רומאן

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ו
[חלק ראשון]

אשלח לךְ זר פרחים ואכתוב: "הפרחים שלא נתתְ לי אינם נובלים לעולם." אלוהים קטנים היא האישה, שאפשר למששו בידיים. "מדוע גירשת אותי, עפרה?" שמע את עצמו מדבר בקול רם, והביט לצדדים במבוכה והחל שורק כדי לפזר את חשד דיבורו אל עצמו. משוגע. לעזאזל. אפילו קיקי החתולה יותר חשובה לך.
האם היה צריך לבוא אליה בסיפורו הישן? בשנים הראשונות לאחר מות אביו היה כואב יום-יום את השינוי ואת העקירה מן המושבה. עברו שנים והפצע לא רק נרפא אלא גם הגליד. הצלקת שנותרה היא בגדר אותם דברים עליהם אומר אריסטו כי "לעבר יש תכונה כזאת, שאפילו האלים אינם יכולים לשנותו." אך כמו היסטוריון, כך גם כל אחד מאיתנו כותב מחדש את תולדות העבר על פי תחושותיו בהווה. ולכן, דווקא הערב... הוא נזכר, צהרי יום קיץ, מוצפים שמש, והוא ילד בן תשע, רץ ומקפץ יחף מגבול החצר אל שדה שלף המשתרע עד לכפר הערבי, מדלג ורומס בעקביו את גבעולי הקש הקטומים, אשר דקירותיהם מדגדגות בכפות רגליו. והוא שר את החלק האחרון של הסימפוניה מן העולם החדש – טַה, טַה, טַה, טַטַטַם, טַה, טַה, טַה... עדיין אינו יודע אפילו את שמה, רק זוכר לה כל שנותיו הבאות את חסד היותה היצירה הראשונה שאהב. הוא היה רוצה לזכור יותר פרטים על אודות אביו, אבל מחסום בלתי-נראה עומד בינו לבין גן-העדן ההוא. ונדמה היה לו כי הדרך אל ילדותו נחסמה. והוא אמר לעצמו כי אולי כאשר יזקין יחזרו ויעלו בפניו שנותיו היפות, אשר בטרם האסון.
הוא ברח ממרכז העיר, היכן שאנשים רבים מילאו את הרחובות ואת המדרכות וחלפו על פני חלונות-ראווה מוארים בדרכם לבתי-הקולנוע. הוא פחד לפגוש מי ממכריו שיראה אותו מסתובב לבדו במוצאי-שבת בלי חברה.
העסיקה אותו המחשבה כיצד נראה כל אחד מן העוברים והשבים בשעת מישגלו. הגברים לא עניינו אותו. מתנשפים כחיות. הוא עקב אחר זוג צעירים והתבונן אל הנערה, בוחן את אותה ארשת רצינות, איפוק ומעשיות ששיוו גאווה לפניה. אולי היא סטודנטית. הליכתה הנשית והמתנודדת, חצופה וגם חלומית, העקבים מרימים את ירכיה, והן מתנועעות לנגד עיניו בהתנשאות קלילה וזהירה, שאינה מרמזת כלל על אותו הגוף עצמו, שעה שהוא שרוע באנקת ייחומו ומתפתל, והפנים נעשות פראיות ומתכערות, והרגליים נפערות לרווחה ומפרכסות באוויר בלי בושה.
ועפרל'ה? עפרה הקדושה שלו.
הוא השתרך אחרי הזוג עד שהבחור הרגיש במבטיו.
