רומאן

פרק ד

היה ערב, ימים אחדים לאחר שהתגלו המאסרים מבין אנשי הארגון המחתרתי. הם באו לבית לקחת את האב. האם הסתגרה בחדר והאב היה חיוור. האם ידע כי לא יחזור לראותם?
פוליק זוכר כל פרט. אלה שבאו, רובם חיים כיום, הוא מרגיש בהם, יכול להריח את עקבותיהם, בכל פינה, בכל חיוך, בכל שיחה, בכל מילה. אל לה להביט בו כך! הרים פניו אליה. היא אינה מבינה. אינה שייכת לו. אינה שלו. היא, נמצאת במחנה האחר, החזק, שלהם...
"אני בן של מלשין, אני!"
"שקט, רפי, בבקשה, אל תצעק." ביקשה עפרה.
הוא רעד. "לא חשוב. הם אמרו שמסר אנשים לאנגלים. אתם, כן אתם. טוב לכם פה. שמח. עושים חיים. דורכים על גופות. נוסעים כל קיץ לאירופה, לשאוף אוויר! גם אני... לצאת מן המחנק של יולי-אוגוסט, החמסינים, הארץ המזיעה, הצעקות, המלחמה, הבצורת, האוטובוסים, הצפיפות, שאף אחד לא ייגע בך כמו מאניאק כשאתה עומד לפניו בתור, ושאתה לא תיגע באיש, אלה כללי המשחק! רק כך אפשר לחיות כאן, עם החופש לברוח מדי שנה, בקיץ, להתאוורר, גם את, את חושבת שאני לא יודע?"
איזו זכות יש לו לדבר? ומה בכלל עשה הוא בשביל המדינה, בטלן! – קפצה ועמדה מולו, ושפתיה הדוקות בכעס. – הוא חושב שתמיד הכול מגיע לו וכי אחרים נהנים על חשבונו. נהנה מי שיודע ליהנות, ואילו הוא... אולי כואב לו גם שהיא גרה בדירה יפה, אולי גם את זה לקחו ממנו?
"אַת!" סינן מבין שיניו.
הוא כבר היה ליד הדלת.
"לא, אל תלך!" מיהרה אחריו. "לא רציתי לפגוע. אני לא יודעת מה קורה לי." הידקה בקצות אצבעותיה את רקותיה, לחצה את מצחה, ואחר חזרה ופקחה את עיניה.
"שבי." ביקש פוליק.
"טוב." שקעה לתוך הספה הרכה.
החדר המחשיך נסגר עליו כאילו אין איש מלבדם בעולם כולו. אביו עמד בפתח והתבונן בו בעיניים בהירות וטובות, ואמר – "יום אחד תהיה בחור גדול," – "כן, אבא," ענה. – "תשתדל להיות חזק, כמו כולם." – אמר האב. האם ניצבה בפתח חדר השינה, כמאובנת, ולא בכתה.
"מדוע לוקחים אותו?" שאל פוליק.
"אבא מתגייס לצבא." אמרה
ולפוליק נדמה שהתעקש לומר לה – "לא נכון, המלחמה נגמרה."
כל שידע על המלחמה היה מתוך השבועון-לילדים ומפי אביו. בשבועון-לילדים הביאו דבר פרשנות על הקרבות ברחבי העולם, בתוספת צילומים ומפות. הדפיסו צלליות שחורות של גופי אוניות, מטוסים וצוללות. והוא כבר ידע לזהות אם האווירון הוא גרמני או של בעלות-הברית, על פי צלליתו.
"אמור שלום לאבא," שני גברים גבוהים, לבושים מכנסי חאקי קצרים וגרבי חאקי ארוכים, עמדו במסדרון וחייכו בעצב.
"כאשר תגדל, תבין," הוסיפה אימו.
"אבא מתגייס?" שאל בשמחת פתאום, "גם אבא?"
