רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)
המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ג
חלק שני ואחרון
ביום המחרת לפנות ערב, ישב צבי אצל סבא יהודה על מרפסת העץ המוקפת שיחי גרניום, בצל עץ המגנוליה. הוא אהב את הסבא, ושעות ארוכות בילו יחד. שני הבתים עמדו בחצר אחת. שדרת תוּיוֹת עדינות ונמוכות נמשכה עד לרחוב, ומתוכן הלבינו מצודות רשתותיהם ונקיקי קוריהם של עכבישי פרא.
למטה, במורד הגבעה לצד מערב, הלבין כרם זיתים, וכאשר נשבה הרוח התנועעו העלים על ענפיהם ונצצו בצבע כסף לבן. ועוד היו שם שני ברושים עתירי קומה, שהשירו את אצטרובליהם בקול נקישה יבשה. חורשת עצי אקליפטוס ברחוב ממול. עץ חרוב גבוה, שקיבלו הדוד ראובן מתנה מאהרון אהרונסון ושתל אותו בחצר, והוא רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה שמטפסת עליו. ובגינה, לצד שדרת התוּיוֹת, נטועים עצי דובדבן יפאני, אשר פירותיהם חמצמצים כעגבניות זעירות. וגם 'פַּלְמוֹת' מרשרשות וגבוהות קומה, אשר בסבך כפותיהן היבשות, שהצטברו במרוצת השנים, מקננים ציפורים למיניהן, עטלפים ויוני-בר. ושני עצי אשכוליות. שדרת אקציות סמיכה סגרה על הכניסה והסתירה את הבית מעין רואה. ולעצי האקציה פרחי בושם צהבהבים ככדורי מוך, וקוצים חדים ולבנים כסיד.
בחצר מאחור הסתיר את הבית עץ תות ענף ועבות, ומתחתיו ספסלים ושולחן, כנהוג בהרבה חצרות במושבה. שם היה גם מקום האורווה, הרפת והמחסנים. ואצל השכן, ממזרח, צמח עץ פיקוס ענק עם עליו הגדולים והשמנים, ושדרת ברושים.
הדוד ראובן עלה ובא מן הרחוב, גבוה וקודר בחליפתו החומה ובמכנסי הרכיבה, וסיפר שמצאו את מתתיהו ירוי בבית הבאר, בפרדס. הוא חלץ את נעלו, ובבוהן הרגל לחץ על ההדק ולוע הקנה בפיו. פניו שוסעו ומוחו ניתז אל הקירות.
סבא יהודה הוציא מפיו את המקטרת, דמויית ראש-אדם ולה מכסה-פח, ואמר: "הוא היה שלנו. אסור היה לתת לו ללכת לבד."
ואילו הדוד ראובן אמר: "במושבה מספרים..."
ועוד שנים רבות לאחר מכן לא סלח לעצמו אביו של צבי אל שהחזיר למתתיהו את הרובה. "הייתי צריך להרגיש באיזה מצב-רוח הוא היה נתון." אמר. "הוא היה חבר טוב שלי. יחד צמחנו. יחד הלכנו לבית-הספר כל השנים."
צבי זכר כיצד היה אביו יושב לילות ארוכים ליד הרדיו, עד שעה מאוחרת בלילה, ומנסה לתפוש תחנות רחוקות. לא לחינם העריץ האב בכל ליבו את מונטגומרי. אותו אנגלי עקשן וחבוש כומתה סימל את כל מה שעמד בינם לבין גורל יהודי אירופה, בשנה הקודרת ההיא: אלף תשע מאות ארבעים ושתיים.
"אני מבקש ממך, צבי," אמר אביו, "שתהיה חבר טוב של פוליק. עשה זאת למעני."
אבל לא כך יצא. הילדים בכיתה לא אהבו את פוליק. לא עבר זמן רב ופוליק עזב את המושבה. ורק לקראת היציאה לצבא שבו ונפגשו באותו גרעין הכשרה של הנח"ל.

