסר-חלומות. הלב הוא הטיפש הכי גדול אבל אי-אפשר לרמות אותו.
"מיסטר!" פונה אליו זקן יחף, גוץ ועגלגל, במכנסי חאקי קצרים.
הזקן מדבר אמריקנית. פטמותיו שקועות, כרסו השחומה משתפכת לפניו ועורו מחוספס כקרפדה. "אֶ טְשֵייר מִיט אַ בֵּנְקֵל? פְּלִיז!"
פוליק סירב בנימוס למשכיר-הכיסאות. החול הפריך והקריר דיגדג בכפות רגליו.
"זאת? ממש נימפומאנית!" מתפאר בן-תשחורת אחד על החוף בציחקוק בוסר חרמני. "מה זאת-אומרת, ראו אותה מאחורי בריכת תל-אביב מאוננת עם קישוא!"
"אתה מספר לי? הרמתי אותה." עונה לו ברנש אחר בקול ידעני.
"באמת? איך היא?"
"ככה-ככה, לא משהו מיוחד. כמו שאתה רואה אותה, פּוּסְטֵמָה גדולה, נותנת לכולם."
ופוליק אמר אל נפשו, כי לאדם בודד יש והעולם כולו ניראה כמין אישה, ומפני-כך אי-אפשר לשבת בבית בהגיע ערב, אלא מתחילים להתרוצץ ברחובות ולהיחנק.
קול משרוקית המציל מסוכתו ניסר והתערבב בהמיית הגלים, הרבה סלעים היו במים, והמציל שרק אל תוך רמקול, ובתנועות ידיים נמרצות היפנה את המתרחצים כמה עשרות צעדים צפונה בתוך המים.
במדרגות חוף גורדון הבחין פוליק בשתי בחורות לבושות בביקיני, בעלות גוף נאה ותווי פנים גסים, כשהן עולות מאחוריו.
"תראי," אמרה האחת, "יש יום שאת מושכת תשומת-לב, ויש יום שלא. מה אפשר לעשות. ככה זה בחיים."
"עברתי על-ידו שלוש פעמים והוא לא הסתכל אליי," השיבה האחרת, "לְמה הוא חושב את עצמו?"
"ואת הסתכלת עליו?"
"אני טיפשה? עשיתי את עצמי גם כן שאני לא רואה אותו."
"ככה צריך."
"פעם שנייה שיזחל אצלי."

היה יום שישי חם, והטמפרטורות גבוהות מן הרגיל לעונה זו. ברדיו הודיעו כי בהרים ישררו תנאי שרב, ובירושלים הגיע החום עד שלושים ואחת מעלות.
"חיכיתי לך הערב," אמר פוליק לצבי כאשר פתח את הדלת.
"איך ידעת שאבוא? הרי לא הודעתי לך."
במסדרון האפלולי התמשך קולב ארוך, תלוי על קיר, ועליו מעילים. באוויר עמד כמין ריח של כלבים.
"לא חשוב. ידעתי." אמר פוליק.
בחדר היתה ספה. לאמיתו של דבר לא ספה היתה זו אלא מיטת ברזל פשוטה, מכוסה שטיח ירוק, שהתכסה בערימת עיתונים. עיתונים היו פזורים גם על פני הרצפה.
"ראית כבר?" דחף לעומתו פוליק את העיתון, וקולו רעד.
צבי לא הבין.
פוליק פרש בפניו את הדף, ובו כותרת לכל רוחב העמוד למעלה –

קיימת סכנת דיקטטורה במדינה!

"אז מה?" אמר צבי, "ממתי אתה מאמין לכל השטויות שכותבים בעיתונים?"
צבי הדליק לעצמו סיגריה ולקח את העיתון, כמי שעושה טובה.

...בשבוע האחרון קראנו בכמה עיתונים (והקולגים שלי יסלחו לי על שלא אנקוב בשמם ובשם במותיהם...) – וגם שמענו בעל-פה, לא פחות ולא יותר:
שהאיש אשר המפלגה הגדולה ביותר במדינה, הטוענת כל השנים לכתר האחריות הממלכתית, האיש אשר ממשלה קואליציונית בישראל מינתה אותו להיות שר-ביטחון, לא זו בלבד שנכשל בתפקידו, אלא:
שאין לו ולא היתה לו "תחושה ביטחונית".
