רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ז

באחד מימי נובמבר נמאסה על פוליק ירושלים הקרה שהחורף עומד בשעריה והוא ברח כבר ביום חמישי בערב לתל-אביב.
ביום שישי בבוקר היו שמיים כחולים להפליא, ורוח חמה, להקות ציפורי-נוד עשו דרכן דרומה, והוא הלך לים. הוא עשה חשבון שהכסף אשר חסך מעבודתו בחריש בנגב לפני שנה כמעט נגמר, ועבודה בירושלים טרם מצא. בבית אימו בתל-אביב ציפתה לו הודעה על התייצבות תלת-חודשית ("צו זה אינו מבטל כל צו-קריאה אחר שברשותך"), ובה נאמר שעליו להביא לבדיקה את נעליו הצבאיות. הפתק שקיבל בדואר, ככל צו-קריאה, היה מחריד את ליבו וידיו רועדות, כמין מצב של עילפון ושל ציפייה למה שמחכה לו, עד שפתח אותו ונוכח לדעת לרווחתו כי אין מדובר הפעם ביציאה לאימונים (מה הם רוצים ממנו? לא מספיק להם השבוע שדורשים ממנו לצאת בדצמבר להשתלמות חובשים?). הוא נזכר באימוני הקיץ המפרכים אשר בוודאי ימנעו בעדו לעבוד בקיץ הבא כדי להשיג כסף להמשך לימודיו.
מדוע ברח לתל-אביב? קרוב לשנתיים הוא חי בירושלים וטרם התרגל לשעת יגון הדימדומים שלה. גברת לוי הזקנה היתה יושבת לפנות ערב במרפסת עם כוסית קוניאק בידה הרועדת, ומתבוננת בעיניים נכאות בשקיעה. "אַלְזוֹ רפאל, לא להיות כזה עצוב. אתה להדביק אותי בדפרסיות שלך." היא היתה אלמנה.
כאילו תמיד שכן העצב בליבו. אבל רק בירושלים... כי אף פעם לא היה לו חדר לבד, ורק עתה, משהיה לו חדר... קודם היו הבית ותנועת-הנוער ובית-הספר והצבא והקיבוץ. אין דפרסיה בעין-גדי, כי תמיד אפשר לשכב על הדשא בערב ולשיר עם כולם, "שחקי שחקי על חלומות..." ו"בוא ואשק לך..." – עד שהיו לו כולם לזרא, כמו אחים ואחיות, וכבר לא היה שום גירוי חדש. שם, בחוף ים-המלח, חיפש את השקט ולא מצא. בוואדי סודייר, הוא נחל דוד, התנפלו עליך זבובים סגולים בעקיצות מכאיבות, אפילו ספר לא יכולת לקרא בשלווה. ואת החדר בצריף הצטרכת לחלוק עם שניים אחרים, אפילו לגעת באבר שלך נבצר ממך ביחידות. כמו בצבא. רק בחדרון הקטן והחשוך אצל גברת לוי ידע לראשונה את טעמם המתוק-מכאיב של שקט ובדידות ושעת יגון הדמדומים. בירושלים, רק בירושלים, בין-ערביים, יש בה באותה שעה אחד משישים מטעמו של מוות.
מה מציק לו? – חקרה אותו גברת לוי הזקנה כאשר הבחינה שאינו יוצא עם בחורות, אלא מסתובב שעות ארוכות חסר מנוחה ומחכה לדואר. רק לאחר כמה חודשים סיפר לה על עפרה. "שְׁרֵקְלִישׁ," אמרה, "נורא. בחורות כאלה לא להתחתן אף פעם. אַלְזוֹ רפאל, בֶּסֶר אַיין אֶנְדֶה מִיט שְׁרֵקֶן, אַלְס שְׁרֶקֶן אוּנֶה אֶנְדֶה. יותר טוב קליינע צרות שאתה מוציא עפרה מהראש מאשר עושָׂה לך צרות בלי סוף."
