על ספרה של רוחמה אלבג
"אל המקום – בדרכים בעקבות סופרים"
מכון מופת-כליל, 2015, 310 עמ'
ד"ר רוחמה אלבג, מומחית גדולה ואוהבת גדולה של הספרות העברית, מתארת בספר "אל המקום" את נדודיה בין העיירות במזרח אירופה, בהן נולדו וחיו, ואליהן התגעגעו, היוצרים הגדולים של ספרות התחייה.
על יצירת עגנון היא כתבה את עבודת הדוקטור שלה, והיא מתחילה את ספרה בסופר זה ובעיר הולדתו בוצ'אץ', המתוארת ברבות יצירותיו ("והיה העקוב למישור", "בדמי ימיה", "סיפור פשוט", "אורח נטה ללון", "עיר ומלואה" ועוד). המחברת משתדלת לבקר בכל שכיות החמדה של העיר הזו, ושל ערים רבות אחרות, ולמרבה הצער, רק שרידים נותרו, ולעיתים הם מאכזבים ואף מכאיבים: בתי ספר וגימנסיות של יהודים נעלמים, בתי קברות נהרסים, ואף נעלמים. בנייני בתי כנסת משמשים כמפעל לייצור וודקה (בעיירה זבארז', עיר הולדתה של אידה פינק), משמשים ככנסייה (בשקלוב, עירו של זלמן שניאור), כמנסרה (בצ'רנוביץ, עירם של איציק מאנגר, פול צלאן, אהרן אפלפלד), כאולם התעמלות (בעיר רובנו, בה נולדה אימו של עמוס עוז).
המסעות של רוחמה אלבג מתפרשים על מיספר ביקורים בשנים שונות. היא מזכירה את קורות הערים, ואת קורות הקהילות היהודיות שהתגוררו בהן, לעיתים במשך מאות שנים, ועל כולן בא הכורת: פרעות חמלניצקי, "סופות בנגב", פרעות פטליורה ודניקין, ולבסוף מוראות השואה שלא פסחה על אף אחת מהערים.
המחברת מתארת איך הפכו בזו אחר זו הערים "נקיות" מיהודים. חלק מהסופרים היו עדים לזוועות שביצעו הגויים ביהודים: אביו ואחיו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נרצחו בפוגרום; יעקב אורלנד היה עד לרציחתם של סבו ושל דודותיו. על עורפו של אביו הנחיתו גרזן, ואילו הוא ואימו ניצלו בשל רחמיו של נזיר. בקולומיה שרפו קלויז על המתפללים, ואלה רק רמזים לשבר הענק שפקד את יהדות מזרח אירופה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

אזכיר חלק מהערים והעיירות הנידונות בספר, מלבד בוצ'אץ', שהוזכרה לעיל: מיכאילובקה, הכפר של שאול טשרניחובסקי, שמתאר ב"מעין אבטוביוגרפיה" ובאידיליות שלו ("ברית מילה", כחום היום", "חתונתה של אלקה") את ההווי בו, ובכפרים שסבבו אותו. טשרניחובסקי מזכיר ביצירתו ("האדם אינו אלא") את הערבה הענקית והפסלים העתיקים, והמחברת מוצאת את חלקם אסופים בתוך מוזיאון. מעניין שבימי הפוגרומים יהודי הכפרים מצאו מקלט דווקא בכפר של מהגרים גרמנים, שהובאו למקום על ידי הצארינה יקטרינה הגדולה.
עיירה אחרת היא ביאליקמין, עירו של אורי צבי גרינברג, שבשיריו הוא מדמיין נקמה בגויים שרצחו את בני משפחתו.
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נולד במז'יבוז' (שם שוחזר בית המדרש של הבעש"ט), ממנה עבר לדובובה, עליה כתב ב"מעירי הקטנה" וביצירות נוספות.
זבארֶז' היא עירה של אידה פינק, אשר יחד עם אחותה אלזה הצליחה לשרוד את מוראות מלחמת העולם השנייה בזכותן של תעודות מזויפות, ולעלות לישראל (1951).
לבית הרב, אביה של דבורה בארון, בעיירה אוזדה, בית מידות שעדיין קיים, לא מרשים למחברת להיכנס. דבורה בארון עברה למינסק ולקובנה, וב-1910 עלתה ארצה, וגורשה למצרים – גורלה של יהודייה נודדת.
את המוראות שעברו על יעקב אורלנד הזכרתי בקיצור לעיל. הוא נולד בעיירה טטייב, ומשם עבר לקייב, על שתי הערים הוא כתב פואמות, והמחברת הסתמכה על התיאורים שם ופסעה ברחובות שתי הערים. ברוב המקומות בהם עברה המחברת אין כמעט זכר לעבר היהודי ולרציחות ההמוניות שהתרחשו בהם.
בעמק באבי יאר יש אנדרטה לזכרם של 150,000 יהודים שנרצחו שם. השלטון הסובייטי התכחש לאירוע הזוועתי הזה, סופרים בעלי מצפון כמו איליה ארנבורג ויבגני יבטושנקו לא היו מוכנים להסכין עם ההתעלמות הפושעת, אבל מסתבר שרק ב-1991 הוקמה האנדרטה המוזכרת לעיל.