שאין לו מושג מה זה צבא.
שהתייחס לקצינים כהתייחס נותן-עבודה אל מקבלי-עבודה.
שהוא חסר-סבלנות ורואה אינטריגות בכל מקום.
ו – וזו אחת ההאשמות המזעזעות ביותר – שמתוך רצון להתחבב "על הבחורים האלה" (כלומר הצבא) "נתן להם מן הרגע הראשון פעולות-תגמול בקלות שלא זכו בה מעולם בימיו של בן-גוריון."
– – –
מה פירושם של דברים אלה...?
פירושם הוא, שכל מה שאמרו לנו, ואנחנו בעקבות זה אמרנו לעם כאן ולכל הגויים, כי יש מתיחות איומה בגבולות, כי יש פרובוקציות קשות מצד האוייב, כי יש מריטת-עצבים בלתי-פוסקת ביישובי-הספר, כי יש התגרויות מסוכנות וכי לכן אין לנו ברירה אלא להלום בבסיסי-האוייב – כי כל זה הבל-הבלים. כזב. אלא ששר-ביטחון, ש"רצה להתחבב על הבחורים", "נתן להם פעולות-תגמול בקלות..."

"אז מה אתה אומר? היסטוריה!" אמר פוליק. הה? מה צריך יותר מזה? בשביל מה, בשביל מי, לעזאזל! – צריך ללמוד היסטוריה? פשוט, 'נתן להם פעולות-תגמול בקלות', והיום, כאשר מסתכלים אחורנית לתולדות היישוב היהודי, עד להקמת המדינה, קשה להבין את הפאתוס ואת המיתוס הציוני, אשר מעבר לכל מלחמות האחים, והפרשות העכורות שקדמו לפרשת לבון, ליכדו את מרבית העם מתוך אמונה שלימה, ממש הרמטית, בצדקתו. אבל עכשיו, הנה, תביט, אל תחשוב שאני ניגש לזה גישה אירציונאלית, למרות... אתה חושב שהצד השני יותר בסדר? הם... זאת אומרת, לא הערבים, אלא... טוב, תקרא לבד."

פרשת ה"דרייפוסיאדה"
יערי (בחימה שפוכה): אני אגיד לך בדיוק: כוונתי ל"קורס" של החבורה המסובבת את בן-גוריון. אני מתכוון לאנשים המעורבים בכל ה"דרייפוסיאדה" הזאת, אדוני – נא לזכור: כל הפרשה אירעה בין חברי מפלגה אחת, וזה מחריד! זה מזווע מאוד! הדרך ממכשיר ההאזנה שהוטמן בחדרו של מאיר יערי עד לפרשת לבון היא קצרה! (בהתרגשות) כולנו בסכנה, – כולנו, גם מפא"י עצמה! לנו לא נחוץ רְגִ'ים עם חמישה מיני ש.ב.!

"לפי דעתי..."
"תבין," הפסיק אותו פוליק, שרק חיכה לרגע בו ירים צבי את עיניו מהעיתון, "ישנו איזה קשר, אבל, אי-אפשר לדבר... שמה שאנחנו עושים לערבים, חוזר ומשפיע עלינו... מסוכן, אבל, אני הלא ידעתי את זה כל הזמן. בשבילי... ומה אתה חושב, ה'עסק ביש'? תזכור מה שאני אומר לך, יש קשר בין כל הדברים, ואני... תבין, אם מסתכלים מההתחלה, בתולדות היישוב, ישנו איזה עיוורון, וחד-צדדיות, בתפיסה הציונית, אשר מבלעדיהם לא היינו זוכים במדינה וברוב יהודי בה. אך אין להתעלם מהמחיר הנורא שאנו משלמים עבור העיוורון, והגישה הנוקשה והמנשלת כלפי הערבים, ההתנגשות המתמדת – היתה מוכרחה להיות מלוּוה במיתוס לאומי עז, באידאליזם, בהערצה כנה של התנ"ך, ברומאנטיקה ובאהבת הארץ, אתה אוהב את הארץ?"
צבי שתק.
"אתה!"
"מה השאלה?"
