רומאן
המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ו
[המשך וסיום]

צבי התבונן בשרטוטי כף ידה. "מה אתה רוצה?" שאלה.
הוא קם מהמיטה והחל מתלבש.
"מה יש?"
"שום דבר."
"אין לי מזל." התחייכה בעצב, והחתולה נכנסה בחשאי לחדר ויללה. "כך זה תמיד. אני, אתה לא הראשון שמגלה. אתה... מה יש, קיקי?"
"לא. לא התכוונתי לשום דבר." ואחר שתיקה. "אני צריך לגשת בבוקר לאוניברסיטה [בגבעת רם, מדובר בתקופה שלפני 1967. – אב"ע]. קחי ממני את החתולה הזאת, אני לא סובל אותה."
"לא. אני מוכרחה שיהיה איתי מישהו. תישאר עוד קצת. נשתה קפה." מבטה היה נעוץ בו בעקשנות, כמבקשת לפענח דבר-מה.
"עוד לא בוקר."
"כבר אור בחוץ. נדמה לי שלא אהבתי אף אחד מעולם. זה נשמע לך מוזר?"
"את יודעת מה, אישה שלימה זה יותר מדי בשבילי."
"אבל איך יכולת כך, בלי אהבה? לאנוס אותי. זה מחפיר, מה שקרה לנו. אני מתביישת."
דבריה הצחיקו אותו. "ברצינות?"
היא שתקה.
"באמת, אל תתחילי עוד פעם. כאילו שלא ראית אף פעם..."
היא קמה והתקרבה אליו בעיניים קרועות לרווחה.
"מה? מה ראיתי?"
"שום דבר."
"אתה מוכרח לשמוע אותי. זה אף פעם לא קרה לי, אני לא כזאת..."
"כבר אמרתי לך, שום דבר!"
"אפשר לסמוך עליך?"
"אגיד שנשרטתי מענף של עץ."
"אתה בז לי, לא? אתה חושב שאני משוגעת?"
"אבל אני לא אמרתי כך!"
"חשבת!"
הוא שתק.
"וזה אותו דבר."
"כן. אבל עכשיו אז אני, אני לא מגנה אותךְ על מה שהיה. היית קצת עצבנית, וזהו. עכשיו תני לי ללכת, טוב?"
"צבי, אתה... חשבת כשזה קרה, מה באמת חשבת עליי?"
"לכל הרוחות, עפרל'ה, אני, אני לא פסיכולוג! ואני היית שמח שאַת, שאני יכול לעזור לך, שזה עושה אותי, נו איך להסביר, הרבה יותר טוב ממה שאני באמת." והוא פנה לקחת את נעליו.
"צבי!" צרחה, "אתה... ריחמת עליי?" מיהרה אחריו. "זה הכול? נדבה? כל מה שאני..."
ולפתע כרעה והחלה מתייפחת ומנשקת את כפות רגליו שצבען שחום ובהיר, ומגען קר כשיש. בושה מילאה אותו. אצבעותיו. "אל תלך, צבי, אל תלך. הישאר איתי. אין לי אף אדם אחד בכל העולם."
"עפרל'ה, בחייך, טיפשה... מה את עושה? הפסיקי! את לא צריכה להשפיל את עצמך. אם זה מה שאת מתכוונת."
"שלא תחשוב שאני..."

המשך יבוא