בריצתו לתקופת הכהונה הראשונה שלו כנשיא ארה"ב, התחייב ברק אובמה להכיר ברצח העם הארמני בידי טורקיה. השבוע מציין העם הארמני את יום הזיכרון ל"פשע הגדול", כפי שהרצח ההמוני מכונה בארמנית, בפעם האחרונה בקדנציה של אובמה. וגם השנה אובמה הפר את הבטחתו ואיכזב שוב את העם הארמני שציפה ממנו. מסתבר שפחדו המשתק של אובמה מתגובת ארדואן חזק יותר ממחויבותו המוסרית.
אני חש מעט מבוכה, כשאני מותח ביקורת על הנשיא אובמה בנושא זה. מה לנו כי נלין עליו, כאשר מדינת ישראל טרם הכירה בפשע הזה כרצח עם? נכון, ישראל אינה מעצמת על כארצות הברית, אולם כמדינה יהודית, עליה לגלות רגישות יתר בנושא זה.
מדינת ישראל, כמדינה יהודית, הרואה כתפקידה להיאבק באנטישמיות, נלחמת נגד תופעת הכחשת השואה. אין שום שיקול פוליטי או מדיני שיכול להצדיק את הכחשת השואה, טוענת ישראל, בצדק.
האם במאבקנו זה ידינו נקיות? למרבה הבושה, בכך שישראל, מדינת העם היהודי, אינה מכירה רשמית ברצח העם הארמני, היא שותפה, במשתמע, למעשה הנואל של הכחשת הפשע הנורא. יש, אמנם, הבדלים רבים בין שואת היהודים לרצח העם הארמני. השואה ייחודית הן בתכנון ובתיעוש של הניסיון להשמיד את העם היהודי מתוך כוונה להכחידו, והן במיספר הנספים בשואה. אולם רצח מכוון של למעלה ממיליון אזרחים ארמנים בידי התורכים, הוא פשע נגד האנושות, אחד הפשעים החמורים ביותר בהיסטוריה. טורקיה מתכחשת לעובדות ההיסטוריות ומשתמשת בכל הכלים הדיפלומטיים שלה נגד ההכרה בפשע ובאחריותה לו.
למדינת ישראל, כמדינה יהודית, אסור לתת יד להכחשת רצח העם הזה. לא אחת, כאשר הבעתי עמדה זו בעבר, נתקלתי בתגובות המלעיגות על הנאיביות שלי ועל חוסר הבנתי את הריאל פוליטיק. הזכירו לי את היחסים המיוחדים בין ישראל ובעלת בריתה טורקיה, ועל האינטרס המובהק של ישראל בברית אסטרטגית עם מעצמה מזרח תיכונית. אך אותם אנשי ריאל פוליטיק דבקו בעמדתם גם כאשר ארודאן עלה לשלטון והנהיג מדיניות אנטי ישראלית עוינת וקיצונית, בטענה שהכרה ברצח העם תחריף את העימות. עכשיו הם לבטח יזהירו מפני חבלה בהסכם הנורמליזציה הנרקם בין המדינות. מסתבר שאף פעם העיתוי אינו מתאים לפוליטיקה מוסרית.
איני מזלזל באינטרסים המדיניים הכרוכים ביחסים עם טורקיה ואני מודע לנזק לאותם יחסים, הכרוך בהכרה ברצח העם. אולם כפי שכיהודים איננו מוכנים לקבל שיש אינטרס שיצדיק מתן יד להכחשת השואה, כך אין אינטרס שיצדיק שותפות שלנו, כיהודים, בהכחשת הטבח בארמנים.
כאן המקום לציין לשבח את יוסי שריד, שהלך השנה לעולמו – הפוליטיקאי הבכיר היחיד בישראל, שלא נתן ידו להכחשה הזאת, ובהיותו שר החינוך בממשלת ישראל דבק באמת, גם במחיר פגיעה ביחסי ישראל טורקיה. בדרך – הוא נהג כצדיק אחד בסדום.
הגיעה השעה שישראל תכיר ברצח העם הארמני ובאחריותה של טורקיה למעשה. עם כל החשיבות של הריאל פוליטיק, על מדינת ישראל לדבוק במוסר פוליטיק.

