רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ד
המשך וסיום

לפנות ערב בא פוליק.
"איך ידעת שאני גרה כאן?" פתחה לו את הדלת, חייכה, והכניסה אותו לחדר הגדול. ומיד נעלמה למטבח מבלי להציע לו לשבת.
"אכלת ארוחת-ערב?"
החלון שפנה לצד מערב דעך באדמומית אחרונה של שעת שקיעה. החתולה האפורה הסתכלה בו ביהירות.
"מה דעתך על קיקי שלי?" נכנסה לועסת דבר-מה, "אוף, ישנתי!"
"את רוצה סיגריה?" הוציא חפיסת סיגריות אמריקאיות.
"השתנית, רפי, אתה עושה חיים."
הוא הצית סיגריות לשניהם, ושיחק באצבעותיו בגפרור הכבוי. על דעת עצמו ישב, התחיל להזיע, ואד חם עלה והציף את פניו.
"יש כאן מאפרה?"
"בטח. למה לא אמרת תיכף?"
"הנה אמרתי. קיקי שלך נראית כמו פילוסוף."
"אל תשאל. היא של בעלי-הבית שנסעו לחוץ-לארץ. לפני כמה ימים הציקו לה כל-כך החתולים מן הרחוב, והיא הסתובבה כאן בדירה כמו משוגעת – עד שלא היתה לי ברירה, נתתי לה חצי כדור-שינה ושלחתי אותה החוצה."
"החתולים בטח הודו לך מאוד."
"מה פתאום?"
"אף פעם לא טעמו חתולה כך-כך רכה וחלומית."
"תפסיק!"
"עכשיו סתיו."
ישבה מולו על הספה ופתחה את הרדיו.
"אתה לא רוצה לשמוע מוסיקה?"
השערות הלבקניות שצימחו גבותיו פרא עיצבנו אותה. נתקפה תשוקה עזה לקחת מצבט ולתלוש אותן אחת-אחת, בייחוד את הללו שבשורש אפו. מדוע אינו עושה זאת לבד?
"לא. זאת אומרת, לא את הכול."
"אולי גם חתולים אתה לא אוהב?"
"כן." העלה את החתולה וניסה ללטף אותה, אך היא שרטה אותו וברחה ממנו.
"מה קרה לך, רפי?"
"שום דבר."
"אני מצטערת שאין לי מה לכבד אותך. רק במקרה נשארתי כאן השבת."
"תודה, לא צריך. אני לא רעב."
"אתה ממהר לאיזה מקום?"
"לא. אבל אולי את צריכה לצאת, או מה? אני לא יודע. מפני שהיום מוצאי-שבת. אולי אני מפריע, פשוט תגידי."
"לא. בינתיים תישאר."
"אז מה אנחנו עושים?"
"מדברים, לא? תראה," לקחה שבועון מצוייר, "איזה חתיכות!"
"כן."
"לא מעניין אותך? אתם, הגברים, עם מצחיק."
"ואתן – מולדת מצחיקה לא פחות."
כל-כך רצה להזמין אותה לסרט, וקרא בעיתון וחזר ושינן את שמות הסרטים שמציגים הערב. בקולנוע "אדיסון" את "הבט אחורה בזעם" עם קלייר בלום. ב"סמדר" – "שלושה בסירה אחת עם לורנס הארווי. "העכברים" עם קורט יורגנס ומריה שֶׁל ב"ציון". "העכבר ששאג" בקולנוע "רון", וב"חן" – "סיפור הבולשת, תולדות ה-אף.בי.אי." עם ג'יימס סטיואט. ערך תוכניות בדימיונו כיצד יציע, כלאחר-יד, את ההליכה לסרט מיד עם כניסתו. גם חשב לטלפן אליה אבל היסס, אולי יתברר שהיא עסוקה הערב ולא יוכל אפילו לראותה.