ב"פינתי" ישב אורי בן-עמי על כיסא גבוה, ליד הדלפק, ובלע ברעבתנות מנה ספאגטי ברוטב בשר. משקפיו תקועים בצלחתו והמזלג מסתובב בלהיטות. עד שלא התחמק צבי ממבטו, כבר הבחין בו.
"בוא, בוא! טוב שפגשתי אותך. מה נשמע אצל יהודית? על מי אתה רוכב עכשיו?"
"אני!"
"שמע, אתה הלא ידוע בתור עגלון רציני. תגיד, ראית את לני? שמע, זה נורא עם העיתונאים האלה. מה פתאום דווקא עליי? חסר כבר סופרים צעירים בארץ? שיכתבו גם על אחרים. למה רק עליי? וראית את המאמר, מה שעשה לי? לא? מה, מאיפה השיג בכלל תמונה שלי? מה, לא? לא ראית? שטויות, לא חשוב. אפילו לא הודיע לי שהוא מתכוון לכתוב עליי. העיקר..." ביקש להביא לו פתיתי גבינה יבשה ורוטב עגבניות. וכאשר נעלם המלצר הנמוך בפתח המטבח, הצטחק אורי אל צבי, "אומרים שהוא עובד בשביל הש"ב! צריך להיות בסדר איתו. חה, חה!" – טבל את הלחמנית שלו ברוטב, "שלחתי ללני מכתב ונתתי לו באבי-אביו על מה שעשה. העיקר, מה אתה אומר על ה'פרשה'?" בזק את פתיתי הגבינה היבשים על צלחתו, וסיפר פרטים כמוסים ממה שאמר לבון בעדותו בת שלוש השעות בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בתל-אביב. והוסיף והפליג לנבכי העבר הקרוב.
האם שמע צבי על משפטי הריגול של מרזוק ועזאר? לפני שש שנים, בדצמבר 1954, התנהל בפני בית-הדין הצבאי העליון בקאהיר משפטם של אחד-עשר יהודים, אשר נאשמו בהשתייכות ל"חבורה ציונית של ריגול וחבלה." הוזכרו עוד שני נאשמים, "ג'ון דארלינג", שתואר במשפט כקצין ישראלי שאירגן את הקבוצה, ופאול פרנק, אשר לדברי התביעה המצרית התחזה במצרים כסוחר גרמני, והדריך את פעולות הריגול והחבלה. שניהם הצליחו להימלט בעוד מועד, ומשפטם נערך שלא בפניהם. אחד הנאשמים, מקס בנט, התאבד בתאו בבית-הסוהר בקאהיר.
המצרים טענו כי אנשים אלה הניחו בחודש יולי 1954 פצצות תבערה במשרד הדואר ובמשרדי שירות ההסברה האמריקאי באלכסנדריה ובקאהיר, וכן בבתי-קולנוע, כדי לפגוע ביחסים שבין מצרים לבין ארה"ב ואנגליה. באותה תקופה התנהל המשא-ומתן בין אנגליה למצרים על פינוי הכוחות הבריטיים מתעלת סואץ.
אחת הנאשמות, ויקטורין ניניו, טענה במשפט כי נסחטו ממנה הודאות באיומים. חלק מן הנאשמים הודו באשמת חבלה, אך לא בריגול. בינואר 1955 דן בית-הדין הצבאי המצרי העליון למוות את ד"ר מרזוק ואת שמואל עזאר, והיתר נידונו לתקופות מאסר שונות, עד מאסר עולם. בסוף אותו חודש הועלו מרזוק ועזאר לגרדום. לא הועילו ההפגנות והתפילות שנערכו בבתי-הכנסת בארץ ומחוצה לה, וכל הפניות של ארגונים ואישים רבים בעולם לנאצר לתת חנינה.
צבי לקח אף הוא מנה ספאגטי. ואורי בן-עמי, ששתה קפה תורכי, המשיך ודיבר. הוא דיבר לא במעט גאווה, כמקורב לגדולי המדינה. סיפר על אודות "עסק-הביש" אשר האחריות עליו, כלומר – מי נתן את ההוראה לבצעו – גרמה לסכסוך בין לבון, שהיה שר-הביטחון ב-1954, לבין הקצין הבכיר, וכאן לחש בסוד את שמו המפורש של הקצין, אשר נאסר לפירסום בעיתונות, והוסיף ואמר לצבי: "אתה בטח מכיר את המשפחה [מהמושבה שלך]!"
