קשה להפריז בהערכת חשיבותה של ישיבת הממשלה ההיסטורית, שנערכה בגולן והצהרתו של ראש הממשלה על סופיות הדיון על הגולן.
בראש ובראשונה, הישיבה הזאת מבטאת הכרה ממלכתית יפה, משמעותית ומכובדת, במפעל הנפלא שיצרנו ביובל שנות ההתיישבות הישראלית בגולן. ההתיישבות בגולן היא אחד ממפעלי המופת של הציונות ושל מדינת ישראל מכל בחינה אפשרית: מבחינת האיכות הקהילתית, החינוכית, התרבותית, החקלאית, התיירותית של הגולן. מבחינת מערכת היחסים יוצאת הדופן בין חילונים ודתיים, בין קיבוצים ועיר והסולידריות בין שלל המגזרים ההתיישבותיים המיוצגים בגולן. 49 שנים לאחר תחילת ההתיישבות בגולן ו-35 שנים לאחר סיפוח הגולן לריבונות ישראל, מדינת ישראל הצדיעה למפעל הזה.
חשיבות נוספת לישיבה, היא הצהרתו החד משמעית של ראש הממשלה על כך שהגולן יהיה שלנו לעד. זוהי הצהרה חשובה מאוד. לאורך שנים, גם אחרי שהגולן סופח לריבונות ישראל, ממשלות ישראליות המשיכו לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן ועקירת יישוביו. היום ברור לכל בר דעת, זולת קומץ סרבני התפכחות, שאילו בוצעה נסיגה כזאת, היה זה אסון לאומי. אילו ישראל נסוגה מהגולן, חלילה, השאלה היום היתה האם דאעש או חיזבאללה יישבו על חופה הצפוני מזרחי של הכנרת. כל צפונה של הארץ היה בן ערובה של דאעש. לכאורה, לשם מה יש צורך לעורר דובים מרבצם, שעה שהכל מבינים שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן כבר מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה? הדבר חשוב, כיוון שיש לבצע וידוא הריגה לאיום הנסיגה. לעתים, חשוב לומר גם את המובן מאליו.
קריאתו של רוה"מ לעולם להכיר בריבונות ישראל על הגולן היא צעד מדיני חיוני ביותר. יש להעמיד את הדרישה הזאת בראש כל יוזמה מדינית של ישראל. מאז החלת הריבונות על הגולן ועד היום, לא היה טעם להעלות את הנושא על סדר היום המדיני, כי הוא היה חסר סיכוי לחלוטין. היום, כאשר סוריה כבר אינה קיימת, ורק פירוקה לגורמיה האתניים עשויה לעצור את ההרג ההמוני, הגיעה השעה להעלות את הנושא ולדרוש את הכרת העולם במציאות. אחרי הפגיעה האמריקאית בביטחון ישראל, בהסכם הגרעין עם איראן, מן הראוי שהיא תפצה את ישראל בחיזוק מרכיבי הביטחון הקונבנציונליים שלה, ובראשם גבולות בני הגנה. הכרה בריבונות ישראל על הגולן היא צעד חשוב בכיוון זה.
ביקורה של הממשלה בגולן מגובה בצעדים מעשיים והחלטות מעשיות, לפיתוח הפריפריה הצפון מזרחית של המדינה – הגליל המזרחי ובתוכו הגולן. מדובר בצעדים היסטוריים, שחשיבותם לחברה הישראלית, לכלכלה הישראלית וליעד החשוב של יישוב הארץ – רבה. בין השאר מדובר בהשקעה של מאות מיליוני שקלים בכפרים הדרוזיים בגולן. אני מציין זאת, כיוון שהחלטות כאלו לרוב מוצנעות בכלי התקשורת. אולם בכל הקשור לצעדים המעשיים, אסייג את דבריי בכך, שרק תקציב המדינה יוכיח אם אכן מדובר בצעדים מעשיים ולא רק בהבטחות.
ראש הממשלה והממשלה ראויים לשבח ולברכה על קיום הישיבה בגולן, ועל המסר הנחרץ לאזרחי ישראל ולעולם. רעיון הנסיגה מהגולן נקבר סופית, קבורת חמור. ישיבת הממשלה התקיימה במושב מעלה גמלא, הקרוי על שמה של העיר היהודית גמלא, שנפלה במרד הגדול ברומאים. במעלה גמלא, ישראל הבהירה סופית: שנית גמלא לא תיפול!

