על ספרו של שייקה גביש "סדין אדום – סיפור חיי מהפלמ"ח ועד בית הפלמ"ח"
כנרת-זמורה-ביתן 2016, 287 עמ'
בחרתי בשם הזה לרשימה על ספרו של אלוף (מיל.) שייקה גביש, כיוון שהישגיו המדהימים בצבא ובאזרחות הושגו למרות נקודת הפתיחה הלא מבטיחה שלו (אביו היה עגלון בתחילת דרכו בארץ), ולמרות שהביע תמיד את דעתו, שנגדה לא אחת את דעתם של הממונים עליו, אלה שבידם המפתח לקידום צבאי ואזרחי.
הוא לא ביקר את ישראל גלילי בבית החולים, ולא היה חבר של חיים בר-לב, כמו דוד אלעזר – שני כשלים בתחום הפרוטקציה שיכלו לקדם אותו למשרת סגן הרמטכ"ל, ומשם לרמטכ"לות. אימא שלו לא היתה חברה של דויד בן גוריון, כמו אימו של אסף שמחוני, הוא לא היה יקירו של משה דיין כמו אריק שרון, והוא לא הקיף עצמו בעיתונאים וסופרים כמו ישראל טל ואריק שרון ואורי בר-און – מה שהשיג בחייו, הוא השיג ביושר, בחריצות ובתבונה צבאית נדירה. אדרבה, כשהיה צורך הוא החציף פנים לשרים ולמפקדים שמעליו.
גילוי נאות: אני מעריץ את שייקה גביש, שהוא בן יקר של האומה הזאת, מי ששימש, כמו אלפי חבריו לפלמ"ח ולהגנה, מגש כסף שעליו ניתנה לעמנו המדינה, אותה מצאתי מן המוכן כשעליתי ארצה בפברואר 1951. רבים רבים תרמו לנס הזה שנקרא מדינת ישראל, אבל יש כאלה שתרמו יותר – ושייקה גביש הוא היקר והמיוחד שבהם.
ועוד גילוי נאות: אני השתתפתי גם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום הכיפורים, והתיאורים המופיעים בספר לשני אירועים היסטוריים כבירים אלה – היו מוכרים לי, כמו שאומרים "מידע אישי". כל מה שמתאר שייקה מהקרבות בנח'ל וביר חסאנה, ואדי סודאר, קנטרה ועוד.
הוא מתאר את עלילותיו בפלמ"ח, אליו התגייס ב-1943, שנתיים אחרי יסודו: האימונים התאפשרו רק במסגרת של קיבוצים, בהם התאמנו המתנדבים, ועבדו כדי לכסות את הוצאות פרנסתם. מסתבר שחברי הקיבוצים התייחסו אליהם כמו שמתייחסים החקלאים היום לתאילנדים – כל העבודות השחורות הוטלו עליהם – הדוגמה הבולטת – משה כרמל (לימים – אלוף, ח"כ ושר), שלא הוריד את ישבנו ממושב הטרקטור, כשפלמ"חניקים עובדים בפרך.
שייקה השתתף בלחימה נגד כוח קאוקג'י בטירת צבי ובמשמר העמק, בקרב עקוב מדם במלכיה הוא נפצע קשה, ומודה ביושר שהפציעה גרמה לו להקלה נפשית לנוכח האבידות הקשות (22 הרוגים וכמאה פצועים), כקמב"ץ גדוד 3 הוא שוב בשדה הקרב, הפעם בלוד, שם הוא צופה במראה הקשה של 30,000 ערבים שמתפנים מהעיר. שייקה מקונן על כך שבגלל השיחה של גולדה מאירסון עם המלך עבדאללה – נמנע כיבוש הגדה, ובגלל התנגדותו של בן-גוריון – לא נכבש גוש עציון.
הפלמ"ח הרי פורק על ידי בן גוריון, לא מטעמים ממלכתיים (צבא אחד בלי מיליציות), אלא מטעמם פוליטיים: הפלמ"ח היה מזוהה עם אחדות העבודה, ולא עם מפא"י. שייקה מפר פקודה ומשתתף במצעד המחאה של הפלמ"ח – מפקדי החטיבות הודחו משום כך, אבל שייקה רק קיבל נזיפה. שייקה היה סמח"ט חטיבה 7, הוא העז פנים מול אלוף הפיקוד השמיני, משה צדוק.
שייקה איננו מתעלם מהכישלונות של אריק שרון (קיביה, קלקיליה, הסיור האלים במתלה בניגוד לפקודות, שגרם לנפילתם של 35 צנחנים ופציעתם של 140), אבל הוא מביע הערכה רבה לרוח הקרב שלו ולאומץ ליבו.