2. האובססיה של בן כספית
בתקופת המאבק על הגולן, היינו מפונקים, מבחינות מסוימות, לעומת אזורים אחרים שנאבקו על קיומם. בניגוד ליש"ע, לא נתקלנו כמעט בשיטנה, בשינאה. גם המרים ביריבינו, התייחסו באמפתיה רבה לגולן, להתיישבות בגולן ולמאבק על הגולן. הם הסבירו ש"אין ברירה", ש"אין מנוס", ו"למרבה הצער" וכד'. לא היתה כמעט חדוות נסיגה. לא היו כמעט מי שציפו בכיליון עיניים למראה המלבב של בולדוזרים המחריבים את מפעל חיינו, לריח הדלק של המשאיות שיבואו לעקור אותנו לגרשנו מבתינו, מנחלתנו. כמעט.
הם אמנם היו מעטים, קומץ, אך היו כמה עוכרי גולן. אנשים בעלי אובססיה לנסיגה מהגולן. הבולט שבהם היה אורי שגיא. בהיותו ראש אמ"ן, בתחילת שנות ה-90, הוא הוציא הערכה מודיעינית על פיה חל שינוי אסטרטגי במשטרו של חאפז אל-אסד והוא מעוניין בשלום עם ישראל. לשם כך על ישראל לסגת מהגולן, והמחיר הזה הוא הכרחי, ראוי וחובה לשלמו.
שגיא נאחז עד היום בהערכתו כבחפירות חייו, והפך את הנסיגה כמעט למפעל חיים. כאשר אהוד ברק חתר בכל כוחו לנסיגה מהגולן, הוא לא היסס למנות דווקא את שגיא, אויבו הוותיק, למנהל המו"מ – שלא היה משא ומתן אלא מסר ומתן, כדי להצליח במזימה. מיותר לציין שעד היום שגיא מאשים את... ברק בהחמצת ההזדמנות. עדין, חלום חייו הוא נסיגה מהגולן...
עוכר גולן אובססיבי נוסף הוא אלון ליאל, שבשנים האחרונות המיר את אפיק האובססיה שלו למאבק בישראל בשירות BDS.
באקדמיה, האובססיבי לנסיגה היה המזרחן משה מעוז, שכתב ביוגרפיה על חאפז אסד, התאהב במושא ספרו ושימש מעין דוברו בעברית.
והיה ההמבורגראי עמרי פדן, שהיה ונשאר עוכר הגולן.
גם בתקשורת היו כמה אובססיביים כאלה, כדוגמת עקיבא אלדר ואמיר אורן. אך לא היה עיתונאי בישראל, שהתקרב לרמת האובססיה של בן כספית. במשך למעלה מעשרים שנה, הוא לא הירפה והטיף באובססיה מטורפת לנסיגה מהגולן, איים על קוראיו בסיפורי בלהה על מלחמה נוראה אם לא ניסוג – ובחלומות שלום ורדרדים אם רק ניסוג. כספית, כדרכו, שילב בכתיבתו מידע עם פנטזיות ומשאלות לב, וכך תיאר בערגה את פרטי האו-טו-טו הסכם, עניין של שבועות.
פעם אחת הוא הנחה עימות בפני צעירי מפלגת העבודה שביקרו בגולן, ביני לבין נציג "שלום עכשיו", נדמה לי שהיה זה יריב אופנהיימר, אך איני סגור על זה. בדיון, איש "שלום עכשיו" היה בערך איש האמצע ביני לבין המנחה... גם אחרי שאסד סירב לכל ההצעות, הוא לא הרפה. כאשר המתנגד העיקרי בממשל של שרון לחידוש המו"מ עם סוריה היה מאיר דגן, ראש המוסד, הוא "דיווח" על חוסר שביעות רצונו של שרון מדגן, ועל כך שימיו בתפקיד ספורים... בקיצור, אובססיבי.
בטורו השבת ב"מעריב" יצא כספית נגד קיומה של ישיבת הממשלה בגולן ונגד הצהרתו של נתניהו שהגולן יהיה לעד בריבונות ישראל. זה לא צריך להפתיע. אבל מה שבאמת הפתיע הוא הנימוקים שלו. הוא טען שבדבריו סיכן נתניהו את הגולן, במקום להמשיך לפעול בשקט, כאשר אנחנו יכולים לעשות בגולן מה שאנחנו רוצים. הלו, זה בן כספית?
את תמיכתי בצעדו של נתניהו ובדבריו הבעתי במאמר שכתבתי באותו יום. אך גם בקרב חבריי בגולן חלוקות הדעות על התבונה בהצהרתו של נתניהו. גם בקרבנו יש הסבורים שהוא העיר דובים מרבצם, ואף שאיני מסכים עמם, אי אפשר להתייחס לעמדה זו בביטול.
אבל... לשמוע ביקורת כזאת מבן כספית, האובססיבי לנסיגה מהגולן? מוזר.
לא להאמין. את המשפט הזה כתב בן כספית: "עניינית, ברור שנתניהו צודק. אין היום למי להחזיר את הגולן, לא צריך להחזיר את הגולן, אסור לרדת מהגולן. נוצר מצב חדש, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שמלחמת הכל בכל, שבה מעורבים אל־קאעידה, דאעש ושאר ירקות, תתחולל על שפת הכנרת."
זה בערך כאילו אבשלום קור יכתוב בזכות הביטוי "חמש שקל", אלעד שרגא יציע לבחור בדרעי לראשות הממשלה ובאולמרט לנשיא המדינה ויהודה גליק יטיף למנוע ביקור יהודים על הר הבית.
אז קודם כל, שאפו לבן כספית שאינו סרבן התפכחות כאורי שגיא, על התובנה המאוחרת. נותר רק לצפות האם הוא יודה בטעותו והטעייתו רבת השנים? האם הוא יכה על חטא? אולי יתנצל?
הוא התייחס לכך בדבריו, אך בטרם אציג את הדברים – תזכורת.
מכל ראשי הממשלה שניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן, המסוכן ביותר היה אהוד ברק. ברק היה נחוש לסגת מהגולן וממוקד מטרה כטיל מונחה מכוון. אולם מלכתחילה היה לו קו אדום אחד. בשיחה עם ראשי ועד יישובי הגולן, ביום השבעתו, הוא הודיע לנו חגיגית שאינו רוצה להשלות אותנו, ושהוא יהפוך כל אבן כדי להגיע לשלום עם סוריה, כי אם לא ינהג כך, החיילים לא יעלו על הטנקים ביום פקודה. לא יאומן, אך כך אמר ראש ממשלה ושר ביטחון בישראל. אך כששאלנו אותו על הקווים האדומים שלו, הוא השיב שיש לו קו אדום אחד: "רגלים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת."
יש היגיון רב בתביעה זו. על פי הגבול הבינלאומי, שעל פיו נקבעו קווי שביתת הנשק ב-1949, הכינרת כולה היתה בשטח ישראל. בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, השתלטו הסורים באלימות על חופה הצפוני מזרחי של הכינרת, ושלטו בפועל על כרבע מהכינרת. לא היה כל קייס לתביעתם לנסיגה מחוף הכינרת.
אולם היו שטחים נוספים שהסורים השתלטו עליהם באותה צורה, ובהם חמת גדר ורמת בניאס. אף על פי כן, אהוד ברק הציע לסורים גם אותם. אפילו רביב דרוקר, בספרו "חרקירי", תיאר את הצעתו של ברק לחאפז אל-אסד כנסיגה מ-110% מהגולן.
ב-26.3.00, כאשר הנשיא קלינטון נפגש בז'נבה עם אסד, הוא הציע לו את הצעתו המופקרת של ברק – נסיגה מכל הגולן מלבד חוף הכינרת. תשובתו של אסד היתה חד משמעית – אין על מה לדבר. בכך הקיץ הקץ על 9 שנות מו"מ.
במאמרו ביום שישי, תיאר את הסיפור בן כספית בשתי מילים: "ברק השתפן."
אם ברק היה באמת גבר-גבר, הוא היה מוסר לציר הרשע של אסד, איראן וחיזבאללה גם את הכינרת. אבל הוא השתפן...
אילו, חלילה, ברק היה נוהג על פי עצתו של בן כספית, הוא היה ממיט אסון לאומי על מדינת ישראל. השאלה היום היתה אם הכינרת תהיה בידי דאעש או חיזבאללה.
אבל בן כספית מצייר תסריט אחר: "אם אכן היה נחתם שלום בין ישראל לסוריה, זה היה מוביל לשינוי עמוק בדמותה של סוריה. היא היתה נפתחת למערב, היו מתחוללים בה שינויים מפליגים, וכל זה היה מייצר מצב אחר לגמרי מזה ששרר במדינה ערב פרוץ מלחמת האזרחים."
כמובן, אילו רק קיבל אסד את הגולן, הוא היה הופך את סוריה לדמוקרטיה ליברלית, והעם הסורי, שאותו דיכא בכידוניו עשרות שנים, היה שב ובוחר בו ובבנו, ובין ישראל לסוריה היו שוררים יחסי שלום הדומים ליחסים שבין ארה"ב לקנדה.
דומני שחבל לשחוק את מקשי המקלדת כדי להסביר עד כמה התיאוריה הזאת ילדותית ומופרכת. אגב, זכות היוצרים על התאוריה הזאת אף היא שייכת לאורי שגיא.
אבל גם בן כספית מבין שזאת שטות. ולכן הוא מציג חלופה, הפעם ריאלית: "נניח שירדנו מהגולן, חתמנו על שלום ואז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה. אין ממשלה אחראית שהיתה מניחה למטורללי הג'יהאד להתקוטט על הכנרת. במקרה כזה, כל ממשלה ישראלית היתה משתלטת מחדש על הגולן."
ואללה, פיקניק. צה"ל היה עולה לשחרר מחדש את הגולן, אחרי שהחריב את המפעל הציוני הנפלא שישראל הקימה על הגולן. וכמה חיילים היו נהרגים במלחמה המיותרת הזאת? מאות? אלפים? וכמה היו נפצעים? וכמה טילים היו נורים על כל שטח ישראל?
יש לבן כספית מחסנים של חלקי חילוף לחיילי צה"ל? יש לנו עודף חיילים למלחמות מיותרות?
כל כך קשה לבן כספית להוציא מבדל שפתיו את המילים "טעיתי" ו"הטעיתי"?