ועוד למד ממנה על דפרסיית האביב, שקשה מכולן, כבר מאמצע החורף היא חוששת מפניה. ויש דפרסיה יום-יומית קטנה ("לאנשים לבד עצוב מאוד לפנות-ערב"), שאפשר לעבור אותה עם כוסית קוניאק קטנה, ולפעמים עוד כוסית אחת קטנטנה, ועוד לגימונת.
בוקר אחד קם בשעה מוקדמת מן הרגיל ופתח לתומו את דלת חדר הרחצה וראה את הזקנה עומדת ערומה באמבטיה ומתרחצת. היא התכופפה לקראתו בבהלה וכיסתה מהר בידה על שדיה הנופלים ובהתה מולו בעיני קצרות הרואי, בלי משקפיה.
מיד אמר סליחה וסגר את הדלת. ובזיכרונו נחרת עור הקלף האפור שלה וגופה הכסוף שנוטף טיפות מים באפלולית החדר. חש עצמו אשם בפניה, כי היה נוהג בדרך כלל לקום מאוחר בבוקר, ומפני כך לא טרחה לנעול את הדלת. כאשר היתה רואה אותו יוצא מחדרו לפני השעה תשע בבוקר, היתה שואלת אותו אם אינו חולה.
הים היה חלק כראי ושקט כבריכה. אנשים אחדים התחממו בשמש על החוף. סוכת המציל נעלמה, וכן הקיוסקים עם דודי התירס המהבילים ומחנות הפעוטות ואימותיהם. במים, שהיו צלולים להפליא, באה לקראתו סירת-דיג קטנה ובה שני דייגים. האחד, בסרבל-עבודה שחור, כיבה את המנוע שבאחורי הסירה (המשמש גם כהגה), והרימוֹ באלכסון עד שניצב כמין זרבובית. השני, שחשב כומתה כחולה, תפס במשוטים. בעל הסרבל השחור זרק את קצה הרשת למים, ומצוף עשוי ג'ריקן אטום סימן את מקומה. ואילו חברו ישב בקדמת הסירה וגבו כלפי חרטומה, וחתר במשוטים, מטה את הסירה במעגל רחב.
בעל-הסרבל, שעמד באחורי הסירה, משך והעלה את הרשת, הצנופה על קרקעית הסירה, והשליך אותה למים בשחררו אותה אמה אחר אמה. שוליה העליונים היתוו בים קו של מצופי-שעם קטנטנים. בהגיע פוליק בשחייה עד סמוך לסירה, כבר נשלם כמעט סיבוב הטלת הרשת. כאשר צלל במים הבחין, מבעד למשקפי-השחייה, במהומת דגים שמתרוצצים, כמנחשים את הסכנה, מול קוריה הלבנים של הרשת. מבעד לקורים השתקפו במים בבואות אור השמש.
מעל לפני המים היה מצב הדברים כך: דגים אחדים, נועזים במיוחד, אשר נסגרו ברשת, הבחינו כי מצבם נואש והם שלפו עצמם בתנופה מתוך המים וקפצו לעומת עברה השני של הרשת. רגע של ריחוף קצר, כשגופם מרפרף ומבהיק בשמש – היה כל אשר עמד בינם לבין החופש.
למחרת השבת בה ביקר אצל עפרה, קם בצהריים תקוף רעב פתאומי והלך לאכול בקפה "חרמון", מול משרד ראש-הממשלה ברחביה. יש ארוחות זולות יותר במנזה של הסטודנטים בקצה רחוב ממילא. לעזאזל הכסף. ישב בגינה הקטנה. עברה אישה זקנה וכפופה, מרכיבה משקפיים ולראשה כובע גרב. לולא הכובע היתה דומה לגברת לוי.
"סליחה אדון?" שאלה, "אתה גומר את המיץ?"
"מה?" נבהל.
"חשבתי, אם לא גומרים, אולי אפשר לקבל טיפה?"
פוליק: "לא, לא, זה אני!"
