[בעיתון "הארץ" מיום 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו של יצחק רבין, התפרסמה הרשימה שלי "עוד נתגעגע לרבין" שהיתה אולי הביטוי החיובי היחיד על אודותיו בַּעיתון, בַּתקופה הרת-הגורל שבה בימין התירו את דמו ובשמאל בעטו בו ברגל גסה].

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".
מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.
בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.
ואני רוצה לומר במלוא האחריות, וישפטוני הדורות הבאים: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פְּרַגמַטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדויק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.
את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.
אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלסטינים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כנִראה עיוור.
רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כנִראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

*
בעקבות הרשימה הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים. באתי אליו ביום שני בבוקר, ה-17 ביולי 1995, כחמישה חודשים לפני הירצחו, ובשובי לתל-אביב רשמתי ביומני:

הפגישה עם רבין
בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.
רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.
רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.
בהתחלה אני נותן עם הקדשה שלי לו את הכרך "כל השירים" של דודתי אחות-אבי, המשוררת הארצישראלית הראשונה, אסתר ראב. אני עושה זאת למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

ליצחק רבין היקר,
ראש הממשלה הצבּר הראשון –
יבול חייה של המשוררת
הצבּרית הראשונה
אסתר ראב –
וברכה להצלחת דרכך –

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טִלפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.
בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסִדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שְׁטַמְפְּפֵר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.
כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.
אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בת דודי שמחה ובעלה צבי, שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור.
בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.
הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה המיועדת גם לנוער על משה דיין.
את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.
רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן-גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."
כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.
אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האִמרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.
אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלסטיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.
רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.
לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.
לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.
כאשר אני שואל אותו אם ערפאת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, ערפאת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי ערפאת רוצה מדינה פלסטינית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.
בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי ערפאת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו ערפאת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סנגור ואין קטגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטרור?"
הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.
"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."
ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.
אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נדחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.
אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.
אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.
זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.
רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הָבֶּר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי סופר מן הצמרת היו מכרכרים סביבי ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

האמת, הייתי מודאג. אם רבין זקוק לי – סימן שאין לו תומכים רבים בקרב גדולי הספרות העברית ונביאיה, ובקרב מחבריהם החשובים של רבי-המכר. גם לא עידוד ממעצבי דעת הקהל הנאורה והיוֹנית, אשר לזכותם ייאמר שרובם – בייחוד רודפי השלום שכה הִרבו לרדוף אותו בחייו – היטיבו מאוד להספיד אותו לאחר הירצחו, כאשר כבר לא היה יכול להיעזר בתמיכתם וגם לא לקרוא אף אחד מן השבחים שהרעיפו עליו.

*
ימים אחדים לאחר הפגישה עימו, שלח לי עמירם גיל, נכדו של המשורר והמתרגם שלמה טנאי, מכתב שקיבל מרבין בתאריך 25 ביולי 1995, ובו נאמר בין היתר:
"קיבלתי וקראתי מכתבך אליי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."