3. אויבי השלווה העולמית
התמה המרכזית בספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות", היא – שהאנושות מתקדמת והעולם הופך למקום שיותר ויותר טוב וראוי לחיות בו. זאת, לא רק בשל הישגי הטכנולוגיה, אלא גם כיוון שהנורמות נעשות אנושיות יותר.
לדוגמה, אם בעבר הרחוק הילדים היו רכוש הוריהם, שיכלו לעשות בהם כרצונם כולל להרוג אותם, לאנוס אותם ולמכור אותם לעבדים, ובעבר הקרוב, אך לפני דור או שניים, הכאת ילדים נתפסה כעונש חינוכי ראוי, היום הילד הוא אדם בעל זכויות, וענישה פיסית היא מחוץ לתחום. ניתן להשליך את הדוגמה הזאת לשאר תחומי החיים, ולראות שבסך הכל האנושות מתקדמת כל העת.
אולם ההתקדמות האנושית מעוררת ריאקציה בדמות גורמים העוינים אותה ולוחמים בה. וכיוון שהקידמה הטכנולוגית משרתת גם אותם, הם רותמים אותה למלחמתם באנושות, והישגיהם אינם מבוטלים.
המאה העשרים היתה אף היא חלק מאותה התקדמות גדולה של האנושות, אך באותה מאה היו גם שתי מלחמות העולם ופשעים נוראים נגד האנושות בידי מישטרי דיכוי אימתניים, מצוידים במיטב טכנולוגיית ההרס וההרג. ובראש ובראשונה – החיה הנאצית, שחוללה את הזוועות הקשות ביותר בתולדות האנושות וכמובן בתולדות עמנו.
המאה ה-20 הצטיינה בהתקדמות גדולה בכל התחומים, אך גם באסונות הכבדים. התעלמות מן ההתקדמות או מן האסונות, מעוותת את התמונה ואת השיפוט.
ההתקדמות האנושית נמשכת גם במאה ה-21, וגם מולה ניצבת מפלצת, המאיימת עליה ועל הישגיה – הקנאות האיסלמית הג'יהאדיסטית. הקנאות האיסלמית חותרת בכל כוחה להשיג נשק השמדה המונית. האשלייה שאיראן תהסס להשתמש בנשק גרעיני, אם יהיה בידיה, כמוה כאשלייה שקנאים איסלמיסטיים חמושים בסכינים יהססו לרסק מטוסים אזרחיים אל המגדלים התאומים בניו יורק, או שהיטלר יהסס להשתמש בתאי גזים לרצח המוני מתועש של יהודים.
על האנושות הנאורה להתגונן מפני האיום. עליה להתייצב מולו במלוא התקיפות, ולא לנסות להשפיע עליו באשליות פייסניות. צ'מברליין תיעב את הנאציזם בדיוק כמו צ'רצ'יל, וצ'רצ'יל רצה בשלום בדיוק כמו צ'מברליין. אבל צ'מברליין בחר בפייסנות ובכך היה לאידיוט השימושי של היטלר, בעוד צ'רצ'יל הוביל את האנושות החופשית לעמידה איתנה מול האיום ולהשבת מלחמה שערה, שהביאה לניצחון האנושות על אויביה.
נשיא ארה"ב ברק אובמה הוא מנהיג העולם החופשי. בחירתו אם להיות צ'מברליין או צ'רצ'יל של המאה ה-21, היא שתשפיע יותר מכל על השאלה האם האנושות הנאורה תתקדם, תפרח ותשגשג או שמא ידם של אויביה, הקמים עליה, תהיה על העליונה.
אובמה מייצג ומבטא את הישגי הנאורות – הן היותו האדם השחור הראשון שנבחר לתפקיד החשוב והמשפיע בעולם והן במסרים ההומניסטיים והנאורים נושא. אולם מול האיום האיסלמיסטי, בחר אובמה בקו פייסני נוסח צ'מברליין, ובכך העניק לקנאות הג'יהאדיסטית ניצחונות גדולים המסכנים את שלום העולם.
כאשר אובמה מתבונן בעולם במשקפיים ורודות ורואה את העידן שלנו כ"תקופה השלווה בהיסטוריה," הוא נוהג כצ'מברליין, שהצהיר חגיגית שהוא הביא "שלום בדורנו." כפי שפייסנותו של צ'מברליין שירתה את גדול האויבים של שלום העולם, כך פייסנותו של אובמה משרתת את גדולי האויבים של השלווה העולמית.