היה בכיתה ילד ארוך ועצוב בשם יהושע מזון, ולו עיניים ירוקות שבערו תמיד. אביו היה חייל בצבא הבריטי ושלח לו תמונות, סמלים של כובעי החיילות השונים, אולר איטלקי, וכולם קינאו בו. אחר כך נהרג אביו כאשר שמר על שבויים גרמניים שניסו לברוח. המורה הקדיש לכך שיעור שלם, ודיבר על "הצורר הנאצי", ויהושע מזון בכה, ומאז היה תלמיד גרוע.
ומאז, עליה להבין, עפרל'ה, מאז... הוא זוכר, מצח גבוה, עיניים כחולות וטובות, אשר לעולם לא יראה אותן עוד...
מדוע היא לא מאמינה לו?

מן הבוקר השכם לא מצאה עפרה מנוחה לנפשה. פתחה מגירות וסגרה. החליטה לגהץ, וכשהתחמם המגהץ, התייאשה. רצתה לרדת לאכול צהריים באחת המסעדות הבודדות שפתוחות בשבת בירושלים, אך לא היה נעים לה לבוא לבד.
אורי בן-עמי צלצל אליה, ולא התחשק לה לראות אותו.
צלצלה לשניים-שלושה ידידים, ואיש מהם לא נמצא בביתו, או בעיר. בעלת-הבית של צבי ענתה לה בקולה הסדוק, שהוא עדיין ישן.
"אפשר להעיר אותו?" שאלה.
"לא." גיחכה הזקנה. "את רוצה למסור לו משהו?"
עפרה אמרה את שמה וסגרה את הטלפון. שיישן לו כל החיים, עצל.
היא החליטה להתלבש ומדדה שתי שמלות לסתיו, שהביאה מביתה בתל-אביב, והן לא מצאו חן בעיניה. היה נידמה לה שהשמינה וכי היא נראית איום. גופה היה רפה משנת לילה טרופה. בחלומה הופיע רפי וביקש ממנה שתלווה לו שלוש לירות. היא סירבה, אחר נעתרה ונתנה לו, ואמר שזו הפעם האחרונה. הוא כינה אותה בשמות גנאי. קרא לה "שקרנית" וזרק בפניה את החולצה שגיהצה לו, היא בכתה. הוא לקח אותה לדירה שדומה לדירה אחרת שהיא מכירה, ולפתע השתנו פניו, אך לא הדירה, והוא היה דב פורטוגל, אשר בפניו התחננה שלא יילך ולא ישאיר אותה לבד, ודב סטר לה על פניה, וזה היה כמו... ואז התעוררה בהרגשת מועקה, כאילו עשתה משהו לא טוב, ורצתה לבכות, והיה נידמה לה שהרטיבה.
היא נירדמה, והפעם חלמה שהיא נמצאת על שפת הים, אך היכן? באשקלון או בתל-אביב? זאת לא הבחינה. לצידה ישבה אישה זקנה, שאצבעות רגליה העקומות התפתלו יחד כנחשים, וקראה עיתון-בוקר. גברים אחדים הסתובבו על החוף כשהם נועצים בה עיניים, ואמרו שהיא "מתוקה", אך איש לא ניגש אליה, בגלל הזקנה שישבה לידה, והם הצטופפו סביב ליפהפייה רזה אחת, שרקדה על החוף והניפה את רגליה השחומות באוויר.
עפרה הרגישה שהרקדנית אוהבת אותה. היא צעקה והרימה יד על הזקנה, וזו נעלמה כאילו נמוגה בחלל השקוף, והכיסא בו ישבה נישאר ריק.
ואז הסירה עפרה את משקפי השמש ורצה על פני החוף בתחושת חופש נפלאה, כאילו היא מציעה עצמה לכל עובר ושב. אבל ככה זה, מילמלה לעצמה, ככה זה, ככה זה. אני טיפשה.
הרקדנית נעלמה. הגברים נמצאו כמו בעולם אחר ולא הרגישו בה. ניראו חסרי גיל וממשות, עורם חלק, בלא שיער, אחדים בעלי כרס, פטמות שקועות וחזה רפוי, כשל אישה בלה. היה נדמה לה שהם שייכים לגזע אחר, ולא ייתכן שגברים הם, וכי יש נשים שאוהבות אותם ומפיקות מהם הנאה. היה נדמה לה שהם כולם חסרי מין. שהם השאירו את זה בבית. לא ידעו טעם תשוקה אמיתית, והם חלולים, בובות מתנועעות שאין להן מאום לבד מאבריהן החיצוניים הגלויים לעין. איש מהם טרם ידע אישה מימיו. טרם חי. טרם אהב. מפני שאין חיים, הכול דימיון.