ברחוב קינג-ג'ורג' פסע בצעדים רחבים ומהירים וירד לעבר תחנת הרכבת, שם נכנס לשדה טרשים, בין צלליות כהות של עצי זיתים, מול הר ציון. ישב על אבן גדולה ומולו חומת העיר העתיקה והגוש האפל של חורשת העצים והכנסייה אשר על ההר. עכשיו נגמר היומן ומתחילה ההצגה השנייה, אמר לעצמו, – יכולנו להספיק ללכת לסרט, יכולתי עוד להישאר אצלה. מה היא עושה הערב? כדאי לצלצל אליה? יכולתי להציע לה לצאת לרקוד בבאר. אפשר ללכת ל"טאבו", ל"May Bar" או ל"בכחוס" של הסטודנטים. אבל פוליק אינו יודע לרקוד ולא היה מעודו במקומות האלה שהם יקרים מאוד, גם אינו לבוש כהלכה, אפילו ז'קט ועניבה אין לו.
ירושלים יפה? מה זה עוזר לו בלי עפרה, לכן הלך וצלצל אליה וההעזה שלו השפיעה עליה והם נפגשו, וברחוב שינה את התוכנית והציע לטייל בעיר והיא הסכימה, והם יורדים ברחוב קינג-ג'ורג' ובעברם מול הר ציון היא שואלת, "לאן אתה לוקח אותי?" והוא אומר, "בואי נשב כאן מקום יפה," ולקח אותה בדיוק לאותו סלע שעליו ישב לפני שעה קלה ועדיין עקבות פסיעותיו ורגבים שחפר ושיחים שמולל בקרקע, אבל אינו מספר לה שום דבר ואומר כאילו גילה את המקום לראשונה, "תראי כמה הנוף יפה כאן, ולמטה גיא בן הינום, והשכונה הזאת, מה שמה, אבו-טור, היית שם פעם?" והיא אומרת, "לפעמים נדמה לי שבנו את הר ציון ואת החומה במיוחד בשבילי, רק הירח לא אומר לי אף פעם שום דבר."
"כן עפרה, ירושלים יפה רק למענך, והחומה וההר ניבנו כדי לקשט את הלילה שאת מסתכלת בהם, גם אני חושב כי לירח אין שום משמעות, לא אהבתי אותו מעודי. ישבתי על האבן הזאת לפני שצילצלתי אלייך והייתי עצוב אבל עכשיו את איתי ואני אוהב אותך, את האדם היחידי בעולם כולו שאיכפת לי ממנו, ואני מאמין שאת עודך בתולה ומחכה לי שאהיה הראשון אצלך."
לא, לא כך, אלא – כשאני איתך יש לי חשק להגיד את המילים שהשטן ציפה שפאוסט יאמר לרגע החולף: "התמהמה נא, יפית כל כך." ואם תתעייפי נלך לחדרי שקרוב לכאן יותר מדירתך, אפשר לעלות דרך שכונת טלביה ולהגיע לרחביה. מרטין בובר גר שם. הוא אומר שאנחנו קיימים רק כאשר מולנו יש מישהו שאפשר ליצור עימו קשר אמיתי, לכן אני לא מוכן לוותר עלייך. בבסיס-הטירונים היה רב-סמל ושמו מחלוף, שצעק בחדר-האוכל על אחד הטירונים ואמר כי ישלח אותו בלילה אל ראש גבעת המחצבה להדליק נר על הקטן. הוא מחלוף אשר בלילה הראשון לבואם אל הבסיס, בתום המסע המזורז להכרת החגור, נשא נאום בזו הלשון:
"עכשיו הצבא דואג לכם שתלכו לישון היטב כדי שתוכלו לקום מחר בבוקר בריאים ורעננים כאילו זה עתה יצאם מכּוּס-אימכם!"
מה מצאת באורי בן-עמי שראיתי אתכם הולכים יחד ברחוב בן-יהודה? הוא טיפש אבל נמצא במקרה קרוב למגפונים ולכן קולו נשמע. ליכוד העם הוא שחיקת היחיד. החופש הוא סירוב למלא פקודה והוא אנרכיה ופרשת לבון ואבא שלי. הערבים מעמידים בפנינו ברירה – להתלכד בעקבות הפחד או להתפורר מתוך חולשה. לכן אני לא חי את החיים שאני רוצה אלא את הללו שנאצר רוצה בשבילי ולבון רוצה ובן-גוריון מחליט ומחלוף צועק והש"ב עוקב וגם הם לא פועלים מרצונם החופשי אלא מתוך הכרח ותלויים אחד בשני כתיאטרון בובות שמושכות בחוטים של עצמן.