הוא האמין שאם ייצא איתה במוצאי-שבת לסרט תיקבענה "עובדות" חדשות אשר תשנינה את כל מהות היחסים שביניהם. הבילוי במוצאי-שבת ניראה לו כמין ניצחון במאבק, הישג שהוא גורלי לא פחות מן ההחלטה על נישואין. ואילו עכשיו, הפחד פן תסרב לו שיתק את לשונו. מדי פעם היה מקציב לעצמו זמן: תוך חמש הדקות הבאות, או כשהשמש תשקע לגמרי, או כשייגמר השיר המטופש ברדיו, או כאשר תדליק את האור, או כשתחזור מהמטבח. ותחילתו של המשפט "אולי את..." עמדה על קצה לשונו, והוא היסס, ושוב היסס, כי פחד פן משפתיו יתמלט – "הרי את..."
בעצם, כמה שנים הוא כבר לומד? פשוט שכחה.
היא חושבת שבא לירושלים רק בשביל ללמוד?
על מה הוא מדבר? החליקה שערותיה לאחור, וזרועותיה גילו פיאות שיער כהה בבית-השחי. הניחוח החריף, שמעורבבים בו תמרוקיה וריח עורה החשוף וסבון הרחצה, עקץ בנחיריו והפסיק את מהלך הרהוריו.
עפרה התמתחה ותלתה עיניה בנקודה מרוחקת בתקרת החדר, והוא נלחם בתשוקה לכרוע ברך לרגליה ולגעת בשפתיו בירכיה הלבנות.
עפרה, הוא... יש עוד דברים שרצה לומר... והוא קם, – לא, – ביקשה ממנו שיישב. והוא הסתובב, ידיו תלויות באוויר, ובחן אותה במבט ממושך, כמציע את עצמו, ומשלא הבינה חזר וישב.
עליה להבין, לא הכול סובב אודותיה, למרות... מוכן היה להיעלם בו במקום ובלבד שלא יצטרך לומר את המילים שכה נכסף לאומרן, שביקש לצעוק אותן, לקום ולתפוס בה ולגלגל אותה על הרצפה. לפשק את רגליה ולהוכיח לה. רק לא להיעצר באמצע. נשים לא אוהבות חולשה. צריך רק כוח רצון. הן מריחות את הכוח. אם אתה זקוק להסכמה שלהן, אתה אבוד.
לא בו עצמו מדובר. יש משהו חשוב יותר... שליחות שעליו למלא. הוא מוכרח. והיא, אינה מבינה דבר. יש ירושות שהכובד שלהן... והיא, מוטב שלא תשלֶה את עצמה. גם אילו רצתה לא היתה יכולה לשנות מאומה. היא חושבת שהכול תלוי בה. שטויות. זה פשוט מדי. הגיוני. אבל כשהוא חושב על כך כי לעולם לא תיוודע האמת, וכי אלה שצריכים לדעת ואשר לקחו חלק בהסתרתה חיים עדיין, ואחד מהם... עכשיו, הארץ מלאה אותם, מסתובבים חופשיים ובלי פחד. הם השליטים שאומרים מה לעשות. והוא, יש פתגם בידואי: "בַּעַד אַרְבַּעִין שַׂנַה אַחַד אִל בַּדַוִי תַאַרוּהָ וַקַאַל: אִיסְתַעַ'גַ'אַלְת!" – "אחרי ארבעים שנה לקח הערבי נקמתו ואמר: נחפזתי מדי!"
לא, לא מאחרים בנקמה. הם שכחו. אבל הוא בן-הארץ, למד מן הערבים, והוא זוכר, ואם ימצא את האדם ההוא, ינהג כבידואי הבא עם נשקו בחשכת הלילה. מה שמתרחש עכשיו זו תוצאה הגיונית של כל מה שהיה קודם. רק עיוור לא יראה. והוא, לא איכפת לו למות מחר, אם יידע כי בכך יגרוף אחריו את כל היתר. זה המחיר. חייו תמורת חייהם. אושרו תמורת אושרם. רצח בעד רצח. בגידה לעומת בגידה. יש תקופות בהן הבוגד נעשה למצפון העם! כל יום נוסף שעובר אינו אלא מהדורה חדשה וברורה יותר, מאורגנת וסופית יותר, של אותה צוואה, אותה ירושה!