4. צרור הערות 27.4.16
* שידוד מערכות – מעבר לכיעור בדבריו של הרצוג על "אוהבי ערבים" והפגיעה בערביי ישראל, הביטוי הזה גם הסיט את הדיון מהמסר החשוב שהרצוג התכוון להציג, והוא הצורך בשידוד מערכות רעיוני, לנוכח התרחקות מפלגת העבודה מדרכה המסורתית – הפטריוטית, האקטיביסטית, הביטחונית, ההתיישבותית והיגררותה אחרי מרצ, הנגררת אחרי חד"ש, הנגררת אחרי זועבי, חד גדיא חד גדיא.
אי אפשר להסתפק בהצגת הבעייה, בלי להציג פתרון. הפתרון הוא חזרה לדרך המלך, דרך הישר. למשל, שמפלגת העבודה תאמץ כבסיס מצעה הרעיוני את מורשת רבין, כפי שביטא בנאומו האחרון טרם הרצח:
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).
מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לדרך הפשרה הטריטוריאלית בניגוד לדרך הנסיגה המלאה.
מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לבטא נכונות לוויתור כואב על חלקים בא"י כדי להבטיח רוב יהודי משמעותי במדינה יהודית דמוקרטית, ותפסיק לדבר על אקיבוש, כאילו אנו קולוניאליסטים בארץ לא לנו.
מן הראוי שמפלגת העבודה תנער חוצנה מגורמים רדיקליים המזיקים למדינת ישראל כמו "שוברים שתיקה" ודומיהם.
מן הראוי שמפלגת העבודה תניף את דגל ההתיישבות, ולא תיגרר אחרי גורמים המתעבים את ההתיישבות באשר היא, ובעיקר בגליל ובנגב, כפי שעשתה כשהצביעה נגד חוק ועדות הקבלה.
אלו רק דוגמאות למה שעל מפלגת העבודה לעשות כדי לחזור לעצמה.