ואם תתנגד יגידו לך אין ברירה אחרת, זאת המדינה שלנו ואם לא פרשת לבון אז אושוויץ. בסיס-הטירונים עדיף על מחנות-הריכוז כי טוב הישראלי החי מן היהודי המת. שם על החומה יושב ליגיונר ירדני והוא יכול לפתור את כל הבעייה האכסיסטנציאלית שלי בירייה אחת.
יוחנן בן-זכאי, שאולי פסע כאן ממש בשדה הטרשים בחשכת הליל ונמלט ליבנה, היה בוגד. אלפיים שנה הזריעו היהודים הבוגדים את נשותיהם בגלות, ובמסתרים עבר דם המכבים ואחרוני מצדה מדור לדור עד שקמתם הדור האחרון בריאים ורעננים כאילו זה עתה יצאתם לאוויר העולם מכּוּס-אימכם בבסיס-הטירונים של מדינת ישראל ומי שלא מחזיק מעמד שיאבד את עצמו לדעת. "אם קשה לפרקים קצת הדרך / מעיקים התרמיל והחום / אם דברים מסתדרים רק בערך / והבית רחוק כחלום..."
ומכתבייך הנדירים במעטפות תכלכלות מתוצרת חוץ שהדיפו ריח בושם נייר ענוג, בערב בחזרה מן האימונים המפרכים, בצריף החלוד והמסוייד לבן, לאור מנורת חשמל חשופה, על מיטה שמכוסה שמיכה אפורה ועליה מונח הציוד ב"סידור מיטה" צבאי, הקו ישר כסרגל יחד עם המיטות האחרות. בבוקר היינו מיישרים את התרמילים בחוט הנמתח מקצה הצריף ועד סופו. ואם אתה זקוק למיסדר חולים עליך למצוא שני חברים שיוותרו על ארוחת הבוקר ויעזרו לך לסחוב את המיטה עם כל הציוד אל מחסן הפלוגה, ורק אחר כך קיבלת רשות לגשת אל הרופא. וכאשר גם זה לא עזר הצטוו המבקשים מיסדר חולים להביא את המיטה עם הציוד אל מול המירפאה בקצה המחנה.
וטעם עונשו של חגור צמוד, ללכת כל היום, גם לארוחות ובמנוחה, עם חגור מסע צמוד לגב. אחדים נשלחו לבית-סוהר. מן הגרעין של פוליק, תודה לאל, יצאו לכל היותר בעונשי חגור צמוד ומיסדרים נוספים, שלא לדבר על 'רונדלים' וחפירת בורות (צדוק המ"כ קבע מידתם למהדרין: "מטר על מטר על מטר על מטר") כדי לקבור נאד או בדל-סיגריה, אבל איש לא נאסר, לא נשלח לבית-המשוגעים, לא התאבד, ורק אחד ערק מן הצבא.