שמשון מלצר כתב פואמה על חיסול יהודי עירו טלוסט, שהפכה להיות "נקייה" מיהודים ב-1943. על העיר ברודי כתבו שלום עליכם (ב"מוטל בן פייסי חזן"), דב סדן ("ממחוז הילדות"), עגנון ("הכנסת כלה", "תמול שלשום"). גם ש' אנ-סקי ויוסף אהרונוביץ' קשורים בעיר הזאת.
רובנו היא עירה של פניה, אימו של עמוס עוז ("סיפור על אהבה וחושך"). בעיר הזאת היו ונהרסו 30 בתי כנסת, והאחד שנוסד ב-1874, ושרד – וכאמור לעיל – משמש כאולם התעמלות.
פטליורה, שהיה אחראי לרצח של עשרות אלפי יהודים – נחשב לגיבור באוקראינה, כמוהו כמו בוגדן חמלניצקי, הצורר מאמצע המאה ה-17, שהעיר קייב מכבדת את זכרו באנדרטה מפוארת.
בעיר רובנו היתה גימנסיה עברית מפוארת שזכתה לביקורם של ביאליק, טשרניחובסקי, איתמר בן אב"י, ובין הלומדים בגימנסיה זאת נמנה גם משה תהיליםזאגער, הלא הוא דן בן אמוץ. המחברת מזכירה את יער סוסנקו, שם נרצחו 21,000 יהודי העיר.
איציק מאנגער, ששלט בלשונות רבות, בחר ליצור ביידיש, והמחברת עוקבת אחרי נדודיו הרבים כטרובדור יהודי: קולומיאה, סטופצ'ט, צ'רנוביץ, יאשי, ורשה, פאריז, לונדון, ניו-יורק, תל-אביב. צ'רנוביץ היא גם עירם של פול צלאן, שזכה בעיר זאת לאנדרטה, וכן, יש בעיר גם מוזיאון לתולדות יהודי העיר. אהרן אפלפלד נולד בכפר ליד צ'רנוביץ, ופרופ' דב נוי נולד בקולומיאה ("של איציק מאנגער") וכתב עליה ספר זיכרון.
אבות ישורון, הלא הוא יחיאל פרלמוטר, התייסר מרה על כך שהפנה עורף לבני משפחתו "הגלותיים", שדרשו בשלומו באין-ספור מכתבים. הוא ראה עצמו חלוץ בארץ-ישראל שצריך להתנתק מחרצובות הגלות. החורבן הנורא של עיר הולדתו "קראסניסטאוו (יהודיהָ, וביניהם בני משפחתו' נרצחו בבלז'ץ ובטראווניקי) – גרם להתפכחותו המאוחרת (מאוד!).
שקלוב היא עירו של זלמן שניאור, שכתב עליה את היצירות "אנשי שקלוב" ו"פנדרי הגיבור". זלמן שניאור, שהתבלט כמשורר כבר בנערותו, ניסה את מזלו גם באודסה (שם נפגש עם מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, רבניצקי, דובנוב). בגלל חסרון כיס ורעב ממש – נאלץ לחזור לעירו, ולנדוד אחר כך לווארשה.
המחברת מזכירה את אורשה, העיר בה נולד ג' שופמן, ואת בוברויסק, עירם של ברל כצנלסון, דוד שמעוני, אב"א אחימאיר, קדיש לוז, רחל כצנלסון-שז"ר ויצחק טבנקין.
בעיר דרוהוביץ נולדו הסופרים ברונו שולץ וש' שלום, הציירים מאוריצי גוטליב ואברהם-משה ליליאן, ומי שלימים יהיה הנגיד הראשון של בנק ישראל – דוד הורביץ. ברונו שולץ, מחברם של "חנויות הקינמון", "בית המרפא בסימן שעון החול" – נורה ב-1942, במקום האירוע מוצב שלט, וביתו הפך לאתר עלייה לרגל.
מאוריצי גוטליב, הצייר המחונן, מנציח בציורו "יהודים מתפללים ביום כיפור" את בית הכנסת הקוראלי, שמתקיימות בו, בחלק מהמבנה, תפילות על ידי חב"ד.
בספרו של דוד גרוסמן "עיין ערך אהבה" הוא מתאר את ברונו שולץ כדג סלמון (מעולם לא הבנתי את גדולתה של "ההברקה" הזאת!) – ואמיר גוטפרוינד "מעלה" אותו לארץ ישראל בספרו "אחוזות החוף".
הבאתי כאן רק טעימות מהספר המלא והגדוש הזה בידע ובאמפתיה גדולה אל הסופרים, הערים בהן נולדו והתגוררו, היצירות שכתבו והנציחו בהן את העבר שהיה פעם, ואיננו. הספר שלפנינו מאמת את הפסוק הנפלא של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה / האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו."

לסיום – שתי הערות:
א. כדי ליהנות מהספר ולהפיק ממנו תועלת – צריך בקיאות לא מבוטלת במכמני הספרות העברית.
ב. הייתי מעדיף שהפרקים השונים יהיו מסודרים בסדר הכרונולוגי של הולדת היוצרים השונים.