איזו צוואה? נבהלה. מדוע הוא מדבר מיני דברים שכאלה?
הוא קם וניגש אליה.
"רפי, לֵך! לך! עזוב אותי, רפי, עשה לי טובה ולך. אני לא יכולה יותר."
כאשר ריחפו אצבעותיו על פני שערותיה נמלטה לפינת הספה.
"רפי! מה קרה לך?"
"עפרל'ה..."
"לא. אל תעשה כך," התחננה.
הוא כרע על הרצפה לעומתה.
"לך, לך..."
הוא עמד על ברכיו וחיבק אותה ופניו מתחבאים בחיקה.
"רפי, אני לא יכולה."
הוא בכה. אך היא לא ראתה. עכשיו תלטף אותי, חשב. הנה עכשיו זה יקרה. הנס. אך גבו היה קר וריק, כמו עירום היה.
עליו לקום, הפצירה. הוא טועה, מילמלה, – רפי, היא אינה יכולה להיות לו כאלוהים. – מי ביקש ממך? מי צריך את זה? – היא אינה יכולה להילחם עבורו, נגדו. מדוע הוא מתעקש להיות מגוחך. מוטב שיחייך קצת, כדי שיוכלו להישאר ידידים. הרגשנות שלו מפחידה אותה. – מפחידה? טינופת, זאת האמת, וליבך כמו אבן. פיקות הברך הקשות שלה הכאיבו ללחיו, החצאית היתה הדוקה וטעם האריג יבש וזר. "סליחה," הרים פניו מעם רגליה הרזות וחזר לשבת. בשרך אינו סופג דמעות? מכות? גברים? זונה. גבר אסור לו שיהיה רך. היא התבוננה בו, רכון ומכונס כולו לתוך עצמו, אותו תלתל-פרא סרבני שנופל על מצחו, מבטו שתקוע עקשני ברצפה, מעניש אותה בכך שאינו מסתכל לעברה. ילד, חייכה לעצמה, לוּ היית קצת אחר, ואני? עד מתי?
פוליק ניגש וחיבק את אביו. "אתה תהיה חייל? אבא?"
והאב הסתכל בו מקצה המסדרון החשוך. היו אלה שנות ההאפלה. "כן, חייל, תלוי רק באיזו מלחמה."
כעבור שנים דימה פוליק לזכור במעורפל שהאב אמר שצריך להיות חזק, ומשהו בקשר למלחמתו הפרטית שלכל אחד, ושלא יבעטו בו. הזיכרונות עוברים בירושה. הכול עובר בירושה, גם איך שגומרים ומדוע. הם לקחו אותו, לא נשארה אפילו אגדה של קדושה או גבורה, ולוּ אפילו סתם... מקריות. כמו בתאונת-דרכים, שזה עדיף. רק לא הטעם, חוסר-הטעם, שהותיר בלכתו. יש אנשים המתים כך שלעולם אי-אפשר לרצוח את זיכרם. כאות קין.
עפרה אמרה כי הפחד מפני כישלונות חדשים הוא הכישלון הגרוע ביותר. אסור לו להיתקע במקום אחד.
מה היא מציעה לעשות?
והתשובה היתה תלויה באוויר, בשתיקתה.
הם חקרו אותו משך שני לילות ויום, עד ששילחו אותו. לאן היה יכול לברוח? לאן לחזור? כולם הכירו אותו. המושבה קטנה. הארץ לא גדולה ממנה. היום קורים דברים בצורה אחת, יש משפט ופסק-דין. הם רצחו אותו, כי לא הותירו לו ברירה. הם הכתימו אותו בעלילה, וידעו שלא יוכל לעמוד בפני החרפּה. ובמקום לברר דברים עד תומם ולהצילו מן הדיבה, שהלשין על יהודים, הם חשבו: אם הוא אשם, הרי שצדקו, ואם לא, אז: כשמקציעים את העץ ניתזים שבבים.
