רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ב

פוליק נבהל.
עוד בטרם ניגש לדלת, היא נפתחה, ונכנסה בעלת-הבית, גברת לוי. אישה צנומה, פניה כעומדת לפרוץ בבכי, ורק עיניה חכמות וצעירות.
"היא חרשת," התנצל פוליק. "דופקת, ומיד נכנסת. כי בין כה וכה היא לא שומעת אם עונים לה."
"גם שלי," אמר צבי, "זה קורה כנראה לכל הזקנות. נעשות חרשות."
"רפאל, אולי יש לך סימן-אוויר?" נמצאה כבר גברת לוי באמצע החדר, וקולה מנסר בהברה ייקית מלעילית. "אוה, סליחה," הבחינה בצבי ונסוגה צעד.
"אני?" פוליק היה קצר-רוח, כי הפריעה אותו באמצע דבריו. סימן-אוויר? היה נבוך. אולי פלט מישהו מהם נפיחה, ועכר את האוויר בחדר.
"אחת כזה לוּפטפּוֹסט ציישן, בשביל לשלוח מכתב."
"בשביל דואר-אוויר?"
"כן, כן. אַלזוֹ, רפאל, תודה רבה," אמרה כאשר הוציא למענה פתקית כחולה ממגירתו. ושם, במגירה, מונח גם נייר-מכתבים דק שצבעו אפור בהיר, ומעטפות שקנה במיוחד למכתביו אל עפרה.
"שלום." אמרה ויצאה.
ובכן, במה הפסיק? השתהה פוליק רגע, שקוע במחשבותיו. מיד חזרה גברת לוי ופתחה את הדלת.
"אולי אתה יודע איך קוראים לזה בעברית?"
"אין לזה שם, אני חושב." התעצבן פוליק.
"אולי תווית?" אמר צבי.
"אלזו, תווית, תודה רבה, סליחה, שלום." אמרה, ושוב יצאה.
פוליק מיהר לסגור אחריה את הדלת.
כן, בעונש, חזר וישב על מיטתו, וקינח את משקפיו שההבילו. מי חייב לשאת בעונש? אנחנו? הצפויים כל לילה לצו-קריאה, למתיחות חדשה בגבולות, למלחמה נוספת? ומי יתקע כף לידו, שהמלחמה הבאה לא תהא פרי הכישלונות של המנהיגים שלנו לפתור את השאלה הערבית? ההסתבכויות שלהם, עסקי-הביש, נשק לנגח אחד את השני ולדרוך אחד על גופו של השני, לבוא ולתבוע מאיתנו את החשבון – שסופו להיות משולם בדם – דמנו!
אנחנו נלחמים למען הקיום. אבל הקיום מהו? בידור? צבא? פנחס לבון? עיתונים? דרייפוס? ספרטה או סוקרטס? כאן השאלה האמיתית – ספרטה או סוקרטס? וסוקרטס הוא רק התחלה. צעד ראשון, פעוט, של תינוקות, לקראת משהו נצחי, עולם האידאות, לקראת משמעותם האמיתית של החיים, של הקיום האנושי. לקראת אלוהים, אבל לא אלוהים של הרבנות הצבאית. כן, הוא אינו מפחד לומר אלוהים, למרות...
צבי רצה לענות. לא, אל ידבר, שיסעו פוליק. כל זמן שהשקר פעל, כל זמן שלא הבנת עד מה רימו אותך, יכולת להיות מאושר ושלם עם עצמך. יכולת להבדיל בין טוב לרע, בין צדק שלנו לבין התגרויות של האוייב. האמנת במה שסיפרו לך. אבל הם, הם שכחו, כאשר עולים על דרך... כמו בפרשת לבון... צריך להמשיך בה עד הסוף, כדי לשמור על הנאיביות של הציבור, לטפח אותה! כי אם לא מצליחים בדרך הזו, ובאיזושהי נקודה בני-אדם מתחילים להתפכח, מיד מתנפצים המיתוסים שהכול האמינו בהם, והאלילים של אתמול נראים בערוותם, כמו גלדיאטורים עירומים בקרקס! והם לומדים עד מהרה את מידת הרווח הפוליטי אשר בניפוץ זולתם ועצמם גם יחד, והרי הם עושים כל אשר בכוחם כדי לעלות זה על זה במלאכת ההרס, לספק את תאוות ההמון, זו התאווה הקדומה לדם, דם שנשפך מכותרות העיתונים. גם לאחר שרימו אותנו הם ממשיכים, בלי בושה, להתפרנס מחישוף הרמאויות, מן ההכאה אחד על חטאו של השני, כאילו יש בהן, בריהאביליטאציה וב"עשיית-צדק" זו, כדי להרגיע אותנו ולבטח את המדינה מפני פשעים נוספים...