צבי התבונן ברהיטים המעטים שהיו בחדר. ארון כפול דלתות, מרוח בצבע שמן לבן. "שייך לבעלת-הבית ובו בגדי החורף שלה," הכריז פוליק בהכניסו אותו פנימה. ואכן ריח דק, אך חריף, של נפטלין ובגדים עתיקים, עמד בחדר, וצבי התעטש פעם ופעמיים, עד שפתח פוליק למענו את החלון ואת התריס. פתח והתגלו צמרות עצי אורן ירושלמי, גזעיהם שחוחים באלכסון, רעש מחטיהם נשמע לעיתים כקול נקישות טיפות גשם. השמיים היו כחולים ושקופים, ושעת השקיעה צבעה אותם בגוונים רבים של אדום בוער. מבית הדירות הבנוי אבן, אשר ממול, נשמעו זמירות שבת. צבי אהב את השקט אשר ללילות שישי בירושלים, לאמיתו של דבר לא התכוון לבקר אצל פוליק, אלא הלך לבקר את יהודית, שגרה ברחביה, היה בכוונתו לבקש ממנה שתלווה לו כמה לירות. היא השאירה לו פתקה, שהיתה מוכרחה ללכת לקרובי משפחתה אשר הזמינו אותה לסעודת הערב, אבל תשתדל לחזור מאוחר יותר, ולחכות לו בדירתה.
בכיסו היתה הכתובת של פוליק, שגר מרחק בתים אחדים ממנה, והוא החליטו לגשת אליו. בעצם היה גם רעב, כי לא טעם מאום מאז אכל ארוחת-צהריים מאוחרת במסעדת "רימון" עם זוג ידידים שלו, כמנהגו כל יום שישי שהוא נשאר בירושלים. אחר כך הלך עימם להצגת קולנוע, בא לחדרו, התרחץ, החליף בגדים, ושוב יצא.
על הכוננית היתה מונחת צלחת פח, ועליה קציצה קרה ופרוסת לחם. במדף האמצעי ניצבו ספרים: "המשפט", חלק אחרון של "שדים", "גדולי ההוגים" לוויל דיוראנט, "ממלכת ירושלים הצלבנית", "מסתורין" של קנוט האמסון, שלושה כרכים של כתבי אפלטון ואחד של עגנון, ספר עתיק וגבוה בכריכה חומה בשם "חולמים ולוחמים" מאת יערי-פולסקין, ויליאם ג'יימס "החווייה הדתית לסוגיה", "החיים כמשל" ושני כרכים כרסתניים בעטיפה כחולה של ספר הפלמ"ח. אותה עת טרם העביר פוליק את כל ספריו לירושלים. תקליטים אחדים, באך, ויוואלדי, דבוז'אק, הונחו בערימה על כיסא.
איש לא היה יכול לומר על פוליק שהוא מכוער, אולם פניו לא היו עשויות למצוא חן בעיני איש. חיצוניותו התאימה התאמה גמורה: מגושם היה, וכמו נאבק תמיד באותה תכונה גולמנית שבו. שעיר. בעל קומה קצת למעלה מבינונית, אך לא גבוה. כתפיו רחבות ושחוחות, שפתיו נכלמות, גבות עיניו לבקניות ועבותות מאוד, מהן משתרבבות ויורדות שערות פרא אחדות. מצחו קודר, כשקוע תמיד במחשבות. מבטו רוגש וכמו מושפל מתוך עיקשות. כשרוי בעולם אחר. עיניו כחולות, בהירות מאוד, וקצרות רואי. מסתתרות מאחורי משקפיים עבי עדשה, במסגרת חומה. בשיער ראשו החום-צהבהב היה תמיד תלתל בהיר אחד, שבשום פנים ואופן לא חפץ להיכנע, ועמד מזדקר. אצבעות ידיו קצרות ומרובעות, וכאילו אינן יכולות להינתק אלו מעל אלו, ותמיד חיככן ופוקקן. שמן לא היה, אך כרסו בלטה משום שהלך כפוף. מראהו כתערובת של בן-איכרים ואינטליגנט רוסי, בוהה ותלוש, מראשית המאה. כמין שאטוב מ"שדים".