הזקנה הסתלקה לשולחן הסמוך, שם פשטה יד לנדבה. פוליק התבונן אל המיץ ואל הצלי שבצלחתו, הם כאילו נטמאו והזדהמו מפני לטישת עיניה של הקבצנית. היא רצתה לשתות בכוס שלי! – קם ושילם וברח מן המקום כשהוא משאיר את מחצית ארוחתו על השולחן.
לעיתים הוא עומד במטבח הקטן והחשוך של גברת לוי, מול החלון המסורג, ומכין לעצמו סאלאט. הסכין החד בידו, והזקנה מסתובבת הנה והנה בין הכיור לארונות, ולרוב כבר כוסית הקוניאק בכפה, ואותה שעה מתחיל לפרכס בזרועו שריר אחד, ואותה מהות ראסקולניקובית מקפצת ובאה מולו (החלון מיטשטש כאוויר שרוטט ביום שרב, כמראה עיוועים – כאותו רגע מסנוור בצהרי-יום, טרם פתח את צו-הקריאה) – לשחוט, לתקוע את הסכין בצווארה... והוא נבהל מפני עצמו ומרגיע עצמו במחשבה שכך יצריהם הכמוסים של כל בני האדם, וכל זמן שהוא מצליח לבלום את עצמו, הריהו... עדיין ככל האדם. ואמר אל נפשו, אילו רק ידעה באיזו סכנה היא נמצאת, לא היתה מתאוננת על הדפרסיות והמיגרנות שלה.
הדייגים היו אדישים למראה הדגים שהתחמקו. סרבל-העבודה של מטיל הרשת היה עשוי גומי שחור ומבריק, ולראשו כובע מצחייה אפור ומהוה. בעל הכומתה הכחולה המשיך לחתור, משוטיו פיכפכו בדממת הים, וחולצתו התרוממה והתגלו שולי גופייתו הלבנים. הסירה היתה צבועה באדום עד לקו המים, מעליהם באפור, ושוליה ירקרקים.
השניים השלימו כמחצית הקפה נוספת על הראשונה, בהשתדלם להיטיב את מלכודת הרשת. אז עצרו והחלו לחזור. בעל-הכומתה היכה במשוטים בתנועות מדודות כשקוע במחשבות עמוקות, וחברו משך והעלה באיטיות מתוך המים את הרשת הלבנה, אשר בקוריה הסמיכים ביצבץ, מדי פעם, דג מפרפר שגופו מבריק בשמש בצבע הכסף. דגה רבה לא העלו ברשתם. כאשר סיימו לקח לעצמו בעל-הסרבל שעה קלה של מנוחה, ועמד בסירה מאחור ועישן סיגריה. בעוד השני, שהירפה מן המשוטים, כרע ותלש את הדגים המפרפרים מבין לולאות הרשת והשליכם על רצפת הסירה.
כעבור שעה קלה היה הכול מוכן להטלה נוספת של הרשת. בעל-הכומתה הוריד אל תוך הים את זרבוביתו של המדחף שבמנוע הסירה מאחור, התניע את המנוע, והם הפליגו צפונה אל מעבר לבריכת תל-אביב, מותירים שובל ארוך של קצף לבן במים הירקרקים-כחולים, ומצולה רוגשת בועות של גלים, כראש חץ שהלך והתרחב מאחוריהם.

מדי בוקר בירושלים הוא מתעורר בתקווה לפגוש את עפרה באוניברסיטה. לפני שבוע פגש בה בחנות הספרים, ומתוך רצון לעשות עליה רושם קנה את "תיאיטיטוס" בהוצאת מאגנס, למרות שהיה לו בחדרו הכרך השלישי של כתבי אפלטון בהוצאה ובתרגום אחרים, שהכיל גם את הדיאלוג הזה. בחציפות עמד וטען לעומתה כי התרגום שבידיו עדיף על פני ההוצאה האחרת (למרות שמימיו לא הישווה ביניהם), וכה תקיף היה בדעתו עד שכפה גם עליה לקנות עותק אחד (היא למדה ספרות עברית ופילוסופיה), בהודיעו לה עובדה, שהיא שקר גמור (השד יודע מאין לקח אומץ לכך) – כי הספר נדיר וכמעט אזל. אלה עותקיו האחרונים.