"לא, אל תדבר כך, פוליק. תִראה," אמר צבי, "לא משקרים. אסור לנו לקרוא להם פושעים. זאת המציאות. זאת האמת. אנשים נהרגים בגבול."
"נהרגים? כן. נכון. אך גם מותם אינו משחרר אותנו מן הצביעות... כלומר, מן הנאיביות... מן המציאות... והמציאות שלך, צבי... היא שתגאל אותנו? הלא כל מי שעיניים בראשו יבחין על נקלה, כי ניפוץ האשליות אינו משנה במאום את המצב הטראגי בו אנו תקועים, חומות השנאה שסוגרות עלינו מכל צד. גטו של ייאוש.
"עכשיו תגיד לי – מה טעם להשקיע את כוחנו ברדיפת צדק, ובתיקון זיופים ועוולות ומשגים שנעשו בעבר, מה טעם בכלל להיות טובים יותר? – אם אין בכך כדי לשנות מיסודו את המצב הארור בו אנו נתונים? מצב אשר לבטח עלול לחזור ולהביא עלינו פורענויות נוספות? נכון, אנשים נהרגים בגבול, אז מה ההבדל אם אנחנו טהורים בנפשנו או רשעים, כל זמן שאין שלום?
"ואיך אלך להילחם על הצדק שלי בבית, כאשר אני עומד יום-יום בסכנה שיהרגוני מבחוץ? הצרה אינה נעוצה רק בכך שחדלנו להיות צודקים בעיני עצמנו – אלא שהתגלינו פתאום עלובים כל-כך. הקשר בין מעשינו לבין תוצאותיהם אינו כזה שעליו חונכנו וחלמנו כל השנים, גם אם נהיה טובים, הערבים לא יאהבו אותנו. הם רוצים שנהיה רעים, כדי שיוכלו לשנוא אותנו, תמיד.
"ומאין יימצא לנו מיתוס חדש? להשתלב במרחב המזרח-תיכוני לא השתלבנו, מפני שסמכנו יותר מדי על הייחוד הלאומי, על האידאה הציונית, כן, בדיוק – כל מי שמשרת בצה"ל הוא ציוני, גם אם אינו רוצה להיות ציוני. ומי שלא משרת, הוא עוד יותר ציוני, מפני רגש האשמה על שאינו חייל. ומה הלאה? אנחנו מחזיקים בעמדה של כוח, של קשיחות, גם נפשית, כלומר, עמדה צינית מאוד. ואל העמדה הזאת כבר לא נילווים הפאתוס התמים, והאמונה הפנימית.
"משנה לשנה גדל מישקלם של הפליטים הערביים, והולך ונשכח מותם של מיליוני היהודים באירופה. כמה זמן אפשר עוד למשוך את הפאטנט של היותנו צאצאי הנירדפים? אל תגיד לי שאין לתעמולה הערבית השפעה על דעת הקהל שלנו. אני מושפע ממנה! ולא צריך לשמוע דווקא את רדיו קהיר בשביל זה! אני לא מבין... זאת אומרת, לא יכול להבין, מדוע שונאים אותנו כל-כך? מדוע לא השתנה דבר מימי היטלר? צריך לחשוב בהיגיון. מדוע? אבל לא, חדל!" הפסיק את צבי שרצה לענות לו, אבל צבי התעקש.
"אבל פוליק, אתה סותר את עצמך! אם לא השתנה דבר מימי היטלר, יוצא שאנחנו עדיין צאצאי הנירדפים?! אז אם אתה רוצה לשמוע, לפי דעתי, כל זמן שאנחנו לא נלחמים, לא לוקחים את הגורל שלנו בידיים – אנחנו סתם יהודונים. ואילו להיות ישראלי זה להילחם, להחליט! להיות אקטיבי. לעשות לאחרים, ולא לתת שיעשו לנו.
"כל זמן שאנחנו לא נלחמים אנחנו עדיין כמו בגלות. סוחבים את הגלות איתנו יחד לכאן. מסתגרים. גם אני לא בעד ההסתמכות על כך שאנחנו צאצאי הנירדפים, וכל הירושות האלה. הצביעות הזאת מחליאה אותי. חטיבה אחת של צה"ל, כמה מטוסים טובים, היתה עוזרת להיסטוריה יהודית יותר מכל התנ"ך, וקידוש-השם, והשטריימלים האלה במאה-שערים עם התפילות שלהם. אני בכלל לא מבין מה זה קידוש-השם? מדוע לא התארגנו? מדוע לא יכלו להילחם קצת? או נגיד, מדוע לא יכלו להסתדר עם הגויים, בשביל להמשיך להתקיים. אתה יכול להגיד שאני... בקיצור, אני מבין שנותנים את החיים בעד ארץ, שנלחמים על חלקת אדמה, אבל בשביל כמה מילים! בשביל זה כדאי למות? להישרף? והערבים..."
