רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ג
חלק ראשון

כאשר הגיע צבי לדירה של יהודית היתה השעה כבר לאחר חצות, וחושך בחלונות, אשר בקומה השלישית. אולי שכבה לישון, חשב, ולא היסס לעלות ולהעיר אותה. צילצל בדלת ולא ענו. היא גרה לבד בדירה. לא היה לו חשק לחכות לה והוא חזר וירד לרחוב. "גם כן אחת שמרשה לעצמה, מרימה את האף!"
יהודית למדה באוניברסיטה ספרות עברית והיסטוריה כללית, והכינה עצמה להיות מורה בבית-ספר תיכון. בינתיים לימדה אנגלית בתור ממלאת-מקום בבית-ספר יסודי. היה לה חזה נחמד, אשר צבי נתן עליו את דעתו עוד בהיותה מורה בדימונה, שם פגש אותה בתקופת שירותו בצבא. כאשר ראה אותה לפני שנה בקאפאטריה, שם לב כי בגרה, עיניה, שאותן זכר עמוקות ויפות ומבטן לח, ניראו עתה קטנות, ומשהו עכברי מתרוצץ בהן בחוסר מנוחה.
ליל שישי אחד בדימונה נשארה לבד בדירה, שתי חברותיה לחדר, מורות צעירות אף הן, עלו לחופשה. צבי לא תיאר לעצמו שהוא יהיה הגבר הראשון בחייה. הוא זכר נרות דולקים ומיטת סוכנות חורקת, מעשה רקמה של תלמידות וסאלאט אבוקדו, וריח תבשילי משפחת השכנים המרוקאית מעבר לקיר הדק, והרבה הרבה דיבורים על אודות אביה, ועל מישהו שרצתה בו תמיד ולא יכלה להשיגו.
בלילה עמדו ערומים והשקיפו מבעד לחלון החשוך. בסימטה הצרה, מרחק צעדים אחדים בלבד, חלפה על פניהם משפחת אַלוּש, ושתיים מתלמידותיה ביניהם, ועוד מאחרים בנשף. מרחוק נשמעו צלילי תזמורת הריקודים בבית-הקפה החדש של משפחת אוֹחַיוֹן. לפנות בוקר, עקוץ ומתגרד, ראה כתמי דם של פשפשים מעוכים בקיר, וחזר בג'יפ לסדום. אחר כך כתבה לו כמה מכתבים, עליהם ענה רק פעם אחת, ושוב לא שמע ממנה.
בהיפגשם מחדש סיפרה שעשתה מסע סביב העולם. היתה באמריקה ומשם חזרה דרך יפאן, בורמה, הודו ונפאל. אחרי חצי שנה נסעה לאירופה והגיעה למחוזותיה הצפוניים ביותר של נורבגיה. צילמה שקופיות רבות, והזמינה את צבי לראותן.
הוא בא אליה באחד מימי הקור הראשונים של דצמבר 1959. היא השקתה אותו תה ירוק מציילון והאפילה את החדר. בין בתי-מקדש הודיים לגני-מקדשים ביפאן, חש בדדיה הכבדים מונחים על גבו ובהל פיה החם על עורפו. מאז נהג לבוא אליה לעיתים קרובות, מבלי להודיע קודם. לפעמים יצא עימה לסרט. היא שאפה לשוות "קביעות" ליחסים שביניהם, ואמרה שהיא חשה כלפיו "ידידות עמוקה". ופעם, בהסתירה נימה נואשת שמתגנבת ועולה מתוך דבריה, לחשה לו שהיא "נורא מחבבת" אותו, אבל "מי מדבר בכלל על אהבה?"
היא רצתה שייקח אותה אל ידידיו ומשפחתו, זאת לא עשה. באוניברסיטה היתה אורבת לו, נפגשת עימו, ידעה את לוח השעות שלו, והכול היו סבורים שהם "חברים". מדי פעם היה עוזב אותה, "מטעמי היגיינה נפשית," כפי שהתלוצץ בפני חבריו לדירה. יוצא עם אחרות, נאות ממנה. אך בין התקופות מואיל תמיד לחזור אליה. רק נזהר מאוד שלא לכתוב לה מכתבים ולא להביא שום דבר.