הם שיחררו אותו לפנות-בוקר. לא נגעו בו לרעה. הוא ישב כמה ימים בבית ושתק. יום אחד לפנות-ערב הלך לפרדס, נכנס לבית-הבאר וירה בעצמו. אמרו שזאת היתה תאונה, שרצה לנקות את הנשק ונפלט כדור. אחר כך סיפרו שהוא חולה במרה שחורה. מה זה לחלות במרה שחורה? כל חייו של פוליק הם ניסיון עיקש להבין מה קרה. הכול קיים עדיין: הפרדס, בית-הבאר, המנוע, האנשים שבאו לקחתו בלילה ההוא. ביתם, שנמכר לזרים. אימו התחתנה בשנית ועברה לגור בתל-אביב.
השנים חלפו. הילדים שמעו קטעי דברים בבית וחזרו עליהם בבית-הספר. מילים שהרעילו את שנות ילדותו.
"המורֶה מפלה אותו לטובה," אמרו. למורֶה "אסור להתערב," דרשו באותה אכזריות צודקת של חברה סגורה, המוקיעה את יוצאי-הדופן, את הקוראים לעזרה מן החוץ, את הבוגדים! – אסור לפנות לעזרת המורֶה. המורה זה כמו או"ם.
אבל הוא בכלל לא פנה. רק רצה שיעזבו אותו לנפשו. וכבר לא ידע מה מן הציונים מגיע לו בדין ומה מתוך רחמי המורים עליו. בהפסקות היה עומד לבד בחצר ומתבונן אל הפרצופים המשולהבים של חבריו המשחקים בכדורגל. משהו עצר בעדו תמיד מלגשת ולבקש אותם שישתפו אותו במשחק. גם לא אהב את המשחק, הריצה, ההתפלשות בחול, הזיעה והדחיפות. לא רצה להתלכלך. אפילו צבי, שהיה חברו מילדות, התעלם ממנו. המורים דאגו והזמינו את אימא שלו לשיחות.
הטלפון צלצל במסדרון והיא שאפה עמוק את עשן הסיגריה, ומיהרה לשם וסגרה את הדלת מאחוריה, ורק החתולה נשארה בחדר ומיתחה את גבה באדישות. הכאיב לו קול צחוקה הצלול שבקע ועלה מן המסדרון. הדקות התמשכו כאילו שכחה על אודות קיומו. אם אני הייתי מצלצל אליה, חשב.
בינתיים ירד הערב, והוא ישב לבדו בחדר המחשיך וחיכה, אוזניו קשובות לדעת עם מי היא משוחחת בטלפון. הנה תיכנס ותאמר, "נמאס לי הכול, פוליק, בוא ונתחתן" (פוליק, היא תגיד) – "ולא היה לך אף אחד אחר?" הוא ישאל. "לא. אתה הראשון אצלי. תישאר איתי." – "טוב שאמרת," יגיד, "כי לא הייתי מעז לשאול. זאת אומרת שהכול עדיין לפנינו כמו דף חלק, וכדאי היה לחכות ולא הפסדנו שום דבר. ואת?" – "מה?" היא תשאל. – "אינך מבינה?" היא תשתוק. "לא חשוב," יאמר, "העיקר שאני אוהב אותך. יש בי מספיק אהבה לשנינו, עפרה, רק תני את עצמך בידי ותשמעי לי. לא תתחרטי. לא חשוב. אני מוכן שנגור בדירה שכורה. העיקר שנתחיל כבר, שנהיה יחד," סוף-סוף שמע אותה מניחה את האפרכסת והוקל לו. "נשכח את העבר, אפילו מה שהיה לפני רגע. היא עדיין לא שייכת לאף אחד אחר."