* האובססיה של אלפר לביזוי השכול – רוגל אלפר, האיש הרע הזה, אוהב במיוחד לבוז למשפחות שכולות. בעיניו, אותן משפחות היו צריכות להפוך לשונאות המדינה, שהרגה את בנם, כביכול, ואם אינן כאלו, הרי שהן מקדשות את המוות.
לאחרונה, כנראה לקראת יום הזיכרון הממשמש ובא, פירסם אלפר שורה של מאמרי נאצה גסים נגד משפחות שכולות, ובז להן על גאוותן בבן שנפל או באישה שנרצחה, לעג להן על שהן מאמינות בערכים שעליהם נלחם הבן. ובהנאה מרושעת זרה שתן על פצעיהן.
בעקבות תגובות חריפות שקיבל, הסביר רוגל אלפר את גישתו. הפעם הוא לא התחרע ספציפית במשפחה מסוימת, אבל הדברים שכתב מעידים בעד עצמם, ומסבירים באיזה עולם אפל חי האיש הרע הזה. רוב המאמר הוא ציטוטים של היטלר וגרינג, המסבירים את הצורך בהערצת המוות של החיילים, שהיא כמובן זהה, בעיני האיש הרע הזה, לתרבות השכול הישראלית. "זו תעמולה פשיסטית טהורה... ויש לחנך ילדים שטוב למות כך בעד ארצנו – כי אחרת הם לא יילחמו למען ארצם. כלומר, כפי שגרס היטלר, הילד היהודי בישראל 'חייב להבין שלאגו אין שום חשיבות בהשוואה לקיום האומה.' הפרט מממש את עצמו על ידי הקרבת עצמו בקרב, 'למען ארצו,' עם חיוך על הפנים... ומובן שהאדרת המוות מייצרת השתוקקות אל המוות – הסוף הנאצל. מתברר ששאהיד בעברית זה פטריוט."
אגב, רוגל אלפר דווקא מעריץ את ה"שאהידים" הפלשתינאים רוצחי היהודים, תומך בהם בהתלהבות, ואף כתב מכתב התנצלות למחבל שירצח אותו, שבו השתומם על כך שלקח לו זמן כה רב עד שרצח אותו בצדק, כמי ששייך לעם אקובש.
בדבריו הנוראים של אלפר, היתה גם אתנחתא קומית. האיש הגס ומשולח הרסן הזה כתב: "אין ימניות בלי וולגריות. הזלזול וגסות הרוח הם חלק אינטגרלי מהשקפת העולם הזאת." ו"ימניות", אליבא דאלפר, היא גם גישתה של שלי יחימוביץ', למשל, שהיא בעיניו "נאציונל-סוציאליסטית" כיוון שאינה תומכת בפיגועי הטרור של המחבלים, שהנם לוחמי חירות.

