רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ה

"מה איתך, טיפשונת?"
היא נמשכה אליו כסהרורית וטיפסה עליו וחיבקה אותו. "אי-מא..." גימגמה כטובעת ופיה התמלא רוק. "זאת לא אני, צבי, זאת לא אני. ואתה, זה לא מספיק... אתה..."
קפיצי המיטה חרקו, ובשפתיו עמד הטעם היבש של לילה ירושלמי שמבשר בוקר של חמסין. הוא הזיע. לא תיאר לעצמו שכבר ימצא את עצמו במיטתה של עפרה. היא באמת יפהפייה כשהיא ערומה. מבטו היה נעוץ בפניה בחשיכה. מי את? ליטף את פניה ולחש לה מילים של חיבה.
"כאן, כאן," תפסה בידו והוליכה אותה, עד שנגע בשיפולי ביטנה. אצבעותיו ליטפו וחמקו כשהן מרחפות ונוגעות כמו באקראי בירכיה. ירכיה שהתרחבו למגעו, נושמות חיים עם כל גופה, מתחננות ונמלטות. וכשנגע בבית-סתריה היה כפוגע בליבה המפרפר.
"אי-מא!" הידקה את ידו אל גופה, השליכה את ידו ממנה, והתנפלה עליו, מצחה היכה בפניו. וכאשר השכיב אותה אפרקדן מתחתיו, נעצה את שיניה בכתפו, "בוא כבר, בוא כבר, בוא!" ואך הרגישה שהוא מבקש לחדור אל תוכה, דחפה אותו בבת אחת בשתי ידיה. אך במקום להדוף אותו נפלה היא מן המיטה, וישבה על הרצפה כסהרורית, גופה מתפתל ומתעוות, ובאגרופיה הקטנים היכתה בשטיח.
"עפרל'ה," גהר עליה, וכתפו כאבה, והוא ליטף את רגליה הלבנות והיפות. "אף פעם לא ידעתי שאַת, נו, תפסיקי כבר, מה קרה לך?"
"מנוול, מנוול אחד!"
"מה איתך? עפרה?"
קמה ורצה יחפה, וניתרה במהירות על קצות אצבעותיה היחפות לעבר החלון, והכתם הבהיר של אחוריה הקטנים היטשטש לנגד עיניו בחשיכה. שם עמדה וגבה אליו.
"משוגעת!" רץ אחריה, ובפסיעות מעטות כבר היה אצלה, ולחיו שהתחככה באוזנה היתה מלאה זיפי זקן זעירים, כמברשת, ודקרה אותה עד שהתחשק לה לסטור על פניו.
"עכשיו הוקל לך, עפרל'ה?" לחש, "אולי שאביא לך משהו לשתות?"
"תודה. אתה לא צריך להביא לי שום דבר."
מבטיה היו נעוצים ברחוב למטה. כאשר נלחצה אליו, היה יכול לחוש בבליטות הקטנות של תאומי אחוריה, שהתמרדו מול שיפולי ביטנו, ואותו כוח סמוי שבקירבו גאה בו וסיחרר עליו את ראשו מפני הקירבה מוזרה של גופה, כמשהו בתולי ושרירי, שאינו שבע לעולם, אך גם לא שייך לה, כאישה.
היא נבהלה ושמטה עצמה ממנו אל פינת החלון. הוא הסתובב בחדר, מתנשם בכבדות. וכאשר נרגע ניגש לחלון ועמד נשען לצידה. הרחוה התמשך לעומתם למטה, חלקו הקרוב אליהם היה כגוש אפל, והמשכו נבלע בחשיכה.
זוג שאיחר לחזור עבר, והנערה ציחקקה: "לבון זה עוד לא הכול!"
"אל תהיי טיפשה," אמר הבחור, "בן-גוריון יודע מה שהוא עושה."
מכונית שטפה רגע באלומותיה את הבית והציפה אותם באור צהוב.
"ירושלים יבשה כל-כך."
"אני אשמה. אני יודעת."