"זאת התשובה שלך, צבי? להיות 'גבר'! אקטיביסט! אבל מה הבסיס? בשביל מה? אנשים אינם חיים בחלל ריק. רק תשמע על מה הם מדברים: מה אנחנו בכלל עושים פה, איזו זכות יש לנו על הארץ? ומי מדבר? לא הזקנים. אנחנו, בני הדור השני והשלישי בארץ. וככל שרבה הסכנה מבחוץ, כן גדלה הציניות אשר מבית. אנשים שחיים תחת איום מתמיד, רוצים ליהנות מחייהם, ואינם חושבים על המחר, מפני שאולי לא יהיה מחר.
"הנה כך, אוזלת היד של כל המנהיגות היהודית עד כה לשבור את הקיפאון הנצחי הזה אשר ביחסינו עם הערבים... וכאשר אין כבר מיתוס, ואין דרך חדשה, או אידיאה מסעירה ובעלת תנופה, כדי להציב מול חומת השנאה, מה נותר? רק הקיום הפיסי כערך יחיד. ומה שאתה אומר – ארץ, אדמה. אבל מי שמשלים עם המצב הגרוע, גורם לו להיות גרוע עוד יותר. נורמליזאציה? במחצית הדרך. כן, תמיד... קודם, קשיחות, חד-צדדיות, לא מתחשבים באף אחד, כמו שאתה אומר: יהודונים. אבל אנחנו לא כאלה. יחי אנחנו! יחי הפאתוס הציוני, ניצחנו! אבל גם עיוורים מלראות את המציאות. עכשיו עם הפאתוס, גמרנו. ומה נשאר? במקומו? מי? הכוח, הנשק – הם? נורמליזאציה? והשלום – של כוח, של כיבוש? ואנחנו, מה המחיר? מדינה ששולטים בה גנראלים. ופתרון אחר? מיתוס חדש! עם ה'פרשה' ו... 'עסק הביש' ו... כל הלכלוך הזה? לרשת את הציניות ואת האכזריות, הנילוות בהכרח לכל תנועה אידיאליסטית, מבלי להיות מסוגלים לרשת גם את הפתאוס, ואת הצידוק הפנימי, שהיו חוט השידרה של התקופה ההירואית?"
"פוליק, מה איתך? רק מפני שקוראים לך ללכת למילואים, אז אנחנו כבר בעיניך מדינה ששולטים בה גנראלים?"

בעלותו מן הים, בתל-אביב, בחוף גורדון, התמלט רחמים על עצמו. אם יישאר בודד שנים רבות, סופו לגמור בבית-משוגעים. אם יתחתן, ימצא עצמו כלוא בבית-סוהר של הזולת. הוא לא סבל שמישהו יאמר לו מה לעשות. מפני כך עזב את עין-גדי. הוא נזכר כיצד בקיץ שעבר ניגש לבחינות הסטיפנדיה לתלמידי השנה הראשונה באוניברסיטה, ואחר כך חיכה יום-יום שיודיעו בראש מהדורת החדשות ברדיו, כי רפאל שומרון, מתל-אביב, זכה בהישג מדהים, במקום ראשון, בבחינות הפרס לקראת שנת הלימודים תש"ך, 1960. לבסוף זכה בפרס לא גדול, של מאתיים לירות, ועפרה אמרה, כשסיפר לה, – "מה פתאום מגיע לך? אני לא הייתי נותנת לך." והוא התנצל בחיוך, ולא התווכח.
כאשר עבר על פני קפה "ורד" בפינת הרחובות דיזנגוף ושדרות קרן קיימת, הבחין בעפרה היושבת למעלה במרפסת, בקומה השנייה. כאשר עלה במדרגות הפנימיות זימזם שמה בליבו כמין תפילה: עפרה, עפרל'ה שלי. וגרונו נעשה חם, וגרונו פירפר, כאילו עלתה בגורלו זכייה גדולה.
האם יוכל להצטרף אליה? – שאל, נבוך במכנסיו הקצרים. כיצד אני משפיע עליה, באורח גברי? – הרהר, – כך, בבית-הקפה, עם רגליי החשופות? הירבה לצחוק, וישב מולה, מתנצל במחשבתו, כמובן לקום ולברוח לרמז אחד מצידה. אני לא צריך טובות. השנים שחלפו הותירו על פניה אותות מרירים של בדידות, ואולם בעיניו היא היתה החלק היותר יפה של חייו.