2. צרור הערות 20.4.16
* מחלוקת טקטית – לרגל קיומה של ישיבת הממשלה ההיסטורית בגולן והצהרתו של ראש הממשלה שהגולן ישאר ישראלי לעד, נערך דיון בגל"צ בין אלוף (מיל') גרשון הכהן ואלוף (מיל') גיורא איילנד (גילוי נאות – גרשון הוא חבר שלי וגיורא היה מג"ד נערץ שלי).
גרשון בירך על קריאת רוה"מ לעולם להכיר בריבונות ישראל על הגולן, ודיבר על החשיבות של האמירה הפומבית – "אנחנו כאן!" – בעידן שבו העולם עומד לדון בעתידה של סוריה. גיורא, לעומתו, טען שההצהרה מיותרת ומזיקה. הוא טען שיש לקדם את הכרת העולם בריבונות ישראל על הגולן בפוליטיקה דיסקרטית, והצהרות פומביות אינן מועילות לכך.
המחלוקת הייתה טקטית, אולם במהות היתה תמימות דעים בין השניים. שניהם אמרו בצורה נחרצת, שהגולן הכרחי למדינת ישראל, לביטחונה ולא רק לביטחונה (אף שכאנשי צבא הם התמקדו בצד הביטחוני). שניהם דיברו על הצורך ביוזמה מדינית ישראלית לקידום הכרת העולם בריבונות ישראל על הגולן. המחלוקת ביניהם היתה רק בשאלה הטקטית, מה הדרך הנכונה לקדם את היעד המוסכם.
אופי הדיון מצביע על השינוי שחל בתודעה הציבורית בישראל באשר לעתיד הגולן הישראלי. קשה מאוד למצוא היום עוד תמהונים סרבני התפכחות, שאין מסוגלים להעלות על דל שפתם את המילה "טעיתי", שידקלמו את הטיעונים השחוקים והנדושים בעד נסיגה. כמה אפשר עוד לשמוע את אורי שגיא?
במחלוקת הטקטית, אני מצדד בקו שגרשון הציג. כמובן שהעשיה הדיסקרטית היא החשובה ביותר, אך ראוי לגבות אותה גם בפוליטיקה פומבית. כמובן שהסתפקות בהצהרות ללא עשייה דיפלומטית לא תקדם את הנושא, אך חזקה על ראש הממשלה שהוא מקדם את ההכרה העולמית גם בדרכי דיפלומטיה דיסקרטית.

* כותרת משעשעת – כותרת משעשעת שקראתי לאחרונה: "סוריה על דברי נתניהו ברמת הגולן: 'הרמה היא שטח סורי כבוש' ." המשעשע בכותרת הזאת, זו המילה הראשונה.

* כש"הארץ" היה עיתון ציוני – "הארץ" יצא במאמר מערכת בעד נסיגה מהגולן, ואף השווה את ישיבתנו בגולן ל...קולוניאליזם.
הייתי נעלב אם "הארץ" לא היה מביע עמדה כזאת. הרי למה ניתן לצפות מעיתון התומך בהתלהבות במתקפת טרור נגד אזרחי ישראל? למה ניתן לצפות מעיתון שבכל עימות בין ישראל לאויביה – תומך באויביה?
הרי כבר הנביא ישעיהו הביע את דעתו על "הארץ": "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."
לא תמיד "הארץ" היה עיתון אנטי ישראלי. הוא נהיה כזה רק תחת ידי המו"ל הנוכחי, חומץ בן יין – עמוס שוקן. בימי אביו, גרשום שוקן ז"ל, המו"ל והעורך המיתולוגי של העיתון, "הארץ" היה עיתון בעל השקפה יונית, אבל ציוני ופטריוטי למהדרין.
וכך נכתב במאמר המערכת, מן הסתם בידי גרשום שוקן, ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לשחרר את הגולן:
"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכול נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.
"מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שאירגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.
"יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.
"האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

