הם ערימה של זבל."

מתוך היומן, 29.3.04. יום שני. לאחר סיום הערב [בבית הסופר, לכבוד סמי מיכאל שזכה בפרס ברנר] פילסתי דרכי לעבר הבמה כדי ללחוץ את ידי רחל וסמי, והנה מולי מופיע חתן פרס ישראל גרשון שקד, זחוח כולו אבל גם קצת מלאכותי, כמו פרימדונה קשישה, ומקבל את פניי בקול גדול:

"ש-לום לסופר הגדול מ-כו-לם בישראל – אהוד בן עזר הסו-צי-אלי!"

לא שמעתי טוב את המילה האחרונה, חשבתי תחילה – באנאלי, ולבקשתי הוא חוזר – סוציאלי. והמשיך בקולו המתנגן, הקנטרני, "אבל כתבת לפחות ספר טוב אחד..."

"בטח, 'המחצבה'!" אני אומר לו. "אני יודע. הרי זה הספר היחיד שקראת ממני."

"לא," הוא אומר, "גם 'אנשי סדום'. 'המחצבה', ו'אנשי סדום', ואחריהם – פור-נו-גרפ-יה! – והרי אתה יודע היטב בעצמך, אהוד, שכל שאר הספרים שלך הם ערימה של זבל..."

הייתי כה מופתע שלא ידעתי מה לענות לו. אמרתי: "אני לא חושב שזה כך," והלכתי הלאה לפגוש את רחל ואת סמי.

בחוכמה שלאחר-מעשה הייתי צריך להגיד לו: "אתה יודע מה, גרשון, נדמה לי שאתה חולה-נפש. כדאי לך להתייעץ עם רופא."