הוא סיפר לה על סיוט האור הממית, העולה בחלום בחלון ביתו העתיק. היא צחקה את צחוקה הצלול כקול פעמונים זך, קול שמזכיר את חדוות נעוריה, קול שהוא בלבד מרעיד נימים חבויות בנפשו, עד שמעורר בו חפץ לכרוע לרגליה ולכסותה בנשיקות.
הנאתה מסיפור סיוטיו מילאה אותו אושר פתאומי. "לא ידעתי שיש לך חוש הומור!" אמרה. והוא שמח על דבריה, אם כי הם מכירים כבר שנים רבות.
הבוקר, המשיך וסיפר, בטרם פגש בה, צלל בברכה, במשקפי-שחייה, ולקראתו באה במים נערה חטובת-גוף, ורק מקרוב הבחין, כי יצורי גווה הענוגים, והצחים כחלב, חמקו מבעד לבגד-הים, ושתי פטמות כהות השתלחו לעברו במים הצלולים, קרוב-קרוב למגע ידו. והוא לא ידע אם הבחינה בעירומה ונהנתה להתחכך בו כבדרך-אגב, או אם זכה מן ההפקר. אך לא נגע בה.
"יש נשים!" היא אומרת, ומצב רוחה טוב עליה. "אתה איש מצחיק." זה הצחיק אותה, הוא מאושר, זה הצחיק אותה.
"אני רואה שאתה עושה חיים, רפי."
"כן." ענה. לפני שבועות אחדים חזר מאימוני הקיץ של חטיבת המילואים שלו.
מתי תפסיק כבר לכנותו בשם רפי? האנשים שהכירו אותו קראו לו בשם פוליק, רפאל או רפי. אך מכל שמותיו אהב את הכינוי פוליק. האנשים שאהבו אותו קראו לו פוליק. אהבו? מתי? מי? אבל כשאמרו פוליק, זה היה כאילו הם בדרך לאהוב אותו. מתוך חיבה. בבית-הספר ובצבא נקרא רפאל. טוראי שומרון רפאל. ובאוניברסיטה – מר שומרון. וכאשר ליבו של מי מהמורים היה טוב עליו, קרא לו רפאל. ותמיד היה נדמה לו שמכריזים שם זר. אימו, חבריו מילדות, ובקיבוץ, קראו לו פוליק. אבל עפרה – רפי, ולפעמים – רפאל. ורק אף פעם לא – פוליק. פעם ניסתה, והפ"א נתקעה לה בפיה – פוּ... רפי, כך סיימה. ובכלל, לעיתים רחוקות ונדירות קראה לו בשמו, ובשיחה ניסתה תמיד לעקוף את הצורך לפנות אליו בשם. כאילו אינו נחשב בעיניה.
עפרל'ה...
היא צריכה ללכת, אמרה. והם השתתקו. השתיקה הכבידה עליו. לשווא ניסה להסתיר את מבוכתו, ואת החום העולה בגרונו. זגוגיות משקפיו העלו אד חם, והוא הסיר את משקפיו, ולא מצא במה לנגבם אלא בכנף חולצתו. היא קוראת בו כבספר פתוח. הוא מיותר? כן, הוא מיותר. במכנסיו הקצרים, – התנצל, – הרי בא מן הים. ואם כך זה יימשך, יהא עליו ללכת. מילים, מילים, אמר לה, הוא לא יכול להאמין אפילו באלוהים, כל זמן שהיא, עפרה...
"מה יש?"
מצחיק. מצחיק אותה, נכון? ואילו הוא, הוא לא מבין איך אפשר למשל להיות דתי, לפני שמשתחררים כליל... עליה לדעת...
מה מציק לו?
הוא עבר ליד חלון ביתה, אתמול בערב, ושרק.
היא אינה חייבת למסור לו דין-וחשבון.
אין צורך לריב מיד.
היא רצתה לקום וללכת, אך בהתרוממה מכיסאה חשה סחרחורת. אומץ-ליבה עזב אותה, והיא נותרה לשבת וביקשה ממנו סיגריה. הוא שלף מכיסו חפיסת סיגריות זולות, והיא מיאנה לעשן את שלו. הבוקר התל-אביבי היה עדיין בראשיתו, קריר, לח ובלא-רוח.