הקצין, שעמד בראש מוסד צבאי סודי, גרם בעקיפין להתפטרותו של לבון מתפקידו כשר-הביטחון. ההתפטרות באה כחודש לאחר תלייתם של מרזוק ועזאר. עכשיו מתברר שהיתה עלילת דברים על לבון, וכי התגלו זיופים ועדויות-שקר באותו מוסד צבאי סודי. והם ששימשו בזמנו בתור הוכחות נגד לבון, והחישו את התפטרותו.
מאין הוא יודע הכול? הוא חוזר עתה מפגישה מצומצמת של חוג "נאמני הדימוקרטיה". הזמינו אותו, הצטנע, אין הוא יודע מדוע. אמנם ספרו הראשון זכה להצלחה. הוא מקבל הרבה מכתבים מבחורות ואף הזמין אחדות אל חדרו. גם המסה שלו על "מחיר הציונות" עוררה פולמוס ציבורי. אך הוא לא תיאר לעצמו שיקראו אותו למסיבה כה מצומצמת. שם היו מורים מן האוניברסיטה, עיתונאים ואנשי-רוח.
אחרי שגמר לדבר, ובאמת, אמר לצבי – הוא דיבר בפשטות, רק מה שהיה לו בליבו, ניגשו אליו ואמרו לו שאילו ברנר היה חי היום, היה מדבר כמוהו.
הוא אמר דברים פשוטים: נשקפת סכנה לדימוקרטיה אם לא ייפסק מחול-השדים של ה"פרשה". צריך לעמוד על המישמר, ואולי גם להתארגן ולעורר את הסטודנטים לפעולה, ולפרסם גילוי-דעת בעיתונות. נכנסים עכשיו אולי לתקופה של מחתרת. נאמני החופש מול הכוחות האנטי-דימוקרטיים. ייתכן שישליכו אנשים לבית-סוהר. ייתכן שהציבור ישנא את נאמני החופש, ויאשים אותם בחוסר פאטריוטיזם ובנזק לשמה של המדינה. אך גם אם ייוודע הדבר בכל העולם – הם, הנאמנים, לא יקריבו את הצדק ואת האמת למען מה שנראה כתועלת לטווח קצר. הדורות הבאים ישפטו אותם. השאלה אינה רק של פנחס לבון, אלא מה שעלול לקרות מחר לכל אחד מאיתנו כאן.
"שמע, אל תגזים," אמר צבי, "מספיק היה לי כבר הערב אצל פוליק. נידמה לי שאתם נותנים לעיתונים האלה לטמטם אתכם. לפי דעתי, הדג הזה מסריח משני קצותיו."
"וזה לא איכפת לך?"
"ואם איכפת לי אז מה? שאתאבד? בינינו, אורי, מה יש לנו להתאונן? מה רע לך ומה רע לי כאן? אתה ואני נצוף איכשהו תמיד למעלה. אתה לא מרגיש איך אנחנו עולים כל הזמן בדרגה, גם אם לא נעשה שום דבר, פשוט מפני שאנחנו בני הארץ הזאת? השַׁמֶנֶת!"
"חדל עם הציניזם הזה!" התקומם אורי בן-עמי, נעלב. ואחר כך התלונן, רק בטעות חושבים אותו לסופר חברתי. אותו מעניין בראש ובראשונה המימד המיטאפיסי שבחיים. כלומר, הוא מעצב בסיפוריו את הנצחי שבאנושי. אבל אי-אפשר להתחבא כמו בת-יענה ולטמון את הראש בחול. צרך להתבונן במציאות בעיניים פקוחות. גם בחיי יום-יום.
"וצריך גם לדעת מאיזה צד מרוח הלחם שלך בחמאה."
"מה אתה מתכוון?" בחן את צבי. חושש אפילו להיעלב.
"שום דבר. סתם אמרתי. אני עייף. שלום."
וירד ל"בכחוס", אולי יפגוש שם את יהודית.

המשך יבוא