יהודית לא מצאה שלווה לנפשה. בכל מקום בו ישבה, בדירתה, בקאפאטריה, באולם-ההרצאות, לא הרגישה בנוח. רגליה זחלו כמו מעצמן על פני הרצפה בתסיסה עצבנית. מדי פעם היתה קמה ומשנה את מעמד כיסאה, או מחליפה מקום. היא מרגישה שהיא מפריעה, היתה אומרת, גם בהימצאה בדירתה. פעם ראה אותה צבי קמה, ושרוך הווילון נשרך מאחוריה עד לאמצע החדר, שם גלש החרוז שבקצהו מעבר לכתפה, והיא אף לא הרגישה בכך. כשהיתה פוגשת באנשים היה חוסר השקט שלה מידבק בחפצים: מאפרות, אגרטלים, צלחות וכוסות. היתה נתקלת בקצה השולחן. הכול עמד אצלה בסימן נפילה מתמדת. והרבה כוונות טובות.
אף רגע לא יכלה להיות לבד. היתה משעממת את עצמה. מפני כך קיבצה אוסף של רווקים ושל בחורות רווקות-למחצה ובתולות-למחצה. אחדים סטודנטים זרים, יהודים ולא-יהודים, אחד תום, אחד דיק או ג'רי. מהם בעלי קרחות, מהם צעירים מזוקנים. האחד במשקפיים דקים חסרי מסגרת, השני במשקפיים אמריקאיים עבים. להם עיניים בוהות, סקרניות, מאשימות, מלטפות, מתנצלות. משוחחים עימך בלב פתוח על ישראל, ולאחר ימים אחדים מטיחים בך, כמאשימים, כל אשר שמעו לראשונה מפיך.
אחד מהם, ליאונרד וינטר, הודיע באוזני צבי, לאחר שביקר במשך מחצית היום בקיבוץ, לראשונה בחייו, כי צורת חיים זו הריהי בעיניו – "An organized dream, not far from a nightmare!" – צבי ענה לו כי אילו שאלו אותו מהו ירוק מבחוץ ואדום מבפנים, היה יודע – אבטיח. אך לא היה עולה בדעתו כי קיבוץ הוא: "חלום מאורגן שאינו רחוק ביותר מסיוט-לילה."
אישיות אנרגית מאין כמוה היה ליאונרד וינטר. סופר יהודי-אמריקאי צעיר, אשר שמו לא נודע כלל בארץ טרם בואו, ואף לאחר ששהה כאן פרק זמן לא הותיר רושם ניכר. דבר ראשון שעשה בהיותו בירושלים – רץ לספרייה הלאומית, ומצא שאין בה אף לא אחד מעשרת קובצי סיפוריו, שיריו, הרומאנים וספרי-המסעות שפירסם עד כה. מכך חזה על בשרו, כך אמר, אות מבשר רע להצטמצמות הרוחנית של הישראלים, הגם שמעודו לא התעניין במיוחד בארץ, וגם הזדמן לכאן עתה, כך הודה, רק לאחר שעיתון מקומי גדול בלוס-אנג'לס עירו מימן את נסיעתו למען ישגר כתבות על האווירה בישראל לקראת משפט אייכמן.
בביקור בקיבוץ הראו לו את בית-התינוקות. השורה הארוכה של המיטות, אשר בכל אחת מהן מכרכר תינוק, הזכירה לו את "1984" של ג'ורג' אורוול. ביקורו האחד והחטוף הספיק לו כדי לדעת, ששיטת גידול ילדים זו היא כמו כסרט-נע, מדכאה את החיוּת בנפש הפעוטות המסכנים, והם נעשים כמין ילדי-מבחנה, שניטלת מהם פראותם הטבעית.