* ממה אני מתרגש – איני מתרגש יתר על המידה מכך שהתברר שחמאס חפרו מנהרת תופת לתוך ישראל. אני מתרגש מכך שישראל איתרה את המנהרה. אני מתרגש מכך, כיוון שהדבר מצטרף לחמש מנהרות שבאורח פלא, לגמרי במקרה, קרסו על המחבלים (אני מתנצל בפני ח"כ בהלול על הביטוי) שפעלו בתוכן, בשבועות האחרונים.
הרצון של אויבינו לפגוע בנו, להרוג בנו, לערער את אחיזתנו בארץ ואת ביטחוננו, להלך עלינו אימים, אינו חדש. ימיו כימי המפעל הציוני. מה שקרה בשנתיים האחרונות בגבול רצועת עזה, הוא שאחרי 14 שנים של ירי רקטות בלתי פוסק על אזרחי ישראל, מזה קרוב לשנתיים חלה ירידה דרסטית בירי, שנפסק כמעט כליל. כעת, הולך ומתברר שאנו הולכים וקרבים למענה הולם לאיום המנהרות.
מה שאני מתרגש ממנו באמת, הוא הצמיחה הדמוגרפית המשמעותית בקיבוצים ובמושבים בקו התפר, לאורך הגבול עם רצועת עזה. זו מהות הציונות, זאת מהות חיינו, זה ייעודה של מדינת ישראל.

* המגרש הלא נכון – ההשתמטות החרדית מהשתתפות בהגנה על קיומה של מדינת ישראל ועל שלומם וביטחונם של אזרחיה, היא רעה חולה. ההשתמטות הזאת מנוגדת לערכי היהדות, למצוות התורה, לערך החשוב כל כך של "כל ישראל ערבים זה בזה"; היא פוגעת בחברה הישראלית ובביטחון המדינה.
כל פתרון שאינו גיוס חובה מלא של כל אזרחי ישראל היהודים, הוא פתרון רע. אולם מתוך הבנה שהפתרון הראוי אינו ריאלי כ"זבנג וגמרנו", יש מקום לפתרונות פשרה, שיקדמו בהדרגה את החברה הישראלית ליעד.
"חוק השוויון בנטל" (איני אוהב את הביטוי, כי אני רואה בשירות בצה"ל זכות גדולה) לא היה חוק טוב, כיוון הוא איפשר את המשך ההשתמטות, אך תמכתי בו כי הוא טוב הרבה יותר מהמצב שקדם לו. איני איש של "הכול או לא כלום" ואני תומך בכל צעד בכיוון הנכון. החוק בוטל בשל הכניעה המחפירה של נתניהו לסחטנות החרדית.
למרות שזאת דעתי, אני נגד העתירות לבג"ץ בנושא ונגד התערבות בית המשפט. זה לא עניינו של בית המשפט. בדיוק כפי שאזרח שאינו מרוצה מהכרעת בית המשפט בעניינו לא יעתור לכנסת כדי שתבטל את ההחלטה, כך אין להעביר סוגיות חברתיות ופוליטיות לפתחו של בית המשפט. את המאבק הציבורי יש לנהל במגרש הציבורי ואין להפוך את בית המשפט למסלול עוקף דמוקרטיה.

* הוא לא ידע – יצחק הרצוג יעשה כל מאמץ לשכנע את חוקריו, ואם יוגש נגדו כתב אישום – את שופטיו, שבדומה לרחמים, גם "הוא לא ידע". ואם לא תהיינה ראיות שהוא ידע, הוא יהיה זכאי מבחינה משפטית.
אולם מבחינה ציבורית, מנהיג אינו יכול לחמוק מאחריותו לדברים הנעשים במטה הבחירות שלו, בטענת "לא ידעתי". האם אריק שרון ידע על המעשים שבעטיים נשלח בנו, עמרי, לכלא? יתכן שלא. אין זה מן הנמנע, שבניו רמזו לו ש"יותר בריא שלא תדע" והוא סמך עליהם שאכן כך הדבר. האם זה פוטר אותו מאחריות ציבורית? לא כל מה שאינו פלילי, הוא תקין מבחינה ציבורית. הנורמה הציבורית אינה יכולה לשחרר מנהיג מאחריות לעבריינות פוליטית של אנשיו בבחירות, בטענת אי ידיעה.
כאשר הרצוג היה המועמד ואחרים עשו בעבורו את העבודה המלוכלכת, "הוא לא ידע." כאשר הוא עשה את העבודה המלוכלכת בעבור המועמד אהוד ברק, הוא שתק בחקירות.

* בעד ונגד צה"ל – "אתה בעד ה'עצרת'?" – לא. אני בעד צה"ל.