לעיתים היא מבינה את הלסביות. הן הרבה יותר מבינות. לא כמו גברים. לא הריח הנורא שבא אחרי... ממש להקיא. והפחד, כן הפחד. והצורך להתרחץ מיד. וחוסר-ההתחשבות. אותה הרגשה שאת נמצאת במסלול מכשולים, ועיניים אחרות צופות בך. שופטות אותך. מבחוץ. לחכות שהשני יתחיל להיאנח ולגנוח, ולגמור באחת עימו. להספיק לפנֵי. ולהתייסר בהחמצה הזאת שחוזרת ונשנית, בגלל הציפיות, כן, דווקא בגללן.
והנה היא נמצאת בירושלים, אצל בעלת-המכולת שבפינה, אישה פרועת-שיער ובעלת לשון חריפה, לה היא חייבת מאה עשרים וחמש לירות. היא זכרה בדיוק את הסכום, ועודה מתנשמת ממרוצתה על פני החוף, בחול הטובעני, החלה מספרת לחנוונית סיפור מבולבל על כך שהוריה "הואילו לחזור לחיות ביחד," ומפני כך היו לה בזמן האחרון הוצאות רבות. המילה המסתורית – הואילו, העירה אותה בהלמות לב משנתה. והלא הוריה לא התגרשו. "עליי לחסוך, עליי לחסוך!" היה נדמה לה שהיא ממלמלת את החלטותיה בקול רם. אך ידעה כי ביום ראשון לפנות ערב, לקראת אור הדמדומים העצוב, עת שההרים סוגרים על ירושלים, לא תוכל להילחם בתשוקה הפראית לרדת לרחוב בן-יהודה ולקנות לה שמלה חדשה.
היא נמנמה עד הבוקר, ובשנתה המשיכה לחלום שהיא מתעוררת ומטפסת על קירות החדר, ואף צעקה פעם ופעמיים מתוך חלומה, ולבסוף שקעה בשינה כבדה בת שעתיים, וכשהתעוררה החלה מודדת את שמלותיה מן השנה שעברה, וביטנה קירקרה, והיא נזכרה שלא אכלה מאום מיום אתמול בצהריים. היא היתה לבדה בדירה. כל היום חשה עצמה שלא בנוח, שלוש פעמים החליפה את לבניה, ולבסוף עמדה וכיבסה כביסה קטנה.
באמצע הכביסה צילצלה אימה מתל-אביב. השיחה עיצבנה אותה, והיא בעטה ברגלה בכוננית ועיוותה פרצופה מול האפרכסת.
"אוף, אַת, גם כן..." השיבה בקוצר רוח על שאלות האם, אשר חקרה לדעת, כרגיל, מה עשתה, אם אכלה, איפה היתה אתמול בערב, ובכלל מדוע לא באה לשבת הביתה. וביקשה ממנה, בפעם המי-יודע-כמה, לגשת אל הדוד יצחק והדודה חוה.
שניים אלה, אח ואחות של אימה, נשארו ברווקותם ובאו לגור בירושלים לאחר שבילו את מרבית שנותיהם באמריקה. עפרה שנאה אותם מפני שהעכירו עליה את כל חגיה בבואם להתאכסן בתל-אביב. וטיב היחסים ביניהם, שהיה אולי פרי דימיונה בלבד, היה גורם לה לחוש עלבון עמוק. הם נמצאו תמיד יחד, עדינים מאוד, מנומסים מדי, כשני צללים, מדברים ביניהם אנגלית שקטה, מחפשים הזדמנויות להתנצל, אבל תמיד הפריעו.
היא לא סיפרה לאימה שעליה ללמוד לבחינה, והתפלאה, כמו בכל פגישה ושיחה ביניהן, אם לא נודע לה כבר לזו טיב יחסיה עם דב פורטוגל.

המשך יבוא