* מהגרועים במכחישי השואה – אלפר יכול, כמובן, לקחת אינספור ציטוטים מצ'רצ'יל, למשל, שהעלה על נס את ההקרבה של הלוחמים בהיטלר; אותם לוחמים שקיימו את הבטחתו לעמו – דם, יזע ודמעות, אך בזכותם המפלצת הנאצית הובסה.
אבל אלפר בוחר לצטט את היטלר, כי האובססיה שלו היא להציג את ישראל כנאצית, כמקובל על הגרועים במכחישי השואה.

* כפיות טובה – האיחוד האירופי מממן את ארגוני ה"שמאל" הרדיקלי. ומה יש לגדעון לוי לומר על האיחוד האירופי? "האיחוד האירופי, למשל, העלוב לא פחות, מוצא צידוקים לחוסר המעש שלו."
מהו חוסר המעש? "ישראל ממשיכה בשלה כי היא יכולה להמשיך. ... את ישראל איש לא עוצר."
איך האיחוד האירופי צריך לעצור את ישראל? את אחד ממאמרי ההשתלחות שלו באובמה, על שהוא עבד נרצע של ישראל ושל ההון היהודי בארה"ב, למשל, הוא הכתיר בכותרת "אנא, בכוח." כלומר, הוא התחנן בפני אובמה שיפעיל כוח נגד ישראל.

*בין אלפר לוויינינגר – מה ההבדל בין רוגל אלפר וגדעון לוי לאוטו ויינינגר? שבניגוד אליו, אין בהם היושרה והאומץ ללכת עד הסוף בדרך שלהם, ולממש אותה.

* בליסטראות על בית המשפט – נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת אברהם אברהם קיבל את עתירתם של תושבים מעפולה נגד רשות מקרקעי ישראל, ופסל מכרז קרקעות לבניית בתי מגורים בעפולה הצעירה, בשל שחיתויות ואי סדרים שהיו כרוכים בו – פגמים מהותיים בהליכי המכרז, ניסוח עמום ומטעה של תנאיו והחמור מכל – תיאום מחירים פסול בין מציעים.
כל הזוכים במגרשים היו ערבים ישראלים. עם פרסום ההחלטה של בית המשפט, הסתערו ח"כים מן הרשימה המשותפת על בית המשפט והחלו מיידים בו בליסטראות מילוליות.
בדמוקרטיה, אין מוסד החסין בפני ביקורת, כולל בית המשפט (והזוכים במכרז הודיעו שיערערו על ההחלטה בעליון, וזו כמובן זכותם שאינה ניתנת לערעור). אולם יש הבדל בין ביקורת עניינית ומכובדת, לבין התנפלות שלוחת רסן של פוליטיקאים, המאשימים את בית המשפט בגזענות. לדידם, על שלטון החוק ומערכת המשפט להגן על שחיתות, אם זו שחיתות של ערבים או הנהנים ממנה הם ערבים. אם שלטון החוק נאבק בשחיתות כזאת, זו גזענות.
הנה כמה ציטוטים של הח"כים הערבים: "החלטה מבישה ברוח ההפרדה של סמוטריץ'... להתיישר לפי שאגות השנאה של המפגינים שלא רצו ערבים בעפולה... מערכת המשפט מפלה בין יהודים לערבים... השופט החליט לעצור את 'נהירת הערבים' לעפולה... מביש... מניעים גזעניים ותו לא... הפרדה גזעית..." וכן הלאה. השתלחות פרועה.
מי שהיטיב להסביר את מה שעומד מאחורי ההשתלחות, היה ח"כ באסל גטאס, בתגובתו: "אנו בני הארץ הזו, בעלי המולדת ובעלי המקום."
במילים אחרות, הוא אינו מכיר בבית המשפט של מדינת ישראל, כיוון שאין הוא מכיר במדינת ישראל. הוא רואה בערבים את בעליה של הארץ, ולכן אין בה מקום למדינה היהודית,ומוסדותיה אינם לגיטימיים בעיניו. כל שאר נימוקי הביקורת ריקים. טיעונו של גטאס, הוא העומד מאחורי המתקפה כולה.

* אבו מאזן ראוי לשבח – נכון שבנאומו באו"ם אבו מאזן העליל על ישראל שהיא הורסת לפלשתינאים את האקלים, אבל מצד שני הוא לא ציין שישראל משתמשת בדם של ילדים פלשתינאים לאפיית מצות לפסח.

* המסכה של טראמפ – חבר המתגורר בארה"ב העיר לי, שדמותו של דונאלד טראמפ, כפי שאני מצייר אותה בכתיבתי, אינו דמותו האמיתית, אלא הדמות שהוא מגלם לצרכים אלקטורליים בלבד.
ייתכן שהוא צודק, איני יודע. אני יודע מה שרואות עיניי. עיניי רואות ביריון, דמגוג, גזען ומיזוגן. האם זו מסכה? אולי. אך אם כן, זו המסכה שהוא בחר לעטות על פניו, וגם זה מעיד על משהו.