"אוף, יש אנשים," צחקה בהיכנסה. "נו, מה אתה יושב בחושך?" הדליקה אור. "על מה חשבת?"
"עלייך. כשנמצאים יחד אפשר להזיז את העולם."
"לא צריך להגזים. מי שחזק חזק תמיד, גם כשהוא לבד. ומי שחושב שכל הכוח שלו נובע מן השני, טועה, ואף פעם לא יצליח להזיז משהו."
שטויות, אמר, עוד אגדה, הכוח? אדם חזק הוא רק מי שאין לו אצל מי לבכות? אבל, כשקיים מולך מישהו, ואפשר לאהוב, הלא אז, הכוח הוא אחר, ופירושו – שלא לפחד, שאפשר לגעת באדמה כאשר נחלשים, כמו הענק ההוא מן האגדה היוונית. אבל עכשיו, סחרחורת של ציפייה לדבר-מה, כמו רגע לפני התפוצצות, כאילו, אם לא יבוא שום דבר טוב, הוא עשוי להתפרץ פתאום ולצעוק באמצע הרחוב כל מה שעולה על דעתו, מה שבוודאי יקרה לו אם לא... הלוואי שלא יגיע לידי כך...
אסור לו לחשוב על מין מפלט שכזה.
ניסה לתפוס בידה. לפעמים יש לו רצון לצאת לרחוב ולצעוק שהארץ מלאה בוגדים. בוגדים בנפשם. שהמצב הוא כזה שכולם עוקבים אחרי כולם ומרגלים את כולם, מפני שיש דעת קהל, ואף אחד כאן לא מעז להיות באמת מה שהוא עצמו רוצה להיות. אחר כך הוא אומר לעצמו, שבשום מקום אחר בעולם אין המצב טוב יותר. אין בכלל מקום אחר, אידאלי, יותר שלם. אז מה היא אומרת? אם נגדיר את המצב שהכול אחיזת עיניים, אז מה היא חושבת לעשות בקשר למצב?
"לא רפי. אל תתקרב. יותר טוב שניפרד כך, באמת."
הוא התרגש והזיע, מפני שנמצא לפתע מחזיק בידה, והעזתו היתה כצולל במים אדירים, והכול היטשטש מול פניו, "מעתה אני לא אחראי למעשיי," הכריז בפני עצמו, וקיווה שהדחף אשר בקירבו יכניע אותה, ובערפל רגשותיו חיפש מילים, "את לא חושבת שכדאי להתארגן?"
"כן, בטח," נבהלה, "אבל עכשיו תלך," מיהרה למסדרון ולקחה עימה את החתולה בזרועותיה, "החוצה, קיקי!"
הוא חייך לעומתה, וכבר נותר חיוכו כבוי, מחזיק בכתפה, ומשתרך אחריה כבהמה.
"אמרתי לך, רפי, לא!"
"מוכרחים לפחות," עצר בה.
היא שמטה עצמה ממנו וחזרה מהמסדרון לחדר, אשר ריח כבד ומחניק של עשן סיגריות עמד בו. פוליק התקרב אליה צעד אחד, ומיד חזר ועמד בזהירות על מקומו. טינופת, הירהר, טינופת, את לא רואה שאני לא רוצה לעשות לך כלום? – התקרב אליה וידיו שלובות על חזהו, והיא נסוגה לאחור ופניה אליה, וכך סובבו במעגל בתוך החדר, עיניהם כמו נשחזות זו בזו, היא פוסעת לאחור, והוא אחריה, עד שחזרו מתנשמים למקומם.
"עפרה," חינן קולו.
"מה יש?"