למכתבים היה טעם של בית ושל חלום נכסף ושל געגועים שצובטים בליבך עד לבכי בתוך הערבוביה בה אף לרגע אחד אינך לבד ואינך חופשי ותמיד רעב ונירגן ודואג לניקיון הנשק ועייף ואינך מסתדר עם לוח הזמנים הדחוס. לישון בלי סדינים תחת שמיכות צבאיות שמגרדות אותך, ובחלומך אתה מטייל יחף עם מריצה ברחוב חובבי-ציון אל החנות של איכילוב כדי להביא תערובת מספוא לעופות ולעז, ולהתעורר מגורה לפנות בוקר באמצע חלום על אסתר מונשיין שהיתה הבחורה הכי מכוערת בכיתה ושמה נשכח ממך כבר שנים והיא מתפשטת למענך בבית בודד על שפת הים בתל-אביב, תל-אביב שרֵיקה לגמרי מבתים ומאדם וכולה גבעות חול כשטחי האימונים. אסתר מונשיין ששדיה תופחים למגע שפתיך, ושפתיך נוגעות בבשרה האדמדם. היא ולא עפרה הטהורה והנכספת שעומדת ומביטה לעברך באותו רגע חלומי, ואתה יודע שהיא רואה שאתה בוגד בה ואינך יכול להתגבר על התשוקה הנוראה שאוחזת בך להחזיק באסתר מונשיין, עד שמקיצות אותך צעקות ההשכמה וזריקת השמיכות מעליך בידי המדריך, ובגדיך לחים ומדיפים ריח זרע טרי, ואתה יוצא אל בוקר חורף חשוך וקר בנעליך הגבוהות ובמכנסיים קצרים ובגופייה לריצת בוקר של כך וכך קילומטרים, שבוי במסורת המפוארת, לרוץ או לשיר: "לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!" אף לא רגע אחד של מנוחה או הליכה. כך טוב לרוץ עד שמתקצרת עליך נשימתך ורגליך כואבות ושריריך מתכווצים ונדמה לך כי לעולם לא תוכל לעשות בריצה את הדרך חזרה למחנה, אבל אתה כבר לא קופא מקור אלא מזיע ומטומטם.
אתה רגליים ושלוש דקות לגילוח ורובה שדורש ניקוי קפדני (מיסדר נוסף בצהריים!) ונעליים שחייבות בצחצוח ואת-חפירה וכלי אוכל (מחלוף ימרח את השמן השחור על פרצופך!) ורצפת הצריף שצריך לשטוף ומיטה שיש לסדר ובארוחת-הבוקר לצעוד בשלשות אל חדר האוכל ולעמוד שעה ארוכה עמידת דום זקופה עם ה'מסטינגים' תחת לבית-השחי ולהיכנס שורה-שורה לפי פקודה, קפה תפל וביצה פולנית קטנה ועגבנייה רקובה, ולהילחם על כמה פרוסות לחם שטומנים בכיס כדי שיהיה מה לכרסם במשך היום כשהמעיים מציקים ברעב.
ועל מה אתה חולם בסך הכול? להמליח מלפפון טרי של ראשית הקיץ ולאכול אותו על קליפתו הירוקה, ללכת בתרגיל של התגנבות יחידים שעה ארוכה לבד במשעולי הפרדסים ולקנות רבע קילו גבינה לבנה ורכה וחצי כיכר לחם טרי או לחמניות בצרכנייה של מושב נידח, ולזלול.
והיום בו הבנת שיש הוראה להעניש אותך במיסדרים נוספים ביום ובלילה ובשבת ואפילו אתה וכל חבריך למחלקה ניקיתם את גרגיר האבק האחרון בצריף כשאתם רובצים על הרצפה ומברשות נעליים בידיכם – רק כדי לשבור אתכם.
והייאוש שמכרסם אותך מפני שאין שכר ועונש, רק עונש ושאגות ונאומים אין-סופיים של המ"כים וסמלי-המחלקות בשעות המאוחרות של הלילה על חשבון שעות השינה המעטות שלך, נאומים שמתכוונים לטמטמך ולהשפילך. המאמץ שלכם להיות בסדר ולעשות את המוטל עליכם 'בקבלנות' וללכת לישון – הוא סימן של חופש ושל יוזמה וזה גובל במרד, רק האבסורד שבעונש לפי שמתחשק לנו המפקדים הוא שירעץ אתכם כליל ויעשה מכם חיילים טובים וצייתנים שאינם שואלים שאלות. אל תחפשו היגיון בצבא. אם תתחילו לשאול אחר ההיגיון של כל פקודה אז בשעה שיהיה צורך להסתער מול הערבים סופכם שתתפוררו לכל עבר, עכשיו אתם טירונים עלובים ומושתנים, ועד שתקבלו את סמל חיל-הרגלים עם הרקע האדום – אנחנו נדאג לקרוע לכם את התחת ולהוציא לכם את המיץ כדי שלא תביישו את הסמֶל. הלוחם הטוב הוא צייתן כמו רובוט, ומאולף כמו חיה (אבל חיה רעה!) – ולעזאזל, אני רוצה לעבוד את אלוהים ולא לחשוב כל היום על בסיס-הטירונים ועל הערבים.