ערב אחד, במסיבת רעים אצל יהודית, נודע לליאונרד, או כפי שקראו לו – לני, כי אין אפשרות לנישואים אזרחיים בישראל. היה שם הסופר הצעיר אורי בן-עמי שהסביר כי ה"צבר" עומד בסכנת צמצום אופקים: "Narrow horizons" – בלשונו, משום שאיבד את תחושת הזרות היהודית, "Jewish outsiderness" – את הניכור, התלישות, הרגישות, הבשורה, עמדת המיעוט והסיסמוגראף. כלומר "Being a seismograph of the western world" – והם סימני ההיכר אשר מאפיינים ביום את האכסיסטנציה של האינטלקטואל היהודי בעולם המערבי. הוא כינה את התהליך המעניין הזה בשם "מחיר הציונות", והסביר כי טבעי שכך יבוא לו, לתהליך הנורמאליזאציה (המופרזת) של הגניוס היהודי בישראל, אשר עד כה ניזון מן הקירבה והתלות ההדדית בתרבויות המערב הגדולות והעשירות.
בעיניו, אמר אורי בן-עמי, אין הנורמאליזאציה אלא חלק מתהליך התבהמותו של הגזע היהודי, המאבד את רגישותו. מצד שני, אנחנו, הלוחמים, ציין בצער, אין לנו ברירה אחרת, וגורלנו לחיות עוד שנים רבות על החרב. מאחר שהיה צנום וממושקף, ופחדן מטבעו, אהב התבטאויות מלחמתיות ופאראדוכסאליות ממין אלו. והשתמש בהן גם במאמריו, אשר זכו להערכה רבה, כגילוי של עמדה מוסרית אמיצה בקרב דור הסופרים הצעיר.

שבוע לאחר מכן, לאחר ששתה כמנהגו למעלה מן המידה, לני וינטר, מרוגז בגלל בחורה בשם ארנה שלא נענתה לחיזוריו העקשניים, חזר והוכיח בפני קהל באי-ביתה של יהודית, כי מחיר הציונות הוא הנורמאליזאציה, וסכנתה – איבוד הזהות היהודית. עוד הוסיף ואמר כי לא ייתכן שההסתדרות תייצג פועלים ומעסיקים כאחד, אין כדבר הזה בעולם כולו. והוא, מצידו, אינו יכול לסלוח למדינת ישראל את יחסה לפליטים הערביים, ואת ההפלייה הנעוצה בחוק השבות, אשר מעניק זכויות-יתר ליהודים בלבד.
"אתם הישראלים אינכם יודעים כלל מה אתם מפסידים!" וכמו היה בעל-הבית, התנפל בחריפות על צרות-האופק הישראלית. מדוע אין עולים על הבאריקאדות נגד הכפייה הדתית? למה לא פותחים את שערי המדינה לבני כל העמים והדתות?

לאחר שבועות אחדים נדפס בעיתונו אשר בלוס-אנגלס המאמר אשר כתב ליאונרד וינטר על הסופר הצעיר אורי בן-עמי (שמסר לו לשם כך את תמונתו במדים מימי מבצע סיני של שנת 1956). בספריו, שזכו בתפוצה בלתי-רגילה, – אומר בן-עמי במאמר, – הוא מנסה לספר על דמותו של הישראלי העייף מן המלחמות, אשר מחפש לעצמו זהות חדשה, שתהיה הומאנית, דתית וכלל-אנושית. הוא משלים עתה רומאן גדול, דוקומנטארי בחלקו, על מבצע סיני, שייכתב, כמובן, מתוך נקודת ראות אנטי-מלחמתית.

בעלותו בסימטת האורנים החשוכה ברחביה חשב צבי על פוליק. מה קרוב השיגעון לפאציפיזם. אם אתה מתמיד באמונתך ומסרב להילחם, הרי שאתה נעשה שוטה תמים, נוכל, או שבאמת דעתך השתבשה עליך, וסופך שאתה מצדיק את הדיעה הכללית על אודותיך. אבל פוליק? הוא אומר שהוא פאטאליסט אקטיבי. רק מפני המילואים? ואולי נובע הכול בגלל העניין ההוא עם אביו?