היה רגיש לכל עלבון, וצבי נזכר כיצד בבסיס-הטירונים לא סלח לו פוליק אם חס ושלום תפסה אותו תנומה בלילה, בטרם סיים פוליק את הרצאתו אודות נחיתותו של צדוק המ"כ, שלא גמר אפילו בית-ספר תיכון, או על מרטין בובר.
"מה נשאר לנו היום? להילחם? מספיק. אסור להילחם. זה פשע. אסור להתחנך על זה! הקורבנות הראשונים הם אנחנו. צריך ללמוד היסטוריה. אני לא צריך להגיד לך."
צבי חייך, כפי שהיה נוהג תמיד, כדי להסתיר את מבוכתו.
"כן. קל לך לצחוק." אמר פוליק. "אתם כולכם חבורה של טיפשים המוחזקים חכמים בעיני עצמם. יהיה בסדר... תירוץ חמקמק, אבל, אל תשכח, כשאתה נעשה ציני, אתה משלם מחיר, אתה חדל לחוש בסכנות האמיתיות הרובצות לפתחך. ההתחכמויות סופן שהם מעוורות אותך. ומי שיש לו חוש הומור מוצלח יותר מדי, עלול למצוא את עצמו ממשיך לצחוק במחנות הסגר. נחמה עלובה היא לחשוב את עצמך לחכם ממי שעומד לכלוא אותך. וזוהי הסכנה שבהומור. אל תתלוצץ יותר מדי."
"על איזה מחנות אתה מדבר?"
פוליק הרים מן הרצפה את העיתון, הצביע שוב על אותה כותרת עבה והיסטרית, שתפסה את מלוא כל רוחב העמוד למעלה –

קיימת סכנת דיקטטורה במדינה!

"ומה? ומה? אתה לא מבין לאן זה יוביל? רק תראה! בשביל מה נשפך כל הדם הזה? בשביל מי? בידי מי אנחנו מפקידים את חיינו? בידי חבורת רודפי שררה, השולטים בנו באמצעות הטלת הפחד. באמצעות עיתון. ויום אחד תקום כאן טלוויזיה, ויצליחו תוך מחצית השעה להכניס את כולנו לתוך היסטריה מלחמתית, לאחר שיראו שתיים-שלוש תמונות זוועה. ולך דע מה ומי, אוי ואבוי לנו שאנחנו עם, שרק הפחד מאחד אותו."
"אל תהיה בעצמך היסטרי," אמר צבי, והוסיף שעליו ללכת. מחכים לו.
אגב, אולי צבי יודע במקרה את כתובתה של עפרה בירושלים? מיהר פוליק לשאול. הוא השתדל להיראות שליו, ולא מעוניין במיוחד. צבי סיפר לו כי לפני כמה שבועות עשה איתה טיול לחיפה, היא בחורה קשוחה מאוד, ורומנטית, זה הולך ביחד... כן, כן, הפסיק אותו פוליק כאילו הדיבור אודותיה מטרידו, היא סיפרה לו.
כאן מצא צבי אפשרות לעצמו לשאול את פוליק אם יוכל להלוות לו כמה לירות. מיהודית, חשב, לא נעים לבקש, מפני שכבר היה חייב לה.
פוליק הופתע, ושאל אם עדיף כסף מזומן או בהמחאה?
צבי העדיף במזומן. פוליק קם ומיהר לשלוף מארנקו, שהיה על השולחן, עשרים לירות, בעשירייה ובשטרות בודדים, ונתן אותן לצבי במין נכונות יתירה. נכונות שהיתה בה אפילו כמין עליזות כפויה, משום שהתאמץ לחפות על מבוכתו. יותר משהיה תמה על בקשתו של צבי, חרד פן ייחשב בעיניו לקמצן.
"תראה, מציגים כבר את 'פנינים ואפר' בקולנוע 'פאר' בתל-אביב." המשיך צבי לדפדף בעיתון.
ושוב השתתקו.
"לא מעניין אותי."
"פְריש, געזוּנט אוּן משוּגע, טרי בריא ומטורף." קרא צבי בקול רם. "התיאטרון הסאטירי של שם ברודרזון, בהנהלת ש. דז'יגן, קריית-מוצקין, 'אורות', הערב, 14.10, בשמונה וחצי, שמע, לפי דעתי צריך ללכת לראות את זה פעם, למרות שאני לא מבין כמעט מילה אחת באידיש."