ובבואך הביתה לחופש הראשון, אימא שלך אומרת: "אתה צריך להיות גאה שאתה חייל בצבא הישראלי. אבא שלך לא זכה לכך."
ויום אחד בסידרה קורא לך צדוק המ"כ, שלא סיים את בית-הספר התיכון, שתסביר לו מה היא ה-P במפה הטופוגראפית, ואתה אומר לו, מכרה זרחן, וה-P מסמנת פוספור. טוב, הוא אומר, אז מפני שאתה כזה אינטליגנט תרוץ סביב המחלקה. ואתה רץ ומזיע סביב המחלקה הצועדת ומקלל את הרגע בו נפתית להראות את ידיעותיך בכימיה.
הפעמונים החלו לצלצל בעיר העתיקה, מעבר לחומה, ופוליק עזב מאחוריו את הכנפיים השבורות, שמזדקרות כאצבעות גידמות ושחורות אל תוך הלילה, של טחנת הרוח שהקים מונטיפיורי בימין-משה, ועבר על פני מלון המלך דוד ומגדל ימק"א והגיע לקפה אלסקה אך לא נכנס. היה נדמה לו שאם יטלפן משם ישמעו בכל הקפה את תחנוניו. נזכר בטלפון הציבורי שבבית-הדואר המרכזי ברחוב יפו וחזר על עקבותיו וצילצל.
"עפרה, את יודעת שרציתי להזמין אותך לסרט הערב, טוב... אז חשבתי... 'שלושה בסירה אחת' עם... לא חשוב, אז אולי לבַּאר? אומרים ששמח. רוקדים שם. לא? חבל. אבל אַת בטח לא עסוקה הערב? לומדת? טוב אז... טוב, אַת יודעת שכל הערב נורא זיפת לי אני הולך ברחובות ורע לי ואני לא מוצא מקום לעצמי. חשבתי, אולי היית רוצה לטייל, אולי, מול הר ציון, מקום יפה. אה, נכון, אַת לומדת. אני באמת מצטער, לא הייתי צריך לדבר מה שאמרתי אצלך. טוב. אז לילה טוב. ו...עפרה, אפשר לצלצל בשבוע הבא? טוב, טוב, אז נראה. לילה טוב, יקירתי..." אוּף, לכי לעזאזל...! – אני את שלי עשיתי.
הוא ירד בסימטאות נחלת-שבעה וקיצר את הדרך ועלה לרחוב קינג-ג'ורג' מול הכנסת והרחיב את צעדיו, ואת חלקה האחרון של הדרך עשה כמעט בריצה ברחובות הצרים של רחביה, שעצים כבדי מידות סוככים עליהם ומטילים צל כבד-ראש של ברלין ושל פרופיסורים מן האוניברסיטה העברית, ונכנס לחדרו והטיל עצמו על המיטה, נשך את המזרון ומעך אצבעותיו בכר והתאמץ להתייפח. אך למרבית הכעס בגדו בו הדמעות ורק טעם תפל של קש עמד בפיו. הוא ירק את הגבעול שנתלש מן המזרון, לקח מגבת ויצא לרחוץ את פניו.
המים הקרירים קלחו בנעימות, והוא חזר לחדר כשהוא שורק את הפתיחה מתוך "ארבע העונות" של וִיוואלדי, פתח בשיניו את בקבוק החלב שנמצא על הכוננית וגמע אותו בבת-אחת. אחר הדליק לעצמו סיגריה, אבל טעמה היה גרוע כטעם הקש והוא כיבה אותה.
