"מיספר אפס" מאת אומברטו אקו. מאיטלקית אריה אוריאל.
כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור, 2016, 187 עמ'

את ספרו המפורסם ביותר של אומברטו אקו, "שם הוורד", לא קראתי אבל ראיתי בשעתו את הסרט בכיכובו של שון קונורי המבוגר, המבריק. סרט מצויין וחכם.
קיבלתי לחג את ספרו "מיספר אפס" וקראתי אותו בסקרנות בין מטלות רבות אחרות שהיו לי, מקניות ועד הוצאת גיליונות המכתב העיתי. מה אומר? התרגום נראה לי עשוי היטב, מוקפד, עם הערות רבות – כי אומברטו אקו הוא "נֵיים דְרוֹּפֶּר" בלתי רגיל. מזכיר במקצת סופר שלנו שהלך לעולמו, דן צלקה, שספריו שפעו שמות ובקיאות מדהימה בספרות הקלאסית העולמית –שלא פעם פגמו ביכולת הקורא לעקוב אחר המתרחש בהם וגם גרמו לו לחוש רגש נחיתות על מיעוט השכלתו בפרובינציה של העברית.
במשך כל הקריאה הרגשתי כמי שהוזמן לסעודה מפוארת במסעדה יקרה במיוחד, איטלקית, שהמאכלים המוגשים בה הם ברמה גבוהה מדי לטעמו הפלבאי, אבל לא נעים לו להעליב את המארחים, שכולם משכילים ממנו, ובמקרה הזה גם בקיאים ממנו במכמני ההיסטוריה והפוליטיקה האיטלקית במאה השנים האחרונות.
עיקר העלילה נסב על התעקשותו של עיתונאי פאראנואיד לחקור את הריגת מוסוליני ב-1945 – ולהוכיח כי בעצם הרגו כפיל שלו וכי מוסוליני עצמו נמלט לוותיקן, או לארגנטינה, וחי שם עוד שנים רבות בתקווה לחזור לאיטליה, אך מת מזיקנה ואולי גם מעגבת – על סף הגשמת חלומו.
מה אומר ומה אדבר, אתה מרגיש במשך כל הקריאה שהסופר ממציא לך סיפורים, די נקרופיליים לעיתים, פעם היו מכנים סיפורים כאלה בשם "צ'יזבאטים", כמו שחברנו פוצ'ו מיטיב לרקום, אבל של אקו פחות משעשעים מסיפוריו של פוצ'ו. מתח אמנם ישנו, וגם סוף בלתי-צפוי, וגם סוג של הפי אנד, המסתיים בכך שאיטליה כבר מספיק מושחתת – שאפשר לחיות בה חיי פשע בגלוי ואין צורך לברוח לשם כך למדינות מושחתות מסויימות באמריקה הלטינית.
אבל מה? אם הייתי עורך בהוצאת ספרים מוכּרת ומוֹכרת, והייתי מקבל לקריאה כתב-יד של רומאן כזה מאת סופר בלתי ידוע, ששמו אינו הולך לפניו כמחברם של רבי-מכר, ולכן מבטיח תפוצה טובה, ספק אם הייתי ממליץ על הדפסתו – כי הייתי חושש שקריאתו תעייף את הקוראים, שכפי שהספר עצמו טוען, הקוראים אינם משכילים, ובעצם רובם גם די מטומטמים כי דרגת השכלתם ובקיאותם אינה מגיע לזו של הסופר הידען הממציא כול.
אבל באיטלקית לאיטלקים זה כנראה זורם טוב יותר, כמו "אלוף בצלות ואלוף שום" שלנו – בזכות השפע הלשוני המבריק של השמות והמילים.
הספר מומלץ לשם השוואה של שחיתות – לכל אותם קוראים פתאים, בהם לא מעט ממכרינו – המושפעים מאוד מהתעמולה הדמגוגית של התקשורת שלנו הטוענת לשחיתות נוראה הפושה בישראל, כאילו כאן אחד המקומות הגרועים ביותר בעולם.

על משפחתו של מוסוליני, מתוך ויקיפדיה: מוסוליני היה נשוי לרקלה מוסוליני לבית גאודי, שהיתה אחותו החורגת. אימה של רקלה הייתה אשתו השנייה של אביו של מוסוליני (או פילגשו בלבד, תלוי במקור). בתם הבכורה אדה נולדה מחוץ לנישואין בשנת 1910. הזוג התחתן בשנת 1915 לאחר מכן נולדו להם שלושה בנים ובת זקונים. ויטוריו (1916), ברונו (1918) שנהרג במהלך מלחמת העולם השנייה כטייס, רומנו (1927) ואנה מריה (1929).
בשנת 1914, שנה לפני נישואיו לרקלה, נישא מוסוליני לקוסמטיקאית רפואית בשם אידה דאלסר במילאנו, ואף היה לו ממנה בן, בניטו אלבינו מוסוליני, בו סירב להכיר. כאשר עלה לשלטון, רדף את אידה דאלסר ואת בנם המשותף, והביא לאשפוזם בכפייה במוסדות פסיכיאטריים, ואף למותה של אידה ב-1937 ורציחתו של בניטו אלבינו ב-26 באוגוסט 1942.‏ את העיתון "איל פופולו ד'איטליה" הקים מוסוליני בכספה של אידה.
במהלך נישואיו ידע מוסוליני פרשיות אהבה שונות. היהודייה מרגריטה צרפתי היתה מאהבת שלו במשך שנים רבות, עד שקבלת חוקי הגזע מנעה את המשך היחסים [גם פרשה זו אינה מוזכרת כלל אצל אומברטו אקו].
מ-1932 ניהל מערכת יחסים עם אישה נשואה בשם קלארה פטצ'י, שהפכה לגלויה לקראת סיום שלטונו. פטצ'י היתה עימו בנסיעתו האחרונה, במהלכה נורו שניהם על ידי פרטיזנים איטלקים, וגופותיהם הושחתו.