"אולי תפסיק?"
אך צבי, כמין רוח שטות עברה אותו, אולי מפני ההלוואה. "טוב. אל תתעצבן." אמר. "אבל אני מוכרח רק לגזור את התלוש של מישאל סיאול. יש לך עיפרון?"
פוליק נדהם. צבי קרע לאיטו את חלקו התחתון של הדף. "פשוט צריך למלא: 'לדעתי יהיה דירוג הנבחרות המתמודדות על גביע עמי אסיה: וייטנאם, ישראל, פורמוזה, קוריאה, לפי הסדר הבא: מקום ראשון מקום שני, מקום שלישי, רביעי...' שמע, טוב שראיתי אצלך את העיתון. הם נותנים פרס של חמש מאות לירות. צריך רק לרשום את השם והכתובת. מה אתה אומר?"
פוליק נתן לו עיפרון.
"שיילכו לעזאזל."
"לא, לא, אל תתעצבן. תן לי. לזה אתה מתכוון?"

(צלצול הטלפון. חזן על הקו. יערי: "יושב אצלי עיתונאי. תבוא אליי. אבשל לך ארוחת-ערב!") ממשיך: תבין! כל זה לא מחייב אותנו להיות דווקא פרו פנחס לבון או אנטי פנחס לבון, אבל אני מאה אחוז נגד הכוחות המסכנים את הדמוקרטיה! אתה חושב כי אצל לבון ליקקנו דבש? פעם היה לבון אקטיביסט, כמו שאומרים, – אש וגופרית. הוא תינה אהבים עם באדר מ"חרות" יותר מאשר עם מאיר יערי. ומיהו? מיהו בעצם פנחס לבון? הוא צמח מ"גורדוניה" שחיקתה את "השומר הצעיר", אך דגלה ב"סוציאליזם הומאני" שהיה כמעט פאציפיסטי. מאז נתחוללו הרבה תמורות, – וגם לבון נשתנה. לפני זמן מה, כאשר הציב לבון את התוכנית המשקית-כלכלית שלו בפני ההסתדרות – – –
לא! לא היינו נלהבים מפנחס לבון! אבל עכשיו מתברר כי הוא דרש דרישות נכונות, רצה שתהיה קונטרולה אזרחית-ציבורית על הצבא, שלא יפתיעו אותנו קצינים בוקר בהיר אחד כפי שזה קורה במדינות שכנות. אמת: היו לו חטאים, אבל עכשיו, אם הוא נלחם על שליחותה הדימוקראטית של המדינה, על עקרונות הנוקבים תהומות, יבורך – ואנו נהיה איתו! – – –

"מה אגיד לך," אמר לבסוף צבי, "קשה מאוד לא להיות פסימיסט. ובייחוד עכשיו, בימים האלה."
"גם אתה פסימיסט!" הטיח לעברו פוליק בלעג, וחטף ממנו את העיתון. "כן. אבל אני לא ישן בלילות! אני חולם לילה-לילה שמגייסים אותי בקריאת פתע, ומריצים אותי על פני גבעות, שמענים אותי – "
"פוליק, אפילו אם אצלנו... לא צריך להגזים. אתה לא יכול להאשים רק את עצמנו."
מה יעזור לו אם הוא שונא את הערבים לא פחות מאשר את עצמנו? צבי, עליו להבין... הוא, פוליק אמר, אותו זה אוכל ומכלה מבפנים! האם צבי מאמין לו? הוא מתחיל לאבד את האמונה בעצמו. מה הוא עושה כאן, בפינה נידחת של העולם? אמנם, הוא יודע מה יענה לו צבי – שהיו שנים, בהן הצלחנו לשכנע את מרבית מדינות העולם בפאתוס ובלהט של הרעיון הציוני. והיו לכך סיבות עקיפות, הרצח ההמוני באירופה, עמידת הגבורה של היישוב, התנ"ך, והיותנו עם התנ"ך, אורח החיים המופתי של הקיבוצים. והפלא אשר בכך, שהעם היהודי, המקולל והנע-ונד, שב לארצו. השיכנוע כלפי חוץ היה פונקציה ברורה של הלהט הפנימי, ושל עקבות השואה, שהיו טריים עדיין בדעת הקהל העולמית.