ובאותו אומץ לב סהרורי הצטרף אליה בדרכה חזרה לביתה, עד שמצאה בתור לקו 16 חברה טובה שלה ונמלטה ממנו אליה וישבה עימה יחד ואפילו לא עשתה לו הכרה עימה. כשעמד לצידן באוטובוס, כמעט שלא שמה לב אליו, למרות שהביע דעות אחדות על השירה העברית הצעירה, וגם לעג לספרו החדש של אורי בן-עמי שהוא "מלאכותי", הערה שעליה עברו שתיהן בשתיקה.
במרכז העיר ירדו השתיים והוא העמיד פנים שעליו לרדת בתחנה הבאה, אלא שנמלך בדעתו והחליט להישאר באוטובוס, שעושה סיבוב בעיר וחוזר לאוניברסיטה. הוא הפסיד שיעור אחד כדי להתלוות אליה. ברדתו התבייש מפני הנהג, שיחשוב אותו לאידיוט גמור מפני שנסע סתם כך ללא סיבה לאורך כל הקו וחזר לתחנת היציאה.
נכנס לחנות הספרים, כאילו מתוך תקווה להיזכר, בינות לאיצטבאות הספרים, במשפטים הספורים שהחליף עם עפרה. ולפתע הרגיש שלא יוכל יותר ללמוד היום, וחזר שוב לתחנת האוטובוסים, מקווה בליבו שלא יגיע עתה תור אותו נהג שרק לפני רגעים אחדים ירד ממכוניתו. בתחנה היה ראשון בתור ועמד ליד אוטובוס ריק שדלתו פתוחה. שתי נשים מבוגרות, כנראה תיירות, הגיעו והוציאו את ארנקיהן והושיטו לו מטבעות אחדות.
"אני מצטער," חייך, "הנהג עוד לא בא."
"סליחה!"" אמרו, "חשבנו שזה אתה."
אם אני נראה כמו נהג אוטובוס, אמר פוליק לעצמו, סימן שמצבי עוד לא נואש. עדיין אני נראה בריא. זה דם האיכרים שבי.
הוא חש עצמו בריא. בריא מדי. ולעיתים היה גואה בו כמין כוח שלא בא על פורקנו, ואז היה מכה באגרופיו בקיר. מחוץ להתקפי צרבת נוראה, שהיתה חותכת במעיו, וכאבי-הראש, – היתה הבריאות המוגזמת והמגושמת שלו מרגיזה אותו, מפני שנדמה היה לו כי למצבי-נפשו מתאים היה לו להיות בעל גוף צנום וחלני, אולי גם היו משחררים אותו אז מן הצבא.

בפעם אחרת ראה אותה בצהריים אוכלת במסעדה שבבניין המינהלה באוניברסיטה, כמעט וניגש אליה עם מגש האוכל בידיו, אך המקומות לצידה היו תפוסים, והוא בא בחברת מיספר ידידים וידידות שלו, וכמין טירוף אחז בו שלא להראות לה כלל שהשגיח בה (אמנם גם היא תקעה עיניה בצלחתה והתעלמה ממנו), ולהרבות בקולות צחוק ורעש עם הבחורות שבאו עימו. הוא ישב במרחק שני שולחנות ממנה, ולמרות שגבו היה מופנה אליה, חש כל אותה שעה את תשומת-ליבה שכאילו ננעצת בו מאחור, ועורפו להט מפני אותו מאבק חשאי שמתרחש ביניהם. הוא אף ידע בדיוק מתי היא קמה ויוצאת, וליווה את צאתה בהטיית ראש מבויישת. והנה אך יצאה וכמו התרוקנה לפתע המסעדה מכל חשיבותה, ושוב לא מצא עניין בשיחת הסטודנטים העֵרה שליד השולחן. הוא השתדל להסתיר את הקדרות הפתאומית שירדה עליו, וקיווה כי איש מהם לא הרגיש בדרמה הקצרה שזה עתה עברה עליו והותירה אותו ריק ומרוקן מכול.