* שטריימל למען השלום – עזר ויצמן היה חסיד של הברית בין מפלגת העבודה לחרדים. הוא טען, שבראש סדר העדיפויות יש להעמיד את הנושא המדיני – השגת השלום, ולשם כך יש לגייס את החרדים לתמיכה במהלכים המדיניים, במחיר קבלת רבות מדרישותיהם בנושאי דת ומדינה. בלשונו הציורית הוא אמר: "אני מוכן לחבוש שטריימל למען השלום."
המחלוקת שלו היתה בעיקר עם אנשי מרצ ובראשם שולמית אלוני, שהציבה בראש סדר היום אג'נדה אנטי דתית, וסירבה להפריד בין אג'נדה זו, בשם זכויות האדם והאזרח, לבין האג'נדה המדינית.
חלפו למעלה מעשרים שנה, וציפי לבני חזרה על אותו משפט, באותו הקשר.
בתגובה לדברים שכתבתי השבוע בפייסבוק, ייחס אחד מחבריי את הביטוי לשולמית אלוני. כשהעמדתי אותו על טעותו, חבר אחר שלח לי קישור למאמר באתר "מידה" שבו הביטוי מיוחס לאלוני. בדקתי ב"גוגל" ומסתבר שהשגיאה הזאת השתרשה, וחזרה פעמים רבות.
ובכן, זו טעות. שולמית אלוני מעולם לא אמרה זאת, מעולם לא חשבה כך, כל חייה נאבקה נגד הגישה הזאת, ובמידה רבה הביטוי הזה נועד לנגח אותה ואת גישתה. מי שאמר זאת הוא עזר ויצמן.

* הפלמ"חניקית – בקיבוץ רביבים שבנגב, הלכה לעולמה בגיל 90 רחל סבוראי, בת קיבוץ עין חרוד, לוחמת הפלמ"ח, ידידתו הקרובה של מאיר הר ציון, הצעיר ממנה בשבע שנים שהלכה עמו לטיול לפטרה; אוהבת ארץ ישראל, אוהבת התנ"ך, אוהבת הקיבוץ וקנאית לערכיו ולעקרונותיו, סיירת ואשת עט.
רחל היתה כל חייה נאמנה למורשת הקיבוץ המאוחד ולדרכו של טבנקין. היא היתה מנאמנות הגולן בתנועה הקיבוצית, ובתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, לא הרפתה מראשֵי התנועה ומראשי מפלגת העבודה ותבעה מהם מחויבות להתיישבות בגולן. היא כתבה על כך מאמרים ומכתבים למערכות העיתונות הקיבוצית והיתה פעילה במועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן.
יהי זכרה ברוך!

* מתלמידיו של אהרון – יחד עם מאות אנשים, ליוויתי היום את מורדי שטיין לדרכו האחרונה, בקיבוץ הדתי מעלה גלבוע.
מורדי היה, בעיניי, התגלמות המושג פלורליזם. הוא לא היה "סובלן", במובן שהוא היה "מוכן לסבול" קיומם של זרמים שונים וגישות שונות ביהדות. הוא לא היה "פתוח" במובן שהוא היה מוכן לקבל אותם. הוא היה פלורליסט במובן זה, שהוא ראה ברכה בריבוי הגישות, הדעות והזרמים ביהדות; ברכה לעם היהודי, ברכה לתרבות היהודית, ברכה ליהדות. ברכה של ריבוי ומגוון המשפיע רֹב שפע תרבותי ויצירתי, ומבטיח בכך את המשך צמיחתה של היהדות.
לא בכדי הוא מצא את מקומו דווקא בארגון התחדשות "חילוני", קיבוצי – מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. בקרב חברי המכון הוא חש בית והם ראו בו בן בית. עיקר פועלו היה בקרב הציבור החילוני, אך לא כמיסיונר, ולא כמי שבא אל עגלה ריקה כדי למלא אותה, אלא כשותפי אמת ליצירת ההמשכיות היהודית.
מורדי היה איש רוח ואיש חינוך ממדרגה ראשונה – העמיד דורות של תלמידים, הפליא להעשיר מהידע הרב תחומי, רחב היריעה והעמוק בכל תחומי היהדות וההיסטוריה. הוא הפליא לרתק כמורה, כמנחה וכמרצה, והכל במזג טוב ועדין, ברוח טובה, בהומור משובח ובחיוך.
כהיסטוריון, שהתמחה בעיקר בתקופת בית שני, מורדי ידע שהיהדות מעולם לא היתה מונוליטית, אלא תמיד היו בה זרמים ופלגים רבים. ומצד שני, הוא ידע שכאשר הריבוי היה למוקד של מלחמה וקנאות, הוא היה הרסני. התודעה הזאת שמשה נר לרגליו בכל עשייתו החינוכית והציבורית, במכון "שיטים", באגף לחינוך התיישבותי ובקיבוצו.
הכרתי את מורדי במסגרת פעולתי בתחום ההתחדשות היהודית, היו בינינו שיתופי פעולה בתחום, הערכתי והוקרתי אותו.
שלוש שנים נלחם מורדי במחלת הסרטן, ובחול המועד הוא נפטר, בגיל 62. הניח אישה, חמישה ילדים ועשרה נכדים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוצו, על פסגת הגלבוע, לנוכח הנוף המרהיב של עמק המעיינות ועמק יזרעאל, סמוך לחוות טורבינות הרוח שעל הגלבוע.
מורדי היה מתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה.
יהי זכרו ברוך!