ומה נשאר היום? איפה אנחנו עומדים? מה שהיה בזמנו "עבודה ערבית", שהשמיצו... (והם שניהם, בתור בני-איכרים, הלא יודעים) – הפך היום למיעוט ערבי, אשר עבודתו הזולה היא נחלת הכול, אפילו הקיבוצים. ואילו השאלה הערבית מהי? פירושה עשור שני, בו אנו מוחרמים על-ידי שכנינו, נוחלים מפלות פוליטיות בזירה העולמית, באו"ם, מפלות אשר הקו המפחיד שלהן הוא עירעור עצם זכותנו על הארץ הזאת. שלא לדבר על המסתננים...
"אז אתה אוהב את הארץ?"
אותו זה משגע. האם צבי מבין? על חשבון מי אנחנו חיים כאן? ועל יסוד מה? אנחנו מתחנכים על דת אחת – דת השינאה! אבל בשביל מה? ובהנהגת מי? ובינתיים התפורר המיתוס שהאמנו בו, וגם המיתוס שעשו מאיתנו אנשים זרים, אנשים שהתלהבו מאיתנו, גם הוא התפורר. מה יהיה אם תקום בארץ מחתרת לאומית-ערבית, והם, שניהם, עם כל היתר, יצטרכו לדאוג לדכאה בכוח, להסכים לזה, להיות מן העבר השני של המיתרס, בתור כוחות צבא ומשטרה? הם, שחונכו ללחום בשליטים זרים, במשעבדים? מה תהא תשובתם? איך יפתרו את השאלה? האם יחדלו לחשוב? ימשיכו להיות שיכורים מפולחן הכוח, שעליו חוזרים בפניהם השכם והערב, שנים על גבי שנים?
צבי יאמר לו: מה יש אם ייהרגו כמה ערבים? – אבל בו, בפוליק, ישנה הרגשה מטונפת, שאם יעמדו פעם נוספת בפני המיבחן, שעה שיצטרכו להרוג, להסתכן, לדכא תנועה לאומית של ערבים – שוב לא ילווה אותם אותו מיתוס ציוני, הרמטי ותמים, אותה רומנטיקה ואידאליזם חד-צדדי, משום שמשהו השתנה בארץ בשנים האחרונות, ובייחוד עכשיו...
ההרמטיות שהם נתונים בה, אינה אידיאולוגיה שבחרו בה, אלא מצב, גבולות סגורים. להיות בנים למדינה שנואה על-ידי כל שכניה, ומונהגת בידי אנשים עייפים, שאיבדו את התנופה ואת היכולת לחולל שינוי מרחיק לכת במצב הפוליטי. הללו לא העלו על דעתם שום רעיון חדש מיום הקמת המדינה.
ומה עכשיו? להיות יורשים את כל מגרעותיה של הגישה הקישחת, הנוקשה והמנשלת כלפי הערבים – הגישה שהצליחה לקנות מהם אדמות, אך לא את ליבם, שניצחה במלחמה אך לא בשלום, – מבלי לרשת את הפאתוס ובלי להאמין...
הוא מרגיש עצמו קרוב לאיבאן שׁאטוֹב, פרץ לפתע פוליק, גם הוא האמין במשהו, והתאכזב. ומה מוזר שהוא גם קצת, כמוהו, דומה לו, התנצל, מוזר, לא כן? והללו, אמר סתומות ולא פירש, ממש כמו ב"שדים", לא יניחו לאיש להימלט מתחת ידם. אבל אולי לא בדיוק כך, מפני ששם, מהפכן של דור ראשון, וכאן אצלו, עייפות... משפחתית. גם החלומות עברו בירושה. חלומות לא חדשים. אנחנו שושלת של כישלונות.
"בֶּסֶר אַיין אֶנְדֶה מִיט שְׁרֶקֶן אַלְס אַיין שְׁרֶקֶן אוּנַא אֶנְדֶה." אומרת גברת לוי, בעלת-הבית שלו. מוטב סוף נורא מנוראות בלי סוף.