אתנחתא בחיים הסוערים של שייקה מזדמנת לו כאשר הוא נשלח ללמוד בבית הספר הגבוה למלחמה בפאריס, וכשהוא חוזר, מזדמן לו לקבל פרוטקציה שהוא לא ביקש: בן גוריון רצה להעניק לרב גורן דרגת אלוף – וצבי צור, הרמטכ"ל, התעקש שגם שייקה, בן ה- 38, יקבל דרגה זו, וב-1965 הוא מתמנה לאלוף פיקוד הדרום. בתפקידו זה הוא עֵד למסכת שלימה של אי הבנת המצב מצד הממונים עליו בצבא ובדרג המדיני: אהרן יריב, ראש אמ"ן, לא האמין שתפרוץ מלחמה מצד מצרים השקועה בבוץ התימני, האלופים דדו ונרקיס מתנגדים לגיוס מילואים לנוכח זרימת הצבא המצרי לסיני, יצחק רבין, הרמטכ"ל, מציע הצעת נפל לכבוש את עזה כקלף מיקוח לפתיחת מיצרי טיראן. הוא גם קורס ברגעים הקריטיים (24-26.5.1967), ואינו משמש מופת למנהיגות.
בן-גוריון נוזף בשייקה ובשאר האלופים, הששים לצאת לקרב מול הצבא המצרי האדיר, וכל זאת ללא גיבוי של מעצמה זרה (כמו שהיה המצב במבצע סיני). אשכול מוכיח בורות בסדרי גודל של הצבאות ובמהלכי מלחמה. עזר וייצמן, קצין אג"ם, מוכיח פזיזות מסוכנת, ושייקה מציע לרמטכ"ל למנות מעליו את האלוף בר-לב (המוערך מאוד על ידי שייקה גביש) לסגן הרמטכ"ל. דיין הפסימי (בינתיים ללא תפקיד) מנבא שיהיו 20,000 אבידות בקרבות, ויהושפט הרכבי דיבר על לפחות 40,000 הרוגים.
רוב אלופי צה"ל משוכנעים שיש סיכוי טוב להתגבר על צבא מצרים ולמגר אותו, וככל שההמתנה נמשכת, כך נראה להם שהסיכון במהלך ההכרחי הולך וגדל – וכל זאת לנוכח ההססנות של שרי הממשלה.
מעודד על ידי צמרת צה"ל, המנבאה מיגור הצבא המצרי, דיין מבקש לקבל את פיקוד הדרום (עם התהילה ההיסטורית שעשויה להתלוות לכך), ורבין נאלץ להסכים. לנוכח התפנית הזאת, שייקה גביש מחליט להתפטר, אלא שמוקמת ממשלת האחדות – דיין מונה לשר הביטחון, ומנחם בגין מונה לשר בלי תיק, ואילו שייקה גביש נשאר בתפקידו כאלוף פיקוד הדרום.
הנבואות השחורות של דיין והרכבי לא התממשו: נהרגו בקרבות 338 חיילים וקצינים, נפגעו 62 טנקים. לאוייב היו 15,000 הרוגים 4,331 שבויים, 700 טנקים פגועים, 200 טנקים נשבו שלמים, וכן 750 תותחים ו2,500 נגמ"שים. המלחמה נמשכה 4 ימים, וכל סיני עד שארם א-שיח ועד התעלה, שטח גדול פי שלושה משטח מדינת ישראל – נכבש על ידי צה"ל. אבל זה היה רחוק מלדמות ל"טיול" – שייקה גביש חלש על המערכה הגדולה ביותר, והמורכבת ביותר שהיתה לצה"ל מעודו. הוא היה מפקדם של שלושה אלופים (בעלי אותה הדרגה כמו שלו!): ישראל טל, אריק שרון ואברהם יפה – כל אחד מהם פיקד על אוגדה, כל אחד מהם בעל רקורד צבאי מרשים, ובעקבות כך גם בעל אגו לא מבוטל. לפקד עליהם מבלי שתהיינה חריקות (למעט התנגשות זניחה אחת עם אריק שרון) – זאת הצלחה אדירה שיש לזקוף לזכות אישיותו, ניסיונו ויכולותיו של שייקה גביש.
לתמרן בתוך מכלול אדיר כזה של כוח צבאי (3 אוגדות, 30,000 חיילים וקצינים, 500 טנקים – כשלמצרים 7 דיוויזיות, 120,000 חיילים, 1,000 טנקים ואלפי לועות תותחים), צריך להיות – לא רק גאון אסטרטגי – אלא גם בעל אישיות המקרינה סמכות. שייקה גביש מתאר בפרוטרוט את מהלכי הקרבות ואת מעורבותו האישית בכל מהלך (החפ"ק שלו היה מוטס במסוקים, וביקר בכל פינות הלחימה).