"אל תכניסי לעצמך רעיונות לראש."
"חבק אותי," הצטרדה בצחוק קל של מבוכה.

*
כאשר צילצלו בדלת חלף בה רעד. פוליק, משוגע! – ואולי בכל זאת, דב? – והיא מיהרה והציצה בעד הנקב שבדלת. היתה שעת חצות, מאוחר מכדי לבוא בלי הזמנה.
"מי זה?" שאלה.
היה קשה לראות את הנעשה בחדר-המדריגות.
"אני, צבי."
"עכשיו באים?"
"יש לך עיניים נהדרות היום, עפרל'ה, כמו חיה קטנה, מבריקות!" ליטף אותה על לחייה.
"אל תתחנף, חמור! מה פתאום התחלת לתת לי מחמאות?"
"מפני שאת יפהפייה."
"כאילו שזה עוזר."
"תכניסי את החתולה הזאת למסדרון, היא מעצבנת אותי."
"מה כולכם רוצים מקיקי?"
"מי זה כולכם?"
"לא חשוב."
"באתי לקחת אותך, מותק. אבנה לך ארמון של מלח!"
"איפה?"
"בסדום..."
אחר כך החליקו שפתיו על צווארה ופירפרו על פני חלקת עורה וחיספסו בה גבשושיות זעירות וחמימות של דיגדוג מענג.
"צבי," נאנחה והיטתה את פניו לעבר ביטנה ולחצה אותו אליה, "תהיה טוב אליי, צבי? חבק אותי חזק, אני, אני..."
הם שכבו במיטתה, ועיניה נעוצות בנקודה נעלמה למעלה, באפלת החדר, ונשיקותיו נוסכות בה חולשה נעימה. "אלוהים שלי, המתוק," התחננה, "אוי לי, אוי לי..."

*
הרחוב השתתק. "השקט הזה עושה אותי שיכורה," אמרה, ואותה יבבה חרישית ויבשה מנסרת בקולה, "צבי," התחננה, וקולה מגמגם דבר-מה, "אתה..." נשקה לו בחזהו, והתרוממה וישבה על אדן החלון, והיא נאחזת בכתפיו. הוא טמן את פניו בחיקה, ואצבעותיה השתרגו בשערו, מלטפות ומושכות אותו, עד שהתרומם ופגש בשפתיה הפעורות לקראתו בתחינה. פניה היו חיוורות ומיוסרות ועיניה קרועות לרווחה, מבריקות לעומתו בחשיכה. הלשון הלחה שלה פירפרה בתוך פיו, והוא נרתע.
"אני יודעת, עישנתי הרבה היום," התנצלה, ושוקיה השתרגו סביב למותניו, נלחצת ומושכת אותו אליה, ידיה מהדקות את כתפיו, וציפורניה חורטות זעקה בבשרו, "אתה, אתה..."
הוא ניסה להרגיע אותה. "מותק," הפציר בה בהחזיקו את פיו מעל פיה כדי לשאוף אוויר, אך היא לא הניחה לו לדבר, ושבה לינוק את שפתיו העבות, ועיניה עצומות.
"עכשיו," התחננה, וידה האחת חמקה לעבר חלציו ותפסה בו ומשכה אותו אליה, וכאשר חשה בו פלטה צעקה קלה של כאב. ירכיה חונקות את מותניו וכפות רגליה מבעטות באוויר כאילו התהפכה.
"מדוע זה קורה לי כאילו אני עומדת מבחוץ," רצתה לומר, "עשה אותי שאהיה עיוורת, שאהיה אחרת, שלא אהיה אחרת, שלא אדע שאני יודעת," ואותו כאב, אותו פחד, היו פולחים ומחלחלים בקירבה, וכמו מזדמרים בנשיכת שפתיו הקשות, בקריאות החמדה, כהמיית ציפורים שמדגדגת את גרונה ומזמזמת בבשריה הלחים.