הלא אלה הן שאלות פוליטיות. משעממות. יבשות. והעיקר, מהו העיקר? שרוצים משהו עד כלות, והלב... זה קורה, יש אנשים, ואפשר גם להאמין באלוהים. מה לעשות והוא, פוליק, איננו מטפיסיקן (רק מנסה לחקור קצת, בפילוסופיה יוונית, אבל בתור איש-מדע). אמת, הרוב חיים בערפל. אבל הפוליטיקה, והעיתונים, ואתה ואני הרי גם אלה סוג של חיים, הערפל. אם יש ערפל, אז אי-אפשר לומר שהוא איננו, ושאנחנו נעסוק רק באור הצרוף והמזוקק של התבונה הטהורה. שנעבוד את אלוהים. ונהיה נביאים. ונקבל פרס בעולם הבא. הוא יודע, כלומר מרגיש, לפעמים, שכל הבעיות הללו זבל, מפני ששייכות לכולם, ומטמטמות, שהרי מתים בין כה וכה, ולא רק שהערבים... וזה מחייב לחשוב באיזשהו אופן קצת יותר רציני... ובן מסיחות את הדעת... כמו הפרסומת הדבילית. אבל אם הטמטום, זאת אומרת, קיים, אז גם הוא הופך לשאלה מיטאפיסית, והערבים, לא כן? והצנזורה.
לשמור על החיים? כן? – לשמור על החיים זה הצדק היחיד שנותר לנו, והמשמעות. הדבר האחרון בו אנו מאמינים עדיין בלב שלם. מבלי ציניזם. וכל היתר הוא עניין לבדיחות. נגמר המיתוס. חאלאס.
האם מבין צבי לאן התגלגלה הציונות? הם, הערבים, נוקמים בנו גם מבלי לנקוף אצבע, רק בזה שהפחד מפניהם הוא הבוחר ומעלה אצלנו אנשים לשלטון, וזוהי הדימוקראטיה שלנו! חילוקי הדעות הפוליטיים בארץ שוב אינם נובעים מטבע החיים ומצרכיהם, אלא משנאת אחים, ותחרות, וריב על ירושה... וכל הלחשים והשמועות הללו, על אודות זיופים, היעלמות מסמכים והדחה לעדות שקר במוסד צבאי סודי...
"וכל זאת, אתה יודע למה? מפני שלא הצלחנו לפתור את השאלה הערבית. ועכשיו, מה שעדינו נגדם, ומה שעשו נגדנו, ומה שקרה בתוכנו אחרי מה שעשינו נגדם, זאת ההיסטוריה! ולך למד על כך באוניברסיטה! אם אוייבך מכתיב לך את השתלשלות מלחמותיך, את נושאי מאבקיך, אבוי לך! אנו הולכים ונאכלים מבפנים מפני חוסר האונים, מפני עודף האונים, איך להסביר... מה שמצטבר, הרעל, ששורשיו יחסינו עם הישמעאלים האלה. ובמקום לנסות לשנות את המצב בו אנו נתונים, מתבזבז הכוח, המדינה... מתפורר בבית. הכוח כלה במלחמת-אחים... הלא כאן כתוב בפירוש, פעולות-התגמול הפכו לקרש-קפיצה פוליטי... לקלף של אמביציה שלוחת רסן, סידור חשבונות אישיים, מוכרח להיות כאן, בקשר הזה, בפרשה... מעשה בגידה. זה, לא במקרה, והם... מי זה הם? הם, לעולם לא היו מגיעים לעמדת כוח, אשר חורצת את גורלנו לחיים ולמוות ואשר מבזבזת את דמנו, לולא הפחד.
"הסכמנו לשעבד את החיים למען ההגנה על עצמנו, נתנו בידיהם אשראי לשחק באהבתנו את הארץ, בשביל מה? כדי לקדם את הקאריירה הפרטית שלהם, ולספק את תאוותם לשלטון ולכוח. האמנו בתום-לב בכל מה שסיפרו לנו שנים על גבי שנים... רימו אותנו שעה שנשאו על שפתותיהם את השם... קדושת המולדת, טוהר הנשק, רשעות או טיפשות פושעת, מי חייב לשאת בעונש?"
לפתע דפקו בדלת.

המשך יבוא