החדר היה מוצף באור חשמל בהיר ומכאיב. היא פתחה את החלון וכיבתה את האור הגדול והדליקה מנורת שולחן, ורוח ירושלמית קרה וטרייה חדרה פנימה וטיהרה את החדר מריח עשן הסיגריות. קולה היה יבש וצרוד. היא עמד לצידו ורצתה שיסתלק כבר, שנאה אותו, וידעה שאינו צודקת, שהרי מה מסכן שכמוהו אשם שדב צלצל עכשיו, לאחר שחיכתה לו על השבת ולא יכלה לצלצל לביתו מפני אשתו. ורק בסוף השיחה, בעוד היא בטוחה שתוך שעה ייקח את מכוניתו ויקפוץ לירושלים ויחד ילכו לאכול אצל כהן, ליד קולנוע "אדיסון" – הוא מודיע לה שעוד הערב הוא טס לאן-שהוא, ונתן לה להבין שהנסיעה קשורה בהתפתחויות הפוליטיות האחרונות.
ומה שהרגיז אותה ביותר היה שהציג עצמו בשיחות הטלפוניות בשם חיים, ליתר זהירות, והיה עליה להיפרד ממנו בשמו הבדוי. היא כעסה על הזיוף. והלא היתה רוצה להיאחז בליטופיו, להיכנע לו, לחוש בכובדו הסוחט את האוויר מריאותיה, לצעוק, להשתולל, להכות אותו ולחוש את זרועותיו הטובות שתופסות בה ומרגיעות אותה. להרגיש שהיא כלום, שהיא אפס תחת גופו.
"לך, לך כבר," התחננו עיניה אל פוליק, והיא משכה ידיה לאחור, והסתירה אותן, נפחדת.
"את," לחש בראש מורכן, כמו תפילה. רגע נדמה היה לו שהחליטה לבוא לקראתו, אף פסעה פסיעה זעירה ומרומזת, אשר מילאה אותו בתחושת חום מתוק וציפייה והלמות-לב. אלא שסטתה מעליו ומיהרה אל השולחן הנמוך, כשהיא מרימה את המאפרה המלאה וחומקת עימה אל המטבח.
והנה, באותו שבריר רגע שכאילו פסעה לקראתו, התפכח פתאום לדעת שהוא מוכרח לשכב איתה פעם אחת כדי להראות לה ולהכניע אותה. להעריץ אותה אפשר רק מרחוק, בסירובה. אבר המין שלה רטוב כמו אצל כל האחרות, ואין לו שום שייכות לפנים האהובות, שצורתן אינה משה מנגד עיניו. ובכל זאת היתה המחשבה על אותו מקום ועל גברים אחרים שבעלו אותה מעבירה בו חלחלה של סלידה ועונג.
פוליק ניגש לחלון, הרוח הקרירה שנשבה מולו הביאה עימה ריח הרים וסלעים ומחטי אורנים, חלפה על פניו בדיגדוג מרענן ומהנה, אשר צינן מעט את לחייו הלוהטות. צריך לאסוף אומץ, אמר לעצמו. מה עם הליכה לסרט הערב? זה עוד לא אבוד. והוא קיווה שאולי דווקא עכשיו, מכל הפעמים, כשתחזור, ואז – לפתע, עד כמה שהדבר ניראה טיפשי ובלתי מתקבל על הדעת, אפשר יהיה לדלג על המילים ולהגיע לידי אותה קירבה נכספת, אפילו אין בה שום תשובה של ממש, אלא רק הרפתקה. שהרי גם היא בודדת, וזקוקה, כמו כל אישה, ואולי בכל זאת, גם יותר מזה?
"אז אתה הולך?" שאלה בהיכנסה לחדר.
"תראי," אמר, "חשבתי על קולנוע, הערב, זאת אומרת, 'הבט אחורה בזעם', או... לא, תראי, אם את רוצה לצחוק, יש 'שלושה בסירה אחת' עם לורנס הארווי..."
"היית צריך להגיד תיכף," אמרה, "עכשיו... תצלצל בשבוע הבא, טוב?"
"טוב." השיב בכעס. "שלום." והסתלק.
הוא ידע היטב לאן עליו ללכת עכשיו.

המשך יבוא