מתתיהו שיינברג-שומרון, אביו של פוליק, שקע במרה שחורה ב-1942, בימי אל-עלמיין, כאשר רומל עמד בשערי מצרים. פחד חולני תקף אותו, שהנה עומדים הגרמנים לפלוש לארץ-ישראל, יאנסו את הנשים, וישמידו את כל היהודים. היה יד בדבר לאשתו חיה, כך סיפרו, ובגללה התהלך קודר ושקוע בשרעפיו. בהזדמנויות אחרות שמעו אותו אומר, שמוטב להתאבד בטרם יגיעו הגרמנים לארץ.
באחד הימים הקודרים ההם בא אל אביו של צבי וביקש ממנו בחזרה את ה"גִ'יפְט", רובה-הציד שלו. צבי הקטן אסף למשחקיו את תרמילי הכדורים העבים, העשויים כרכובי נחושת ושפופרות קרטון, ועליהן ציורי ראשים של חיות-בר וציפורים בצבעי צהוב, שחור ואדום. מתתיהו היה גבר גבוה ובהיר שיער, ועיניו כחולות. ובידו החזיק את פוליק. לפנות ערב עמדו שניהם ברחוב למטה, ליד מדרגות החצר, באותה פינה ממש בה עמד מתתיהו שלוש שנים לפני כן ובישר על פרוץ מלחמת העולם השנייה.
אביו של צבי עבד ביום ההוא, בראשון בחודש ספטמבר 1939, בחלקת תפוחי-אדמה הסמוכה לביתם. הוא לבש בגד אפור, עדר בטורייה שורה אחר שורה, ולפרקים התרומם וקינח את הזיעה ממצחו השחום. חלקת-השדה היתה גבוהה מן הרחוב. מתתיהו שמע את החדשה ברחובה הראשי של המושבה, משם בא, וקרא מן הכביש למטה –
"שלמה, שמעת, זה התחיל!"
"פרצה המלחמה?"
"כן."
"מילא," נאנח שלמה, אביו של צבי, והפסיק לעבוד. צבי היה כבן ארבע והוא זוכר כבחלום את המעמד ההוא.
"מה יהיה?" שאל מתתיהו.
"צריך שוב להכין אגירה." נאנח שלמה. הוא זכר את שנות ילדותו במלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון התורכים. הרעב, המחלות והגלות מפתח-תקווה. לקח את המריצה וירד לרחוב חובבי-ציון, קנה שני שקי קמח לבן ואחד של קמח שחור, חרוטי סוכר לבנים, פח שמן זית. גם אגר כמות גדולה של זרעי ירקות: עגבניות, חצילים, מלפפונים ופלפל. כי אמר – מי יודע אם בתקופת המלחמה ימשיכו להגיע לכאן זרעים משובחים מחוץ-לארץ. הוא הביא שק מלא גרגירי חיטה זהובים, ועיסה, הפועל הערבי של סבא יהודה, הכין "בּוּרְגוּל". הרטיב את החיטה במים, וכאשר נבטה, שיטח את גרגיריה כדי שיתייבשו בשמש, על פני שקים פרושים בחצר.
והנה לילה, והם יושבים במקלט החפור בחצר, ושומעים מרחוק את רעמי הפצצות אשר משליכים מטוסים איטלקיים על תל-אביב. החפירה הצרה היתה באדמת חמרה כבדה, שצבעה ירוק-צהבהב עם עורקים בצבע חום-אדמדם. אדמה לחה מגשמי החורף, ואפשר לכייר ממנה דמויות של חיילים, חיות ומכוניות. קורות של עץ, ופחים, תמכו בחפירה, ועל הגג כיסתה סוללת עפר, כגבעה קטנה, ובאביב היתה מדשיאה ושימשה מקום למשחק. סבא יהודה הישיש היה מגיע תמיד במאוחר, כי נהג ללכת לבית-השימוש לפני רדתו למקלט. הוא היה מתלוצץ ואומר כי בגילו, אחרי כל מה שעבר עליו, אין לו מה לפחד כבר מן האווירונים.