* מיהו אמן? – מי שקרא את הדברים הרבים שכתבתי בנושא "החייל היורה" מבין שאני מתנגד בכל תוקף לעצרת התמיכה בו, לעצם קיומה ולמסריה.
אך התקוממתי למקרא דברים שכתב יריב אופנהיימר, על פיהם האמנים המשתתפים בעצרת (שבינתיים ביטלו את השתתפותם) אינם ראויים להגדרה אמנים.
איזו חוצפה, יהירות והתנשאות. אני מבין שאמנים הם רק מי שתוחבים את דגל הלאום לתחת, מי שמחרבנים על הדגל, מי שמביעים תמיכה במחבלים, מי שמציגים את חיילי צה"ל כנאצים.

* כולם מרזל – יאיר לפיד העז לבקר את "הארץ" על מאבקיו נגד מדינת ישראל. עכשיו הוא כבר מתויג. גדעון לוי הגדיר אותו "לפיד מרזל". אפילו בלי מקף מחבר. כיוון שבעיניו, כל מי שאינם אנטי ישראלים פנאטים כמותו, "כולם אותו דבר". כולם מרזל.

* הכופרת בעיקר – לפני שבועות אחדים כתב רוגל אלפר על הישראלים "החברתיים לאומיים" והזכיר שזה ... תרגום של נאציונל סוציאליסטים. למי הוא התכוון?
כך הוא הגדיר השבוע את שלי יחימוביץ': "מנהיגה חברתית-לאומנית". וכל זאת למה? כי היא אמרה את המשפט הבא: "הם לא חיילים בצבא כיבוש אלא בצבא הגנה לישראל." למה עוד? כיוון שהיא תומכת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שבעיני אלפר הוא כולל מדינה אחת מיותרת, של עם שאינו קיים: 'היא בעד פתרון שתי המדינות, הבלתי רלוונטי בעליל, אך ורק כדי לשמר את ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית'." פשע נורא.
אבל הפשע הגדול ביותר של שלי יחימוביץ', המנהיגה הנאציונל-סוציאליסטית, הוא שהיא אינה תומכת בטרור הפלשתינאי: "היא חושבת שפלסטיני הדוקר חייל בחברון איננו עוסק בהתנגדות לגיטימית של עם נכבש."
אמנם שלי יחימוביץ' תומכת במדינה פלשתינאית, שזה כמובן חיובי, אך היא תומכת גם במדינה יהודית, וזו כבר כפירה בעיקר: "זה הצדק לפי יחימוביץ'. שמור ליהודים בלבד. הצדק שלה הוא 'ציוני', לדבריה. המוסר שלה איננו אוניברסלי. לקרוא לה סוציאל-דמוקרטית זה בושה לסוציאל-דמוקרטיה. ליחסה הנקלה לפלסטינים אין דבר וחצי דבר עם המסורת הסוציאלית או עם המסורת הדמוקרטית."
במאמר שפרסם למחרת, הוא הגדיר את ישראל "מדינה ביזארית, קטנה, מיוזעת, צעקנית, היסטרית, וולגרית."
מה הפלא שבעיניו אין לה זכות קיום?

* למה הם תומכים בסנדרס – עד לאחרונה, עקבתי באהדה אחרי הקמפיין של ברני סנדרס. ראיתי יופי רב בכך שאדם המציג תפיסה סוציאל-דמוקרטית מציב אלטרנטיבה חברתית ראויה לג'ונגל האמריקאי. אולם כיוון שאיני מזן היהודים שקפצו ראשונים לעגלת המהפכנים בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, אלא אני בראש ובראשונה ציוני וישראלי פטריוט, ציפיתי לשמוע מה עמדתו כלפי ישראל, אותה נזהר מלבטא זמן רב, בטרם אגבש דעה על אודותיו.
כעת, לאחר שהתבטא, ומתברר שהוא תערובת של בורות מביכה עם דקלום מסרי ה-BDS ותעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, והוא יוצא נגד תמיכת ארה"ב בישראל (בעיניו, אובמה (!) מתייצב אוטומטית בעד נתניהו והוא צריך להזכיר לו שנתניהו לא תמיד צודק) והביע תמיכה בפלשתינאים, ישראלים רבים שאהדו אותו – מבינים עתה שמדובר בשרלטן מסוכן ביותר.
אבל ב"הארץ" נולד גיבור חדש. כל עוד הוא לא ביטא את עמדתו האנטי-ישראלית, הוא לא עניין את העיתון. כעת, הוא גיבור, הוא התקווה. חמי שלו, יחסית מן המתונים בעיתון, מתאר אותו כילד שאמר "המלך עירום". "דבריו אמיצים..." "אם ינצח... יפתח פרק חדש בהיסטוריה." ועוד.
יש לזכור שחמי שלו היה הפרשן המדיני של "ישראל היום" ובבוקר בהיר אחד היה לכתב ופרשן של "הארץ". באותו בוקר בהיר, עמדותיו השתנו מן הקצה אל הקצה. היום הוא מזדהה עם מועמד אנטי-ישראלי לנשיאות ארה"ב, רק בשל היותו אנטי-ישראלי.
...ואילו גדעון לוי כותב שדונלד טראמפ הוא מורו ורבו של יאיר לפיד.