"אני אהרוג אותך אם לא תהיה טוב אליי," שנאה אותו, כיוון שהוא רואה אותה בחולשתה, חש בכוח שלטונו עליה, אפס שכמוהו, זכר מיוחם. ואצבעותיה סגרו על עיניו לבל יסתכל בה. אפילו בחשיכה פחדה ממבטו. אל יחקור אותה. אל יִראה את החמדה שאינה שייכת לו. בל תילכד ארשת פניה במבטו המלגלג והחצוף, בל ייחרת אותו רגע שלה בזיכרונו. ושפתיו העבות, שתיעבה אותן, קשות. "הלוואי שתמות," רצתה לצרוח באוזניו. "כמו חיה," התייפחה, "הלוואי שלא הייתי יודעת, כמו חיה." והירהרה שאחר-כך, מחר, תחשוב, ורק עכשיו לא, ושנאה עצמה על שהיא כן חושבת, ומקלקלת הכול.
"דבר אליי," התחננה, והוא שתק. "תגיד משהו, לא חשוב, רק שתגיד," תפסה בצווארו, שאם לא כן אתפוצץ, וצבטה את שכמו.
"עפרל'ה," לחש לה בכבדות, והיא העדיפה כי יסטור לה באותו רגע על פניה, מאשר לשמוע את קולו המאולץ, התאוותני וחסר האהבה. "אפילו לשדי-אימך החנפת לפני שינקת לראשונה, חמור," קיללה אותו בליבה.
"טוב לך?" שאל, "עפרל'ה," שמעה את קולו ממרחקים. "את נהנית?" – "אתה מדבר אליי?" רצתה לענות, "או אולי כל אחד משנינו מדבר אל עצמו בלבד. שהרי אחרת לא היית שואל על אודות השקר שזועק לשמיים!!!" – והיא סתמה בכף ידה את פיו, מוטב כך, יבוא עליה בשתיקה, ולא תצטרך לשאת את הליגלוג אשר בשביעות רצונו ובמזגו החלקלק. אפילו שהוא טיפש מכדי להבין עד כמה הוא לועג לה.
"היה לך פעם כל כך טוב?" התפאר, מרוצה מעצמו ומכוחו להתאפק. אלטרואיסט שכמוהו! והרי שנאה אותו מרגע שנכנס לדירה, ורק מפני כך היא נותנת לו את עצמה. היא מוכרחה להשמיד אותו. לנקום בו על ההנאה שהוא גורם לה. גאוותו המטופשת על זכרותו הגואה. החיוך שיתקע בה מדי היפגשם במקרה ברחוב, מפני ששכבה עימו.
"מלכת הדבורים משמידה את זכריהָ ואני פושעת," ריחמה על עצמה, ותפסה בעורפו, ושיכלה אצבעותיה, ומשכה עצמה לאחור, ופתע היה כל כובד גופה מצוי מעבר מזה של החלון, והיא המשיכה ללפות את צווארו וכפפה אותו אליה החוצה, למטה, ורגליה, שחובקות את מותניו, קירטעו, והן מפושקות מאחורי גבו ומתנפנפות. דומה היה לה שאותה תהום פעורה מתחתיה נפרשת גם מעליה כחופה שחורה הנמשכת עד לרקיעי אין-סוף.
רגע החליקו אצבעותיה אל שיפולי גבו באחיזה רפה, ומיד חמקו ועלו, ננעצות בכתפיו, והיא חשה כי כל החמימות שידעה מעודה לא תִשווה לאותה הרגשת נדנדה מופלאה הסוחפת אותה אל התהום האפלה והלילית שפעורה תחתיהם, ופניה חוזות בה במהופך.
"הוא לא יראה אותי," חילחלה בה תקווה פראית שהפעם, הפעם יקרה הדבר כאילו היא עם עצמה בלבד, בחלומה.
