על הנובלה "העצובים" של שושנה ויג
פיוטית 2016, 133 עמ'
על פי העמודים הראשונים בספר הייתי בטוח שלפניי ספר מתח: הדוברת נמצאת בחדר קטן, שתכולתו מתוארת בפרוטרוט. החדר נמצא בבית דיור מוגן בניו-יורק, והוא שייך למישהו ששמו אוונס תומפסון, הנמצא במקסיקו, והיא מעולם לא פגשה בו – ממש התחלה טובה לספר מתח, אבל מסתבר שהיא הגיעה למקום זה על מנת להתמסר לכתיבה, כי בארץ לא מסתייע לה. היא שולחת את הבעל ארצה, וגם הבן, המתגורר כנראה באמריקה, אינו פוקד אותה, כי המקום נועד למבוגרים בלבד.
מסתבר שרוב הספר עניינו חוויות של הדוברת בסדנת טיפול שמארגן משרד הביטחון עבור אחים שכולים (שמונה-עשרה שנים קודם היא יזמה בעצמה פגישות עם מטפל). בביקור הראשון היא מטיחה בפני המטפלים שהשתתפות בשיחות בהן כל אחד מהנוכחים מְתַנֶה את רגשותיו באשר לשכול – איננה מקילה על "החטוטרת" שכל אחד נושא על גבו, אדרבה, היא עוד יותר מעצימה את העצב. בתחילה התת-מודע שלה מתנגד לזכור את שמות המטפלים ושמות חברי הקבוצה, אבל בהמשך היא לא מחמיצה אף פגישה, ופעם היא אפילו מיהרה לסדנה משדה התעופה, כשחזרה מנופש ברודוס. חלק מחברי הסדנה הופכים לחברים שלה (אבי וקנין, מגי, אילנה), ואף מייעצים לה בכתיבת רשמיה מהמפגשים.
המפגשים האלה מנתבים את מחשבותיה אל קורותיה וקורות משפחתה מצד הוריה ומצד משפחת בעלה. מסתבר שאחיה טוביה נהרג בתאונת אימונים ב-1974, ומאז התהפך העולם על כל המשפחה: האם מאשימה את הבת שהביאה הביתה אסון בכך שהתאהבה בבחור שהוא אח שכול. היא מפסיקה לתפקד כאם, מפסיקה מהאובססיה שלה לניקיון הבית, ועוברת לאובססיה אחרת של ניקיון אבן המצבה. היא דועכת, ונפטרת מסרטן עשרים שנה אחרי מות הבן. האב מכה על חטא שלא ירד לקנדה, מה שיכול היה למנוע את האסון שנפל עליו; אבל הוא מתאושש די מהר, והופך את העוזרת של אשתו לבת זוגו. הבת חושבת שהאב שקרן כלפי המשפחה וכלפי משרד הביטחון, הוא "שותה" את הכספים כאב שכול וגם פיצויים מגרמניה, מחליף מטפלות, ואף מבלה עימן במקומות שונים.
למשפחה הזאת יש עוד סיבות לשקוע בדיכאון: אביה של הדוברת, ושני הוריו של משה, הבעל, הם ניצולי שואה, וכאן מפרטת הדוברת את קורותיהם, בתוך התופת, והדרך שלהם לארץ ישראל. מסתבר שאביה הכיר את אימה בבית יתומים בדרום צרפת, לשם היא הגיעה מטוניס. ים של עצב שורה על דור ההורים, והוא מועבר לדור ילדיהם: משה, הבעל, נמצא בדיכאון קשה כבר מיד אחרי חתונתם, ומביע תשוקתו למות.
הדוברת מוצאת מפלט בבריחות, כמו זו לניו-יורק, המוזכרת בעמודים הראשונים של הספר – היא נוסעת לצפון הארץ ולדרומה, מנסה להיפגש עם מושא אהבתה הישנה, ועם מחזרים פוטנציאליים מן האינטרנט. בשלב די מוקדם של הספר היא מתוודה שכשהיא שוכבת עם בן זוגה, היא חשה, כאילו מעליו גוחן האהוב הראשון, עמו התעלסה לילה שלם בבסיס צבאי (עמ' 30-31). הספר מצליח בהחלט להפוך את הקורא לאמפתי לסבל של הדוברת, ללבטים שלה ולתחושת אין המוצא אליו היא נקלעה. הספר אמין מאוד, בעיקר משום שאין כאן שמות בדויים ועלילות בדויות, כי הנושא באמת לא היה סובל תחבולה ספרותית כזאת.
יחד עם זאת, הרי קורא מבקש מספרות לא רק כנות, אלא גם נחמה, ולו נחמה פורתא. קראתי לאחרונה את ספרו של פוצ'ו "בחיי", שם מסופר לא רק על השכול והאלמון של פוצ'ו עצמו (הלא הוא ישראל ויסלר, ששכל את בנו המוכשר, והתאלמן מאשתו) – אלא גם על אובדן חבריו לנגד עיניו (!) בקרבות הקשים במלחמת השחרור, ובכל זאת, ליד תיאורים קשים מאוד, הוא גם מביא אתנחתות קומיות שמנחמות את הקורא. אני מייחל שיבוא יום שגם שושנה ויג תכתוב כך.