אינני מתכוון לתמצת את תיאור הקרבות, מה עוד שעל כך באמת נכתב לא מעט (וגם לי היתה הזכות לכתוב ביוגרפיות-לנוער על רפאל איתן ועל אריק שרון, מהמפקדים הבולטים בקרבות אלה). הוא מציין בנימה של אירוניה כי משה דיין, יצחק רבין ועזר וייצמן לא ביקרו בשדה הקרב. מי שכן ביקר היה חיים בר-לב, סגן הרמטכ"ל, שכזכור, זכה בספר זה להערכה רבה. אריק שרון, שבהמתנה גילה עצמאות שנגדה פקודות, ושעל כך נקרא לסדר על ידי הרמטכ"ל, זוכה לשבחים על הקרב החכם והנועז במתחם אום-כתף-אבו-עגילה, מתחם שנחשב לבלתי חדיר, ועל השמדת היחידות המצריות בנח'ל.
גם שמואל גורודיש, שאיתרע מזלו להיות מפקד פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים, מתגלה במלחמת ששת הימים כמפקד חטיבה אמיץ ומוכשר, ושייקה מזכיר גם כיצד זה הציל את חייו מפני שני חיילים סודנים שעמדו לירות בו באחת מגיחותיו אצל הגייסות.
לעומת זאת, שייקה גביש מצביע על טעויותיו של האלוף ישראל טל, ובעיקר המחדל שלו בעניין "התמסחים" שרכש שייקה מצרפת, ואשר נועדו לשמש מעבירי טנקים בתעלה במלחמת יום הכיפורים, כשטל עצמו זלזל בהם, והעדיף על פניהם את גשר הגלגילים שהכזיב (עמ' 214). מפקד חטיבה 520, אלחנן סלע, שנעדר ונאלם בעצם המערכה, הודח על ידי שייקה גביש. כשהתכוון יותר מאוחר, בימי מלחמת ההתשה, להדיח את אורי בר-און, מח"ט 401, אשר "יזם" התגרות במצרים שגרמה למותם של 15 חיילים – הסתבר לו שמי שמקורב למשה דיין – חסין מהדחות.
ואגב, דיין ,שאיננו זוכה לשבחים על תיפקודו (את תוכנית המערכה במבצע סיני הוא רשם על קופסת סיגריות...) – מסתבר כהפכפך בהחלטותיו: הוא הרי דרש לא להגיע אל התעלה, אבל לאחר מעשה, הוא קבע שחצי התעלה היא שלנו, ושלח לוחמים לשוט בסירה על התעלה עם דגל ישראל. שייקה הזהיר את דיין שזו משימת התאבדות, ובאמת נפתחה עליהם אש תופת שגרמה לנפגעים ולשני שבויים.
שייקה איננו חס גם על עצמו, ומתאר את טעויותיו: אי כיבוש פורט פואד שייתכן והיה חוסך חלק גדול מאבידות מלחמת ההתשה. הוא טעה לחשוב שאחרי המפלה הגדולה של המצרים הם לא יעזו לפתוח שוב במלחמה נגד ישראל.
בימיו כאלוף פיקוד דרום הוקם קו המעוזים שעמדו בגבורה בהפגזות המאסיביות של המצרים. הוא עצמו היה מבקר במעוזים המופגזים שלוש פעמים בשבוע. וכאן הוא שוב אירוני כלפי אריק שרון וישראל טל – הם הרי תמכו בתוכנית המעוזים (מה שכונה בשם "קו בר-לב"), וכאשר הקו הזה קרס במלחמת יום הכיפורים (בעיקר משום ששרון, כאלוף פיקוד הדרום, דילל אותו ל-16 מעוזים מוחלשים במקום 32) – הם טענו שהתנגדו לכך, והעדיפו הגנה ניידת.
ב-1970 השתחרר שייקה גביש מצה"ל, הוא איננו מעלה על הדעת לפנות לפוליטיקה, אלא נענה לפנייתו של מאיר עמית לתרום את יכולותיו ל"כור" (18 שנים) ואחר כך לבית הפלמ"ח שהיה בין מייסדיו, ובהמשך ליו"ר עמותת דור הפלמ"ח, מוסד אשר מנציח 1,168 אנשי פלמ"ח ו-1250 אנשי גח"ל וניצולי שואה שנהרגו בקרבות. במלחמת יום הכיפורים הוא נקרא לדגל, ובתור קצין מילואים הוטל עליו לפקד על גזרת שארם א-שיח.
ממרום גילו (באוגוסט 2015 מלאו לו 90) יכול שייקה גביש להביט אחורה בסיפוק אדיר על התרומה האדירה שתרם למדינה, המדינה שבזכות אנשים כמוהו קלטה פליטים ממלחמת העולם הנוראה (ביניהם – אותי), ונידחי ישראל מארצות האיסלאם.