יפהפייה, כפי שנראתה אותו בוקר בעיניו של פוליק, ודאי שלא היתה. אולי היתה גם לגמרי לא יפה. וכאשר חזר והירהר בה בבדידותו, צפה ועלתה דמותה כמין ליזה אחת, ליזבטה ניקולייבנה, צנומה וענוגה, מ"שדים", הספר האהוב עליו. ממוצעת קומה וגמישה, ואך משהיו מתבוננים בה זמן רב, היה משהו נוקשה מאוד מתבלט בכל תנועותיה, וכאילו עוצר בעדה. מפליאה בקווים הבלתי ישרים של פניה. עיניה מלוכסנות מעט, ודקות, דקות כשפתיה, שלרוב הן קפוצות, מתוך איזושהי שאפה שאינה יודעת שובעה. פניה היו חיוורות ומשופּות עצם, מנומשות קמעה ורזות, אך היה בפנים הללו משהו מושך ומכניע. תשוקה עמוקה, שהיתה מכרסמת את שורש ליבה, נשקפה מבעד למבט החמדני אשר לעיניה השחורות. גאה היתה, נקייה, נקייה מדי, ועיתים גם עזת-פנים. מעודה לא התחשבה בסובבים אותה, ועשתה כל שליבה חפץ, אלא שלא היתה יודעת מהו הדבר שהיא חפצה בו, ומפני כך היתה מייסרת את עצמה ורואה עצמה כמין קדוש-מעונה, ומלקה עצמה משום שמכאיבה לאחרים, אך לא ידעה לבוא ולנחם, ולהיות רכה כפשוטה, וענוגה כילדה, כפי שאהבה לראות את דמותה בחלומה.
מעודה לא עלה בידה להיות טובה, אלא שמאוד-מאוד היתה רוצה בזה, והיתה מתענה מתוך רצון להכריח עצמה להיות טובה במקצת. היו בנפשה הרבה שאיפות נאות, ומאוויים כנים וישרים, אך כמין חמדנות יבשה, שמסתמנת בזוויות פיה ומתרוצצת באישוניה, היתה פורצת תמיד מתוכה ומתגבהת כחומה במגעה עם בני-אדם. גורמת לאלה שאהבוה – לרצות לשלוט בה ולהכניעה, או להתרפס לרגליה בהערצה. ולאחרים – להסתייג ממנה, ולענות לה באותה מטבע של ציניות וחכמנות אדישה.
הכול היה אצלה במצב של תוהו-ובוהו. ואף שהיתה רואה עצמה כמפסידה בכל מאווייה החשובים, ובכל חלומותיה, נהגה מין חשבונאות קרה וקטנונית בהליכות יום-יום שלה, עד כי מעטים בלבד אהבוה, ופרשות ידידות שלה היו קצרות באורח מביך. היתה שתלטנית וגם עצלה. עצלות של שאר-רוח, אמרו אוהביה המעטים. אולי היא באה בתביעות חמורות ביותר אל עצמה, אך היא לא מצאה לעולם בנפשה את הכוח למילוי התביעות הללו. עיתים, בדברה, היו משפטיה נותרים קטועים ותלויים באוויר, כלכודים בסבך נפשה. נעימת קולה, הצרוד קימעה, היתה אז מתלטפת בניגון פינוקים, כמתחנחן אל הזולת, אך בנסות מי להתקרב אליה היה מוצא כמין קשיחות אכזרית בתוך נפשה, ונרתע מפני בדידותה הרבה, כאילו התבוננה בו ממרחק אלפי שנות אור.
הוא ממשיך ללמוד באותם חוגים בשנה הבאה?
הוא שאף לקירבו את הריח הטרי, שמעורבבים בו הקיץ והבוקר ושערה. ריאותיו התרחבו בתחושת שמחה, וגרונו הומה בהתרגשות, והוא התפלא על שאינה שומעת את הלמות התופים שבריאותיו. לעיתים היה אומר לעצמו שהוא אוהב אותה מפני שהיא רעה והוא צריך לתקן אותה.
"רפי!"
לא טוב לו, התנצל. היא, אל לה לחשוב שהוא... אפילו כסף לא הרוויח מספיק בקיץ הזה, כי קראו לו לצבא. רק לה הוא יכול לספר, בפניה. כי שום דבר אינו שלם. כמו שאומרת רחל: "יד איתנים זידונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל."
אינו יחיד. אמרה. גם היא, מרגישה...
הוא התבונן בה, בולע את פניה, בולש בהן, מבקש למצוא סימני צער וחרטה, ומקווה בסתר ליבו להיבנות מייסוריה. אוזניה היו דקיקות וּורודות, והיא הסתירה אותן בשערה הכבד והחום כשתי קונכיות שאוהבות חשיכה.
היא חיה לבד בעולם משלה, אמרה. אפילו כאן, בתל-אביב, ובעוד כמה שבועות תתחיל שנת הלימודים, והיא תעבור לירושלים. מה משונה לחיות כך. כלום לא הרגיש גם הוא? אנשים נעשים זרים ומעיקים עליך, ובכל זאת מפתים לפעמים, כאילו יש בכוחם להעניק משהו שאינך יכול להשיג בכוחות עצמך. האם הוא מאמין לה? דרך-אגב, היא עשתה טיול נפלא ביערות הכרמל.
"כן." השיב. נפגע על שאינה בוטחת בו. אלוהים, לעזאזל, חשב, אנשים אחרים נוגעים בה, חיים איתה.