צבי נעץ את ברכיו בקיר הנמוך, שתחת לאדן החלון, וכאב חד עברוֹ, כי שריריו התכווצו במאמץ להחזיק בה לבל תיפול, כאשר הירפתה מאחיזתה בעורפו, וזרקה עצמה בבת אחת לאחור, כמעט הצליחה למוטט את שיווי-מישקלם ולהפילו יחד עימה. אך הוא תפס בשוקיה הלבנות, ונשען עליהן בכל כובדו, וזקף את גווה פנימה חזרה אל אדן החלון. ושעה שכל גופו מזיע, והוא מחזיק בה בחירוק שיניים וכולו רועד עדיין מן המאמץ, ומחניק בקירבו גערה – פקחה עיניה מולו ופיה פעור בתחינה אילמת ושערה גולש על פניה הבהירות, חזה הערום עולה ויורד מולו בנשימה קשה וחבוטה, ופטמות שדיה זקורות נגדו, חגות בטירוף, עבות כאצבע, חומות, בשלות, וכמו מאשימות מישהו בלתי נראה, הממעך בהן עד להכאיב, ומסעירן. והיא החזיקה על ליבה, בין שתי אצבעות חיוורות, את קצה הפיטמה הכהה, הסדוק, וקולה חירחר: "עכשיו טוב לךָ? טוב לךָ!"
הרגיש שהוא שיכור והכול מתרחש בהזייה מטורפת. ידה הנשלחת אליו בחיפזון תובעני כמבקשת לעקור את אברו, והבכי המטרטר בגרונה כאילו פקעת של כאב חונקת אותה ללא מוצא ואינה מצליחה להתפרץ החוצה. ביקש להימלט אל פנים החדר ולחזור למיטה יחד עימה, אך היא חזרה ותפסה בפראות בשערו ומשכה אותו אליה, חובקת את מותניו ונוגעת בו בירכיה שהיו לחות וערומות. ריח גופה סיחרר אותו. והיא ירדה אליו על בהונותיה, מבקשת לקרב ככל שניתן את גופה אליו, למען ייקל עליו לחדור על תוכה. ועמדה עימו יחד, ופניה החיוורות נטויות כלפי מעלה, נראית גבוהה מכפי קומתה, וסהרורית, ומגרונה התגמגם מלמול חרישי ומייסר, "אני אהרוג אותךָ, אהרוג אותךָ," נשבעה בעקשנות.
צבי ניסה להתעלם מן השטויות שלה, ונשק לפלומה רכה של שיער שבפיאותיה.
"ששש... עכשיו תהיי טובה, ילדונת פעוטונת," פינק את עורה הלבן והחלק כמשי, וחש שגופה אכן נענה לו, ולא הבין מפני אינה פוסקת ממלמוליה, "אני שונאת אותךָ, מפני שאתה, אתה," וקולה מתלעלע וכמו מתפוגג בדמעות.
"מה קורה לך, עפרל'ה?"
"אני," התפזרו מילותיה, והוא נגע בשיניו בגרונה והרגיש איך שנרעדים בו בגרון מיתרי קולה בהתאמצה להביע דבר-מה. וכאשר החל מתנשם בכבדות וכמו דוהר לקראתה ומחזיק בירכיה באצבעות קמוצות, פלטה צעקה קלה של תדהמה, ושבה והעלתה עצמה עימו אל החלון מתוך אותה כוונה סהרורית ועיקשת. ומפני שנחלש לרגע, הניח לה לסחפו עימה, "הפסיקי!" הלכה ואזלה מתוכו אותה מתיקות ענוגה שאצורה בבשרו, קרובה לצאת, בחמימות הנמסכת בכל אבריו.
"אני אהרוג אותך, מנוול... למה באת אליי? אני לא אוהבת אותך! שתמות, הלוואי שתמות!" צעקה כאחוזת דיבוק, והתנשמה בבכייה היבש, וצבטה את צווארו ונעצה ציפורניה בכתפיו, ולפתע הירפתה ממנו והשליכה עצמה לאחור, כלפי מטה, אל הרחוב, והוא דימה לשמוע מפיה שטף של מילים מזוהמות, בערבית, על אבריו, מעשיו, אבריה, תהום אפלה של כיעור, מילים שאינן נאמרות בין אישה לגבר, כאילו התיזו על פניו קילוח של רפש.