צבי עבר על פני ביתו של בן-גוריון, והמשיך לעלות ברחוב אוסישקין. שוטר עטוף במעיל כחול עמד בצריפון העץ הקטן והמואר אשר בשער ביתו של בן-גוריון, ושמע בשקט מוסיקה ערבית מטרנזיסטור.
גם את היום בו נכנעה איטליה זכר צבי, ואת הכותרת עם שמו של המארשאל בודוליו לרוחב העמוד הראשון בעיתון. אביו עבד אותה תקופה בצבא הבריטי, יחד עם סרג'נט אנגלי בשם הוֹל, ומייג'ור בּוּרִי ענק מדרום-אפריקה בשם נוֹרְדִי. האפריקנר שנא את הסרג'נט האנגלי והתעלל הוא בגלל תרעומת לאומית נושנה שמקורה נעו., בלי ספק, עוד בימי מלחמת הבּוּרים.
צבי נסע עם אביו יום אחד לעבודה במשאית של הצבא הבריטי. אמרו לו להתכופף בארגז המכונית למעלה כאשר נכנסו לשער המחנה, למען לא יראוהו. הם היו בשדה התעופה הצבאי בכפר-סירקין, או אולי בלוד? – שם ראה שדה גדול מלא עשרות מטוסי "ספיטפייר" צמודים כנף אל כנף כעדר אפור. הם הגיעו למחנה אוהלים קטן, האוהל נמצא על גבול שדות מצהיבים של שיבולת-שועל ושעורה, שהתמשכו עד למרגלות ההרים. וסמוך לשדות עמדו מחסני צבא עצומים ורחבי-מידות, אשר מהם, כך שמע צבי בבית, יהודים גונבים דלק, סחורות וצמיגים. גנבים אחדים התעשרו בזמן המלחמה ואחרים יושבים בבית-הסוהר. עבודתם של מייג'ור נורדי, סרג'נט הול ושל אביו היתה להשגיח על גידול מספוא לסוסי הצבא הבריטי.
מייג'ור נורדי גר באוהל. היו לו מיטת שדה, קלחת שדה עשוייה בד אברזין, ניצבת על חצובת-קנים ומלאה מים לרחצה, שולחן-עץ מתקפל ששימש לסעודה ולצורכי משרד גם יחד, ומעליו, באמצע האוהל, מנורה קשורה במוט.
אביו של צבי יצא לשדות. מייג'ור נורדי ציווה על שמשו, שבוי איטלקי שמנמנן ושחור-שיער, להרכיב את צבי על סוסו ולערוך עימו טיול. צבי ראה מרחוק את אביו משגיח על קבוצת פועלים ערביים. כאשר חזר מן הטיול ישב מייג'ור נורדי ליד השולחן ואכל. הוא פרס לאיטו, באצבעותיו הגדולות שמחזיקות אולר צבאי כבד, פרוסות מכיכר לחם לבנה. הכיכר הדיפה ריח מאפה טרי, ונראתה בעיני צבי עצומה במידתה. מיום פרוץ המלחמה לא ראה בעיניו, גם לא זכר, מראה לחם לבן, לבד משתי חלות קטנות שהיתה אימו אופה לקראת השבת מקמח האגירה, ובאגד נוצות מורחת על גבן הקלוע חלמון ביצה, עד שמשחימות הן בתנור וריחן ממלא את כל הבית.
מייג'ור נורדי ישב על הכיסא המתקפל, העשוי מבד אברזין צבאי בצבע חאקי, ורגליו הארוכות פרושות מתחת לשולחן ויוצאות מעברו השני. ענק היה גם ביושבו. בראש זרקה שיבה. היו לו אישה נחמדה ובנים בוגרים, ואחוזת-אבות ובה עצים עבותים ובית-עמודים לבן ומשרתים שחורים, שאותם היה מראה בתמונות שהוא נושא בארנקו. אולי מפני כך אהב מאוד את סבא יהודה ואת כל מה שיש בו מריח השדה.