רואים משם את הים ואת המבצר הצלבני בעתלית. מה היה שמו? שַׁטוֹ פֶּלֶרִין. שם מתוק ולבן כזה, נחמד, כמו פֶּלרינה, שכמייה שמתנפנפת על הכתפיים. שכמייה אוורירית, שמרשרשת בשלג, צחורה כנוצה, מדוע נוצות? אולי שהיא כמו פֶּרֶנֶה, שמיכת פוך, או פרלינים, שוקולדים. ובצרפתית זה, בסך הכול, מבצר הצלבנים. לא – הצליינים. ומן הכרמל למעלה רואים את חצי-האי, האם ראה פעם? מוקף כאי מים, מפני אגמי המלח בעורף המבצר. בריכות לבנות שמבהיקות בשמש. כאשר טיילה ביער, מין סחרחורת נעימה, רחש מחטי האורן שדורכים עליהן, ריח השרף, היה שם פרפר, לא חשוב... הסיטה שערה ממצחה. וצחקה, כנזכרת. אמרו לה... היא נסעה עם צבי. לא משהו מיוחד. הם סתם ידידים טובים. הוא בחור נחמד אבל לא כל-כך חכם. לקח אותה במכונית, בשבת, והם אכלו ארוחת-צהריים בחיפה אצל איסקנדר. צבי אמר לה ששם, ליד החוף, היתה שוכבת שרה אהרנסון ומצפה בלילות לאניות של האנגלים. מדוע הוא אף פעם לא מחייך? שום דבר לא מעניין אותו.
הוא שתק.
אל לו להאשים אותה. היא כל-כך מבינה אותו. כה חפצה שיהיה גם לה משהו יפה להאמין בו, לאהוב, ושלא תחשוש תמיד מגורל רע, העומד על דרכה ומפריע לה. אולי היא חולמת. האם אין גם הוא מרגיש כך לפעמים? שעה שרוצים לומר מילים אחרות, שתהיינה טובות ומחייבות, ואי-אפשר, והלא לכל אחד מגיע שיהיה לו טוב, ושלם. ולא להישאר כה בודדים מול כל העולם, באותו צורך איום להתגונן ולעמוד תמיד על המישמר, כל אחד מפני עצמו ומפני האחרים.
לעיתים היא תופסת את עצמה הוזה, שעה שהיא הולכת ברחוב, כי כל האנשים הבאים מולה שייכים לעולם אחר, אבל היא אינה יכולה להימלט מהם. הם כאילו חונקים אותה בזרות שלהם. והיא צימצמה את שמורות עיניה הדקות, בחיוך לאה ומתפנק, מצליחה לשאת חן בעיני פוליק בלא מאמץ רב, ובלי שיבחין כי עייפה נפשה. נעים לדעת שאינך לבד. לאמיתו של דבר, כל אחד מבינינו רוצה להרגיש כך, רוצה שיאהבו אותו ויגרמו לו הנאה. וקשה להינתק מן התחושות הללו. אחרים מוצאים איש איש את פינתו, ונפתחים זה לזה, ובוראים את חייהם. בוראים חה, חה! מתוך הֶרגל! ולפעמים נסגרים. זהו זה. זה אותו הדבר. אולי גם לה יקרה כך באחד הימים. שוב צחקה. היא אינה יודעת. הצטרדה. היא מעשנת יותר מדי, השתעלה.
אבל אין הדבר סתם כך, מתוך הרגל, קם פוליק ועמד מולה. עליה להבין. רק לא זה. שהרי לא ייתבן, כי כל מה שהיה ביניהם עד כה, היה לחינם, ויום אחד יתפורר ויישכח...
לא. לא. עליו לשבת, הפצירה בו. אנשים הסתכלו. ואולי הם טועים? וכל אשר עבר עליהם עד כה, לא היה אלא שהתעקשו על טירופים של כלום. ומבטה המתחטא, העייף, אמר כי ישנם דברים אשר לעולם אין מוכנים להסבירם במפורש, מפני הרצון שלא לפגוע בזולת.
היא מעכה את בדל הסיגריה בתוך המאפרה, ובראותה שפוליק נועץ בה עיניים, הסבה פניה ממנו במבט אלכסוני ומתחמק, ועיניה נצצו. היא הסתכלה החוצה, לעבר עצי השדרה, ורחוב דיזינגוף ההומה.
אם כך מרגישים, המשיך בחיפזון, פוקק אצבעותיו אחת אחר השנייה, ומשמיע, שלא בטובתו, קול רעש.
"רפי, תפסיק!" ביקשה.