"תפסיקי כבר, מושחתת שכמוך!"
היא לא הבחינה בו ולא שמעה את קריאתו, כנמצאת בעולם אחר המשיכה לייבב וגווה הערום מפרפר על אדן החלון, כחפץ להימלט אל החשיכה ולהיעלם בה.
צבי החזיק בה, למרות ששוב לא היה איכפת לו אם תישמט ממנו ויתרסקו עצמותיה על מרצפת האבן, שם למטה ברחוב. זיעה שטפה את כל גופו, וריאותיו התנפחו כסבּל המתאמץ להרים משא כבד. ירכיה פירכסו לעומתו, עוטפות את חלציו בלקלוק לח, לשונות חמות וזעירות, משתלחות לקראתו מקרב חביון חמדתה, לוחכות אותו.
"לא נכון, אני לא... לא נכון."
ואותה מילה שפלט קודם ניסרה בה כל אותה שעה, ועתה כאילו הגיעה אליה מתוך הערפל, והיא הזדקרה מולו ועיניה נפערו במבט תמה, כנופלת לזרועותיו בבין-רגע מגבהי כוכב אחר ומרוחק.
"צבי!" נעצה ציפורניה בלחיו ושרטה כבפגיונות זעירים ומושחזים, "שתדע לך, אני..."
ושוב היתה מחבקת אותו, שבוייה בתשוקתה, כורכת ירכיה על עגבותיו, גופו נוגע בחמוקיה ומושך אותה עימו ומתפורר מול פירכוס קורי אהבתה, והיא סוגרת עליו בחמדת בשרים גואה. והיא מתנשמת עימו, ונענית לו, ומפרפרת בסתר רקמותיה שמשתרגות ככנפי עטלף, רכות בעיוורונן.
ואז היכה אותה בחמת זעם על לחייה, עד שידו כאבה, והכאב הצטלצל גם באוזניו כאילו פגע באבן. ושמע צעקה ארוכה ומתמשכת, כשל חיה פצועה, וסחף אותה עימו מטה אל תוך החדר, ועדיין היא דבוקה אליו, נואשת, במתיקות האיומה של רפיונה.
הוא השכיב אותה על הרצפה, ושמע נקישה עמומה של קדקודה, וחדר לתוכה שוב ושוב בתאוות נקם עד שנדמה היה לו שהוא קורע את רקמות בשרה העדינות. דמו נגע בפניה ולחיו להטה כמכוות אש, אך בליבו כססה אכזבה, כאילו טייל בלוע הר געש כבוי.
"אני רציתי את זה," יבבה, חסרת היגיון, "שום דבר ממה שהיה איתי... עזוב אותי. מגיע לי. כואב לי. כאילו חתכו בסכינים."
"לא עכשיו, עפרל'ה," עודו נאנח לחש לה, וניסה ללטף את כפה, אלא שהיא מיד משכה עצמה ממנו כאילו טימא אותה במגעו, ורחמיו הטריפו עליה את דעתה.
"מדוע אתה מכה אותי!" צעקה, "באיזו רשות, מי צריך את הרחמים שלך, מגעיל אחד! אתה לא אבא שלי שתעניש אותו!"
צבי רצה לומר משהו.
"אל תתאמץ לדבר. אני שמחה שקילקלתי לך הכול."
"לא קילקלת, אידיוטית."
אז מה, לךָ, כן?"
השתתקה ונותרה שוכבת לצידו על הרצפה הקרה. השרטת בערה בלחיו. הוא הלך לחדר-האמבטיה ושטף את פניו וניגבן במגבת שהתלכלכה בדמו. וכאשר חזר לחדר עדיין שכבה עפרה על הרצפה וכאשר נגע בה לא נעה מולו ולא השיבה לו דבר, כמו עשוייה היתה מאבן.
הוא הרים אותה והניחה על המיטה.
ואז צילצל הטלפון.

המשך יבוא