פתאום צחק. "דמעות שבוכים לבד הן דמעות מבוזבזות. איש אינו יודע עליהן."
והסתובב הנה והנה בחדר. חש עצמו קל כנפיים.
"עפרל'ה, אנשים חזקים הם אלה שאין להם בפני מי לבכות."
עשי אותי חזק.
לכי לעזאזל.
והוא הרגיש שעכשיו, בהחלט, אינו יכול ללכת לישון, שהוא מוכרח לעשות משהו, להסביר, ובינתיים המשיך לשרוק את הפתיחה מתוך הנאה עצומה כאילו כל אקורד חדש המתווסף לקודמו מגלה לו דבר מה חדש אודות מצבו, וצר היה לו על שאין עפרה שותפה להרגשותיו, ומה מאוד היה ברור לו כי רק במכתב יוכל להסביר את עצמו בשלימות.
פינה בשולחנו מקום לכתוב, בין דפי העבודה שלו על האידאות הגדולות בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון.
"כאשר יגיע אלייך מכתבי," כתב וקימט את הדף הלבן וזרק אותו לסל הניירות. הוציא דף חדש ונעץ את קצה העט בפיו, מחכה ותוהה כיצד יתחיל, שהרי אפשר לברוא גשר של היגיון אשר ההכרח שבו יאגד אותו ואת עפרה והיו לבשר אחד.
"עפרל'ה יקירה, מוזר לכתוב אלייך, צער השתיקה עומד דומם," האם אני צריך להתנצל שאני מתנצל? לשחד אותה בהודאה בכישלוני, שזה המצב האובייקטיבי, וממנו לטוות את קורי הרשת של ההכרח ההגיוני שהיא תילכד בו אם רק תאמין להנחות הראשונות? ואולי מוטב להעמיד פנים? אבל גם בכך נמצאת התנצלות סמויה, חדשה.

"אנשים שותקים הם אנשים חזקים. לא רציתי לכתוב. רציתי ששתיקותיי יעיקו עלייך יותר מכל פטפוטי הנייר והרהורי החולשה ופורקני חוסר הברירה. כוח באדם הוא מגנט שאליו נמשכים. ואני, אני אחכה לך בתוכי, חזק ובלתי נשבר, סגור ומבלי להרבות מילים – למען תחפצי לפענחני. ואולם עתה אני מיואש ואוכל את זנב העט. צחקי, צחקי, ראשוני סימניה של השתיקה נולדים ממך.
"ואת, האם תביני? בשעה שחושבים היטב את המילים עד לסופן, מוציאים מתוך אלפי אפשרויות של צירוף כמה חוטים סמויים, שאם רק יודעים לטוותם ולערכם כראוי – ניתן לשנות בכוחם גורלות כמו בכלי מלחמה. צריך לחבר מילים שתקשורנה אותך. למצוא הוכחה בלתי ניתנת לערעור. וכך – המילים בתוספת התקווה – תמיד-תמיד תמצינה את כל האפשרויות הפרושות בפנינו, ואת בתוכן.
"שטות, חזקה מכול השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר החי. שתיקה, ומגנטים, צחקי, חה, חה! – את הרחוקה עכשיו, עד שגם שתיקתי אינה מגעת אלייך. הנה, אשוב ואשנן: מילים הן נשק, ועליי לחצבן ולהקציען עד שיכו כסטירות לחי על פנייך השאננות, יהלמו בך כמדקרות חרב וימחצו אותך, למען תישאי לעולם בתוך תוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה, כאָשָׁם – אלה חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי בארות. הה, ואת כאלוהים היית לי. ומי יתן בך רגע של ספק. למען תתחילי להביט לאחור. שם מחכים לך, כעכביש בקוריו, שתתפגרי.