* ידיד ישראל – סנדרס הוא ידיד ישראל. נכון, הוא העליל עליה שהרגה 10,000 חפים מפשע ב"צוק איתן". אבל הוא יכול היה להעליל עליה שהרגה 100,000, שהרגה מיליון, שהרגה עשרה מיליון. והוא לא עשה זאת. למה? כי הוא ידיד גדול של ישראל.

* רונית אלקבץ – שמעתי בצער את הידיעה העצובה על מותה של רונית אלקבץ. כל כך צעירה! איזה בזבוז.
כך כתבתי על סרטה "גט": כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כה מטלטל, כה חודר חדרי בטן, כמו סרטם של רונית ושלומי אלקבץ "גט, המשפט של ויויאן אמסלם". מבחינה אמנותית זהו סרט יוצא דופן באיכותו, תסריט נפלא ומשחק מעולה של כל אחד ואחד משחקניו, ללא יוצא מן הכלל. וכך, סרט המוגבל כולו לדל"ת אמות של בית המשפט מצליח לרתק את הצופה. אין זה סרט מתאים למי שרוצה לצאת בערב ליהנות, לערב של פאן. זהו כתב אישום חברתי המחייב חשבון נפש של החברה הישראלית.
הסרט מציג את סיפורה של ויויאן אמסלם, שהתחתנה בגיל 15 וכבר שנים רבות מנסה להשתחרר מכבלי נישואיה האומללים, המאמללים את חייה, ואינה זוכה לחופש הבחירה האלמנטרי הזה, בשל שיתוף פעולה בין ממסד רבני אטום ומסורת ותרבות פטריאכלית בחברה של יהדות מרוקו, הבאה לידי ביטוי בסירובו של בעלה הקנאי לתת לה גט.
דרך סיפורה הפרטי של ויויאן, אנו נחשפים לבעייתן הקשה של מסורבות הגט, אך במעגל השני – במצבן הנחות של נשים התלויות בממסד הרבני בענייני נישואין וגירושין בתוקף חוק המדינה. הסרט הוא קריאה לתיקון חברתי ודתי. לתיקון המונופול הדתי האורתודוכסי על נושא האישות, לתיקון הממסד הדתי הנשלט בידי קיצוני החרדים ולתיקון הדת מחילול השם של פגמיה.

* ביד הלשון: מחלף מסובים – "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."
בני ברק העתיקה לא היתה במקום בו נמצאת היום בני ברק אלא קילומטרים ספורים מדרום לה. המקום המדויק הוא בסמוך למחלף מסובים, בפארק אריאל שרון, לשעבר מזבלת חיריה.
הרצון להנציח את מקומה של בני ברק העתיקה בשמו של מקום חדש – ראוי ויפה. ראוי אף להנציח זאת באמצעות הסיפור המפורסם ביותר מבני ברק העתיקה, והוא סיפור ליל הסדר המכונן של רבי עקיבא וחבריו, שבו עוצבה דמותו של ליל הסדר, אחרי חורבן הבית, כלילה שתוכנו הוא "לספר ביציאת מצרים."
אולם יש משהו מוזר בכך שהשם הוא "מסובים". הרי מה זה מסובים? יושבים בהסבה. כאילו, אם ירצו להנציח מקום שבו חתמו שני מנהיגים על הסכם שלום היסטורי, לא יקראו לו, למשל, דרך השלום, אלא "דרך היושבים" כי השנים ישבו שעה שחתמו.
אולם זה היופי בטקסט קאנוני לאומי. המילה "מסובין", אפילו כאשר היא מעוברתת ל"מסובים", מצויה כל כך עמוק במחזור הדם התרבותי שלנו, כך שהיא מעוררת אוטומטית עולם של אסוציאציות לטקסטים של ליל הסדר, לטעמים ולריחות של סדר הפסח.