"טוב," פרש ידיו והרחיקן, ואמר שצריך להמשיך, לנסות, ואסור ללתת לדברים שיתבזבזו. עליה לבוא אליו לירושלים, הפציר. לראות את החדר בו הוא גר. ואולי, היסס, תיתן לו גם את כתובתה שם?
אולי. ענתה. איננה מבטיחה. כלומר, עוד אינה יודעת...
הוא יחכה לה כבר בשבוע הבא. יהיה כל ערב בבית.
היא שתקה, וטמנה פניה בכף-ידה, כמסתירה עווית מציקה.
מה קרה? האם אינה מרגישה טוב?
לא כלום. היא אינה יודעת מה קורה איתה. תמיד כאשר נדמה לה כי דבר-מה מתחיל להיווצר, שהנה גם לה יקרה הנס – לפתע אינה יכולה להמשיך הלאה בדרכה, והכול נעצר באופן טיפשי. לפעמים היא מרגישה כי אם תתעקש לרצות משהו בכל כוחה, יאחז בה השיתוק.
מדוע היא מפחדת לחיות? אינה צודקת.
מה חשוב מי צודק? התכעסה. מה זה משנה, שעה שנשארים לבד, ויודעים שכל החיים כבר מאחוריך, ואי-אפשר להתכחש למה שהיה, ובכל זאת רוצים עדיין להשיג את הכול, ולא מוכנים לוותר, וזה מציק ומכאיב, מפני שקשה להינתק מכל אותם פרטים טפלים, חובות כלפי אנשים הנמצאים סביבך ודורשים המון תשומת-לב וקירבה. אל לו לצחוק.
לפעמים יש לה חלום משונה, בו נדמה לה שמבקשים לכסות אותה בעפר בעודנה בחיים. ושם, רחוקה ומסוגרת, בחושך האיום, אחרי שהדבר קרב ובא אליה, והיא אינה יכולה לראות מאום, ובכל זאת היא רואה הכול... מדוע אנו נותנים לפחדים להתגבר עלינו? והרי כל זה שטויות, נכון? רק שטויות עלובות ומצחיקות. מדוע עליה לחשוש תמיד? לפחד? מדוע לא יוכלו גם הם ליהנות מן הרגעים היפים של הקירבה, מבלי אשר ירדפו אחריהם הדמיונות המטורפים, שרק הם לבדם יצרו אותם בדמיונם.
והיא משתדלת בכל כוחה להתעלם מן ההרהורים המציקים הללו, ולהתנהג ככל אדם אחר, אבל יודעת כי לא תצליח בכך לעולם. פשוט מאוחר. ואולי הם אוהבים את הצרות שלהם? כך, בעומק ליבם? האמת היא כי כל אחד מביניהם דואג רק לעצמו. היא לא טובה ממנו, והוא כמוה. כולם משקרים. היא מבולבלת. היא זקוקה לאיש מבוגר.
מוטב שתשתה את המיץ שלה, אמר.
"טוב." צייתה. אולי יש להם עוגה? היא אוהבת, ממש משוגעת אחרי אננס, כי לפלחים שלו, המתפוצצים בפה, יש טעם של נשיקות. ועוד אמרה כי כשהיא שותה מרק חם, מיד היא מקבלת נזלת, אפילו מכוס טה, צחקה, לכן לא נעים לה לשתות בחברה. ועוד אמרה כי כשהיא אוכלת שמנת או גבינה לבנה רכה, נהיה לה חם בפנים, והיא ממש מסמיקה, לכן גם שמנת אינה אוכלת בחברה, ועוד אמרה...
"עפרה!"
"כן." צחקה.
"עפרל'ה..."
בסדר, אם אינו מבין, אז מוטב שיידע, אהבה היא דבר אכזרי מאוד, ומוטב כי לא יוסיפו להיפגש.
שום דבר לא ישתנה. הוא נזכר, כיצד פעם, בחלומו, עשה דרך מתועבת ביותר לחיפה. במקום כביש התמשך משעול צר בתוך קנה וסוף גבוהים וירוקים מאוד, בטיט טבעני, בשמש השורפת, לא רחוק משפת הים, כמו בג'ונגל וייטנאמי. והמון זבובונים זעירים זימזמו באוזניו. כמו ברחש מציק. איסקנדר. עם צבי היא אוכלת אצל איסקנדר. ומה עוד?
היא חיה את חייה כפי שהיא מבינה. לכל אחד יש מקומות בהם אוהבים אותו ומחכים לו. אפילו אם לא... צריך לדעת לשכוח את עצמך לזמן-מה, לחיות, ובינתיים עוברת עוד תקופה.
כדי שיישאר רק הטעם התפל? לאבד את התמימות... כלומר, פחות אשליות. כל פעם, פחות. וכל פעם, להתקפד, יותר. הוא שונא אנשים חדשים.