ולמחרת ראה אותה מבעד לחלון חדר ההרצאות בעת שהלכה מבניין מייזר לבניין לאוטרמן, לבושה בשמלה צהובה, והקדים מועד צאתו לפי תום השיעור, ועד שיצא כבר נעלמו עקבותיה ולחינם סבב הלוך ושוב על פני מבואות הבניינים, ואף בדק אחריה בחנות הספרים ובמסעדה.

מפרשית קלה חלפה על פניו במהירות וכאשר עלה לחוף עוד זכר את מראה הנערה בבגד הים הפרחוני שניצבה ליד המפרש הצחור, והנה ירדו מאחת ה"חסקות" שני בחורים צעירים ועימם זקן אחד שמן עד למאוד, וראשו עטוף במטפחת לבנה כמין מצנפת של שודדים. על הסירה נמצאו רובה-צלצל, סנפירי גומי שחורים, מסכות צלילה, ובאמצעיתה ארגז עץ חום. הם פרקו על החוף את ציודם וצידם – כעשרה דגים גדולים ושמנים, שעדיין בטניהם המכסיפות מפרפרות, והם מטלטלים מצד אל צד את זנבותיהם הכהים, ולשווא מניעים את סנפיריהם האפורים ואת זימיהם שנפערים יחד עם לועותיהם האדמדמים. שלושת השותפים להרפתקת הדיג היו כאילו מסוכסכים על אופן חלוקת השלל. אחד הצעירים הרים שני אשכולות דגים, מושחלים בחוט בפיותיהם, וברח עימם כשהם מפרפרים בידיו במין התעמלות נואשת של גוססים.
ואילו השמן גחן בלהיטות על החוף, תפס בשלושת הדגים הנותרים, חיבקם בשתי ידיו והידקם, בעודם מפרפרים, אל ביטנו העצומה והחשופה, וכך דידה על פני החוף, ורדף אחרי הצעיר כשהוא סוחב רגל אחת, צולעת ויבשה, שהיתה צנומה מרגלו הבריאה. מראהו אז, עם המטפחת הלבנה ההדוקה לראשו בתור מצנפת, היה כדג אמנון ענק השוחה באוויר עם צאצאיו הקטנים, ופוליק נזכר בלימודיו בביולוגיה, בשיעורי הרבייה, על אודות אמנון הכינרת המטיל ביציו ואחר חוזר ובולע אותן כדי להגן עליהן. בתקופת הדגירה אין הוא אוכל מאום ממזונותיו, ולאחר ההתבקעות שוחים הדגיגים הזעירים בנחיל הומה ורוגש, אשר צמוד לסביבות ראשו הגדול, ובשעת סכנה הם חוזרים ונבלעים כולם אל תוך חלל פיו הפעור.
והוא?
הוא החליט שלא יילך למילואים. הוא סטודנט ואסור להם להפריע לו. אי-אפשר ללמוד פילוסופיה ולהיות עבד. הוועדה שליד קצין העיר לא התחשבה בו. הם לא מעריכים אותו. הוא כתב להם מכתב והסביר שכבר שירת בקיץ והוא עסוק עתה בעבודה חשובה על סוקרטס במסגרת לימודיו בתולדות הפילוסופיה היוונית. והם השיבו לו כי לימודיו יכולים לסבול הפסקה של שבוע. קל להם לומר. עתה, כשעליו להכין עבודה סמינריונית על תורת האידאות של אפלטון. לא, הוא לא ייתן להם להוציאו כל פעם מתוך עולמו הרוחני. הוא יודע מדוע הם קוראים לו: הם מקנאים בו. כואב להם שהוא עתיד לגלות את אחד מסודותיה הכמוסים ביותר של הפילוסופיה היוונית: המפתח הנעלם להבנת החוקיות האחת הנמצאת בכל תורת האידאות של אפלטון, עד לדיאלוגים המאוחרים, "סופיסטס", "פרמנידס", ו"טימאיוס", בהסתמך על רמזים מדבריו של סוקרטס, שידע את הנאמר בדיאלוגים עוד בטרם נכתבו על-ידי אפלטון, לפי שלמד מן הפיתגוראים, ולקח עימו את סודו אל בור קבר.