"אם אהיה רע אלייך, את תענישי אותי ותתמלאי בליבך בוז אליי. גם ברחוב לא תעצרי לומר לי שלום בחיוכך שכמו מבטיח תמיד שיהיה המשך. אבל מילים אינן רעל. מילים צריכות לדעת ללטף כמו ידיים רחוקות שאינן מגיעות, להתחנף אלייך ולהרדימך בלחש-נחש קסם, כחליל היוגי בפני הנחש, לתפסך, לעטפך – – –
"שוב שטות. מוטב שאשתוק. את ידעת שהלב הגאה עומד בדד. הבכי מבריח את רואהו, והחוזר על עצמו נותר בלי שומע. כוח באדם אינו צריך שיהיה מגנט. מספיק שיהיה חתול קטנה, ולו רק תהא קיימת לצידך תמיד. לא! בלי הוכחות. אני יודע, אסורה המילה הוכחה. תחושות החיים צומחות מאליהן. רק אנו משברים אותן במילים וחונטים מגעים שאינם קיימים, במילים שמתבררות כממשיות עוד פחות, ונמוגות. ראי, המכתב ששלחתי לך מאשר את כל הכתוב בו. אם אקרעהו לגזרים תהא זו ההתנצלות הקשה ביותר.
פוליק שלך."

והוא הרגיש שאם ישלח עכשיו את המכתב, הכול אבוד, הוא מסגיר את עצמו. אבל, אמר לעצמו, למילים יש השפעה, ויצא החוצה לזרוק את המכתב לתיבה. מה היא עושה עכשיו? אולי מישהו אחר צילצל אליה ולקח אותה?
צריך לעשות סיור ב"בכחוס", ב"טאבו", ב"May Bar", אבל, אם היא שם, מה יעשה? צריך לעבור תחת חלונה. אם אור, סימן שהיא באמת לומדת. סימן? ואם חושך? זה אומר? יצאה או נשארה? לבד? או לא? לא. צריך לצלצל.
והוא עלה שוב למרכז העיר, בקפה "פינתי" ניצב הטלפון קורץ לו מעל הדלפק אך שני אנשים ישבו סמוך למכשיר, לכן המשיך ועלה עד לדואר המרכזי שברחוב יפו והסתובב שעה ארוכה ליד מכשיר הטלפון הציבורי, עד אשר פקיד הלילה הציץ בו בחשד מעבר למחיצה המזוגגת ושאל:
"אדון, אין לך איפה לישון?"
"לא, זה בסדר." אמר וחייג.
"הלו, הלו?"
הוא שמע את קולה וכוח לא היה בו לענות לה.
"לא שומעים, מי שם? דֹב... הלו... הלו?"
טריקה.
כלבה ארורה אחת.
כאשר הגיע חזרה לביתו כבר החל השחר עולה, ומגדלי הכנסיות מעל חומת העיר העתיקה כמו שחה קומתם באפרורית הבוקר. מה שמרגיז אותי ביותר הוא שאינני משתנה אף פעם. לא מתפתח. למה לא נולדתי באירופה? קודם כל הייתי רואה את חוץ-לארץ, יודע שפות וספוג תרבות קלאסית. אבל אושוויץ? נכון, אז טוב שאני פה. אבל יש לך מורשת, התנ"ך? נכון. התנ"ך טוב לחידונים של ראש-הממשלה ולמליצות של הספרות העברית מאברהם מאפו ועד אורי בן-עמי, שאילו היה ישר היה צריך להודות: "בשפת אימי אינני יכול לכתוב משפט אחד בלי להזיע, להיות מצחיק ולא מלאכותי, עצוב אך לא דוחה, קל ולא שטחי, אנין ולא משעמם, וכשאני צוחק על עצמי, אני מעורר רחמים."
הוא הגיף את התריסים והטיל עצמו על המיטה ונרדם בבגדיו, ונדמה היה לו שהוא חולם שהוא בוכה, וחמימות נעימה זחלה מגבו ונמסכה בכל אבריו, "לו יכולתי לעלות על מטוס ולהגיע לפאריס, ושיהיה לי הרבה כסף, ונשים כל כמה שארצה. שם אין בושה לקנות אהבה."

המשך יבוא