בכל זאת נהנים. קולה התחספס, והיה מפונק, כאילו חלמה ברגע ההוא שדיגדגוה. למה להעמיד פנים? צריך ליהנות. אולי גם בכך יש צדק, ישנם חיים, אשר איש מהם, בכוחות עצמו, אינו מסוגל להכיר.
הוא לא רוצה... אמר דבר-מה, והפסיק. הוא לא רוצה.
היא האזינה לדיבורו המגומגם. לא היה קשה להבחין שאינו חש בזמן שחולף ובאנשים אשר סביבם, ומוכן לשבת כך מולה עד שעת הצהריים, ועיניו בוהות. והרי אינו טיפש! מה הוא חושב לעצמו? הבעת צער, אך בלי רחמים, כמעט מתוך שאט-נפש, הסתמנה על פניה.
"עפרל'ה!" ריכך קולו. הוא אהב את הנמשים שלה, ליטפם במבטו.
"כן." ענתה בקול עייף וצרוד. רוגזת. מבקשת לשריין עצמה מאחורי מעטה של זרות וחוסר איכפתיות. לא להתחייב על שום דבר.
"עפרל'ה..." חרד.
היא התכוננה לקום. פעם אחרת, באמת, רפי. אין לה מה לומר לו. היא... פשוט מבולבלת.
כמו החנווני שטועה תמיד רק לרעת הלקוח, כך היא מבולבלת תמיד, לטובתה.
שיגיד את החוכמות שלו באוניברסיטה. השיבה ביובש.
אבל, טוב, הוא מצטער. מה לא בסדר? זאת לא שיטה, להתחמק תמיד במקום להחליט.
אין לה מה לומר!
אין דבר, הוא יסתדר לבד, אינו צריך טובות. בשביל לשמוע מילים כאלה לא היה צריך לבזבז את כל שעות הבוקר!
הוא מצטער?
לא. אבל...
היא מתכוונת לטובתו. היא מבקשת שהוא יבין בדיוק מה ברצונה לומר. קשה להסביר מה מרגישים, וכאשר מדברים, זה תמיד יוצא אחרת ממה שמתכוונים מלכתחילה. וזה בלבד יכול לשגע.
האם תבוא לבקר אותו בירושלים? הוא יחכה לה.
היא לא מבטיחה. היא... אינה יכולה להבטיח שום דבר. ועכשיו ילכו. די. בסדר?
אולי שיכין כרטיסים לסרט, כאן, בתל-אביב, ויבוא לקחת אותה?
בפעם אחרת. אולי. לא עכשיו. באמת...
ואולי תבוא לשמוע את הסוויטה השנייה של באך. הוא רכש תקליט חדש. ויוואלדי. ארבע העונות. הוא יודע שהיא אוהבת. ואולי לבריכה בבוקר? נחמד שם.
פעם אחרת, רפי. היא לא יכולה. נראה.
חבל. הוא ידע שכך יהיה.
כאשר קמה הרכיבה משקפי שמש כהים, וכמו מסך ירד בבת-אחת על פניה, ומאום לא נותר מהבעתן. בעמדה מולו נראתה תמירה בסנדליה גבוהי העקבים, וזרה. אצבעות רגליה היו תפוחות קמעה, ושופעות חמדנות מגרה, כיודעות תפנוקים, והן שזופות מעט, ונקיות תמיד. והוא אהב אותן, והמחשבה עליהן היתה מעבירה בו חלחלה של עונג, וקוראת דרור למחשבות בדמיונו הפרוע. היא יודעת לדרוס, היא חמדת גברים, ואסונם.
הוא ישלם, אמר והשאיר אותה עומדת ליד השולחן. מבין שטרות הכסף שהוציא נפל קטע של ברנר, הפותח במילים: "החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים..." את הקטע העתיק בכתב-ידו והחזיק תמיד בארנקו כמין קמיע או סגולה. סגולה חילונית. למרות שברנר היה איש תנועת-העבודה, ואילו הוא בן-איכרים.
כאשר חזר מאצל המלצרית, מצא את עופרה יושבת, והיא ביקשה ממנו סליחה על כך שאינה נילווית אליו.
"אולי..." אמר.
היא חייכה לעומתו. "אז שלום – " אמרה בהיסוס.
הוא הפטיר אמירת שלום רפה ונחפז לרדת במדרגות. כאשר הביט לעברה, ראה כי פניה מוסבות ממנו והלאה. הוא הירהר בצער כי אחרי מי שאוהבים מביטים בשעת הפרידה. יצא לרחוב והסתכל למרפסת למעלה, וכבר לא היתה. חזר וחלף על פני קומת הקרקע, והבחין בה עומדת ומטלפנת במין צייתנות, אשר מעולם לא מצא בה ביחסה אליו.

המשך יבוא