ממרום טוב ליבו, הגם שהיה קצת פראי בהתנהגותו, וקולני עד למאוד, – השגיח בצבי, וגרגיר קטן של תשומת-לב התגלגל ונפל כרעם על הילד הקטן, המשתדל שלא להתבונן בעיניים כלות בלחם הלבן. הלחם היה רך כספוג, ומפתה בחורים עגולים ובקורי בצק דק ופריך וחלומי. תוך כדי ישיבה משכוֹ נורדי אליו. שלח לעומתו יד ארוכה בעלת אצבעות גרומות, שעל אחת מהן טבעת זהב עבה המחזיקה אבן פטדה ירקרקת. חיבק אותו בגעגועים, כמו היה בנו, ופרס לו פרוסה עבה. אך מה חבל! – במקום לתיתה כמו שהיא, הוסיף וחתך משהו שמנני ומלוח, ושם חתיכות-חתיכות ממנו על הפרוסה.
"יס סֵיר, תודה." מילמל צבי, ונגס בזהירות את קצה הפרוסה, כדי שלא להעליב. אך בליבו התקומם. ובו ברגע ידע: חתיכות שמנות וצהבהבות ושקופות אלו הן שומן-חזיר. מימיו לא ראה חזיר, לא את בשרו ואת שומנו. אך אינסטינקט קדמון של שבט, אמר לו מיד שהלה – גוי, ומאכלו, חזיר.
ובאמת גם לא אהב מימיו את השומן שבבשר. זה תמיד נראה לו כמעורר בחילה ותיעוב.
עם הנגיסה השנייה בקרום הלחם, אש נתקע בגרונו, השתחרר מחיבוקו של הקצין הבורי, חיבוק שהדיף ריח של טבק, בד-אוהלים ועור מצוחצח, ויצא אל מחוץ לאוהל. כאשר נותר לבד ניער מיד אל בין הקוצים את חתיכות השומן הטמא. שם נחו בעפר הקיץ החם ובאבק האפור. הוא המשיך לאכול את הלחם, אך בלי הנאה, כי כתמי שומן צהבהב נשארו על הפרוסה הלבנה, ולהם ריח זר, צבאי ואסור במגע. ריח לחם הצבא הבריטי דבק בו, והיתה לו הרגשה כי בתור יהודי הוא חוטא, ולאביו לא סיפר כלום.
השבוי האיטלקי גם ליווה את מייג'ור נורדי בבואו, רכוב על סוס, לבקר אותם במושבה. גם הרכיב את צבי הלוך וחזור במעלה הכביש, למרבה קינאתם של ילדי הרחוב.
אלה הדברים קרו השנה האחרונה למלחמה, ואילו ביום ההוא, בשנת ארבעים ושתיים, מתתיהו שיינברג-שומרון החזיק בידו את פוליק הקטן וביקש מאביו של צבי את רובה-הציד שלו, אשר נתן לו בהשאלה. צבי ופוליק היו אז ילדים כבני שבע. מתתיהו, גבוה ובהיר-שיער ועיניו כחולות, עמד ברחוב ולא רצה לעלות. אביו של צבי, שישב על המרפסת, קם והלך אל בית סבא יהודה, הסמוך לביתם, והביא משם את הרובה למתתיהו.
ריח פריחת עצי השקמים בסתיו, ברחוב קינג ג'ורג', מול גן-העצמאות, פעל על צבי רושם מושך ודוחה, כריח משכב-דודים. עודו רעב קיווה כי ימצא פתוח את מזנון "פינתי" במרכז העיר, כדי שלא יצטרך להיכנס לחללה הדחוס עשן של מסעדת "אוריינט". הוא לא אהב את התבשילים המטוגנים והחרוכים מדי של המסעדה הזאת.
אולי לגשת אל עפרה? לא. היא – אוכל בוודאי שלא תיתן. תמיד אין לה. גאוותנית. איתה צריך לקבוע מראש. ובכלל, אחרי פוליק. וללכת אל ארנה? היא גרה רחוק, ברחוב החבשים. ואת מי אפשר למצוא ב"בכחוס"? אולי את יהודית. גם כן מציאה.

המשך יבוא