* תמונות נוף הגולן – במהלך הפסח (ושמא גם אחריו?) מוצגת בפארק הוולקני אביטל, ממזרח להר אביטל בצפון הגולן, תערוכת מרהיבה של צילומי נוף הגולן, שצילמו צלמי הגולן. התערוכה היא לזכרו של רונן גלבוע, חבר עין זיוון, דמות מרכזית בקהילת הגולן ובעיקר בענף התיירות בגולן ובעצמו צלם חובב, שנפטר במפתיע לפני כשנתיים. התמונות מציגות את טבע הגולן בעין העדשה של הצלמים תושבי הגולן, כולל בני נוער – תמונות מקסימות של הנוף הגולני עוצר הנשימה.
הפארק הוולקני, הנמצא בתוך מחצבה סורית ישנה, מציג וממחיש את התופעות הוולקניות של הגולן, שהנו אזור געשי. מומלץ במיוחד לבקר בו בשעות הערב (בתיאום) ולצפות בחיזיון האור-קולי.

* ביד הלשון: קן תפילותיי הנידחות – מזה חודשים אחדים, מרכיב מרכזי בעונג שבת שלי, והשבוע זה היה עונג השבת והחג, הוא האזנה לתוכניתו של יואב קוטנר בשבת ב-13:00 בגל"צ על אריק איינשטיין. התוכנית היא ביוגרפיה מפורטת של אריק איינשטיין, הכוללת את כל החומר המוקלט שלו לאורך השנים.
יש לו זמן, לקוטנר. הוא מתקדם לאט לאט, משמיע הכול, את כל הגרסאות של כל השירים. הוא מסביר ומשמיע הקלטות וראיונות עם איינשטיין. לאחר חודשים של שידור הוא הגיע השבוע רק ל-1980, לתקליט "חמוש במשקפיים".
בעיניי, תקליט זה הוא אחת מפסגות יצירתו של אריק ופסגת יצירתו של שותפו לתקליט מיקי גבריאלוב. התקליט הוא שילוב של שירי משוררים עם שירים מקוריים של אריק. בין שירי המשוררים, שלושה שירים של ביאליק: "היא יושבה לחלון", "תאמר אהיה רב" ו"הכניסיני". וכל ההקדמה הזאת נועדה לשיר "הכניסיני". בגרסתו של אריק איינשטיין, ללחנו של מיקי גבריאלוב, הוא שר:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קֵן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

קֵן, עם קו"ף בצֵירה. אולם זו טעות. יש לשיר: קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת. קַן, עם קו"ף בפַתח. בדרך כלל אריק איינשטיין הקפיד על עברית יפה והגייה מדויקת של המילים. פה ושם היו לו שגיאות. לעיתים מכוונות, כמו בפרודיה "אבישג", בה הוא שר "אני מוכרח להיות איתֵך", וכדי להעצים את הפרודיה, הוא הגזים ושר "איתֵייך".
אולם השגיאה הזו צורמת במיוחד, כיוון שזה שיר של ביאליק. אחד היפים בשיריו של ביאליק. והרי לא היה פרפקציוניסט כביאליק שהקפיד על כל תו ותו.
קַן היא צורת הסמיכות של קֵן. כמו זְקַן לזָקֵן. אנו אומרים זָקֵן, אך בסמיכות זְקַן-השבט. זְקַן-השבט הוא הזָקֵן של השבט. אנו אומרים קֵן, אך בסמיכות קַן-תְּפִלּוֹתַי. קַן-תְּפִלּוֹתַי הוא הקֵן של תפילותיי.
שגיאה כזו אינה הולמת את אריק איינשטיין.
מסתבר, שבראיון לגל"צ סמוך ליציאת התקליט, אריק איינשטיין דיבר על כך. הוא אמר שהטעות היתה מכוונת, מתוך חשש שהמאזינים לא יבינו את המילה קַן. הוא אמר שזו טעות שהוא מתחרט עליה, ובשל הטעות הזאת אינו שלם עם התוצאה.