אילו היה סובל משיגעון הרדיפה, אמר פוליק אל עצמו, היה בוודאי חושב כי בכוונה מתנכלים לו. קוראים לו לצבא. מפריעים לו להשיג עבודה. פוחדים מן התגליות שלו בפילוסופיה. ומונעים ממנו לדעת את האמת על מות אביו. האם ייתכן שכל זה בא מפני שהוא בן-איכרים? שטות. אך גם אם אין קשר מתוכנן בין כל הקשיים שמעמידים על דרכו, הנה באווירה הכללית לבדה כבר יש כדי להסביר את הכול. אם כך נוהגים בפנחס לבון, מה יכול להתאונן סטודנט אלמוני?
השאלה החשובה היא באיזה צד נמצאת עפרה? ללא ספק יש לה מכירים מן הש"ב ורק עיוור לא ירגיש בכך. דֹב! מיהו דב? זה סוד? והלא הסודות אינם אלא דברים שהיטב אנו יודעים אותם ורק לא רוצים להודות בקיומם. כל אחד מאיתנו יודע באופן ברור ומובחן כל מה שנסתר ממנו, חסר רק האומץ. לא, הוא למילואים הפעם לא יילך. אדרבה ואדרבה, שיפרסמו בעיתונים, סטודנט הושלך לכלא צבאי. סרבן מלחמה. כך גורלו, לאחר שהיה חייל שנתיים וחצי, ללכת לכלא בתור סטודנט צבאי. יורידו לו את השרוכים מן הנעליים ואת החגורה כדי שלא יברח ולא יתאבד.
מוטב שהייתי תלוש, כמו יהודי, ולא שייך כל כך. כי השורשים כובלים את רגליי, מכשילים אותי. מצד שני, הלא טבעי כי רק מי שלומד לציית, ומושפל – עתיד להיעשות בבוא היום עריץ, ויידע למשול בכפופים לו, ולהוציא לפועל את הוראות הממונים עליו. ואילו הגדל חופשי ופרא וחסר-שורשים – הוא לא יידע עול וגם אין בו תאווה לשלוט ולהכניע אחרים לפקודותיו, וכמוהו אני רוצה להיות.

אהוד: בעקבות "לא לגיבורים המלחמה", עוד בהיות בכתב-יד ללא מו"ל – כתבתי בשעתו את מחקרי "פורצים ונצורים", על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית הצעירה, שהתפרסם ברבעון "קשת" בשנת 1968, ולימים הושלם במחקר "צל הפרדסים והר הגעש" (במהדורת אינטרנט בלבד), וכן בספרי "ברנר והערבים", 2001, ובהקדמה לאנתולוגיה שערכתי "במולדת הגעגועים המנוגדים" על דמות הערבי בספרות העברית, 1992, שהופיעה גם באנגלית, 1999.
מצד שני – השאלות והלבטים של פוליק שימשו לי יסוד לסדרת הראיונות "מחיר הציונות" שהחלה בסדרת ראיונות ב"מאזניים" בשנת 1966 ולימים הושלמה לספר "אין שאננים בציון", 1986, שהופיע קודם לכן באנגלית בשנת 1974.
כשהופיע סוף-סוף "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספריה לעם" של "עם עובד" (אחרי "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.
באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.

המשך יבוא