ב-49 השנים מאז מלחמת ששת הימים, מנהיגי תנועת העבודה יצרו שתי דרכים אסטרטגיות.
היו, כמובן, תוכניות ורעיונות רבים. טבנקין דגל בשלמות הארץ, בן גוריון קרא לנסיגה מהירה מכל השטחים זולת הגולן וירושלים ולאחר מכן הוסיף גם את גוש עציון וחברון, מפ"ם קראו לסגת מהשטחים חוץ מירושלים ורצועת עזה, משה דיין הטיף לפשרה פונקציונלית, "השמינייה" דיברו על מו"מ עם אש"ף ונסיגה מרוב השטחים, שמעון פרס פינטז על מזרח תיכון חדש ועוד ועוד.
אולם רק שתי דרכים הפכו לנדבכי מדיניות אמיתיים, שהשפיעו לאורך שנים על המציאות ועיצבו את תפיסתה של תנועת העבודה. רק שני מנהיגים, ביובל השנים הללו, יכולים להיחשב באמת כאסטרטגים ומעצבי דרך.
האחד הוא יגאל אלון. הוא לא היה ראש הממשלה, לא שר הביטחון ובמלחמת ששת הימים גם לא סגן ראש הממשלה או שר החוץ. אולם הוא היה שר רב השפעה ובעיקר אדם חכם ומנוסה, שהקשיבו למוצא פיו. כבר במהלך המלחמה, הוא עיצב את תוכנית הפשרה הטריטוריאלית הקרויה על שמו, תוכנית אלון. תוכנית זו היתה הפתעה גדולה, כיוון שאלון דגל כל חייו בשלמות הארץ, חינך על שלמות הארץ, ביקר בחריפות את בן גוריון על כך שלא הורה לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת העצמאות ושהסכים לשביתת נשק בקווים שנקבעו. ודווקא הוא היה הראשון שהציע תוכנית לפשרה טריטוריאלית.
תוכניתו לא עלתה מעולם לדיון בממשלה ולא זכתה לאישור רשמי משום גורם מדיני. אולם למעשה, היא זו שעיצבה את מדיניות החוץ, הביטחון וההתיישבות של ממשלות אשכול, גולדה ורבין עד המהפך, את דרכה של מפלגת העבודה באופוזיציה – אפילו בהנהגתו של שמעון פרס, שהיה יריב אישי, פוליטי ואידיאולוגי מר של אלון, וגם בממשלת רבין השנייה ועד החזרה לשלטון בימי ברק.
תוכניתו של אלון התבססה על הפרדה בין אזורים הצפופים באוכלוסייה פלשתינאית מהם הציע אלון לסגת, לבין אזורים שאינם צפופים באוכלוסיה פלשתינאית והם חיוניים לביטחון ומבטיחים גבולות בני הגנה, כמו בקעת הירדן, צפון ים המלח, גוש עציון, דרום הר חברון ומסיבות לאומיות גם ירושלים השלמה וסביבותיה, שבהם הוא ראה אזורי ריבונות והתיישבות ישראליים, שיעצבו את גבולות הקבע של ישראל, בכל הסדר שלום עתידי.
האסטרטג השני הוא אהוד ברק. ברק, כראש הממשלה, על דעת עצמו, ללא דיון בקבינט, בממשלה או במפלגתו, השליך לפח האשפה את תוכנית אלון, את מצע מפלגת העבודה ואת דרכה ההיסטורית, עקף מ"שמאל" את מרצ והציע נסיגה מלאה מכל השטחים.
מרגע שתוכניתו הוצעה, היא הפכה להיות "התוכנית היחידה ואין בלתה," כדברי ברק, והיא היתה לקונצנזוס במפלגת העבודה ובכל מה שקרוי "מרכז שמאל". שונאי ברק במפלגת העבודה נוהגים לכנות את תוכניתו "מתווה קלינטון", כדי שיהיה להם קל יותר לעכל את תמיכתם בה. אהוד אולמרט וציפי לבני, בממשלת "קדימה", הלכו בדרכו של ברק והציעו הצעות דומות (אפילו מרחיקות לכת יותר). ואפילו נתניהו, במו"מ עם קרי, הציע הצעות קרובות יותר לדרך ברק מאשר לדרך אלון.
דרכו של ברק היא היפוכה הגמור של דרך אלון. נקודת המוצא של אלון היתה זכותנו על ארץ ישראל כולה. כל אימת שהוא הציג, בכתב ובע"פ, את תוכניתו, הוא פתח בהצגת היסוד המוסרי שלה – זכותנו על ארץ ישראל. לכן, ועקב העובדה שאותם שטחים שוחררו במלחמת מגן צודקת, שבה ישראל התגוננה מפני התוקפנות הערבית – הרעיון המרכזי של התוכנית היה זכותנו להחזיק בשטחים. מכאן הוא הציע הצעה נדיבה, לוותר על חלקים מארץ ישראל משיקולים דמוגרפיים – הבטחת צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושימוש באותם שטחים כקלף מיקוח לשלום.
נקודת המוצא של ברק היתה הפוכה – נסיגה מכל השטחים. עד כדי כך, שכיוון שעל אחוזים מעטים מן השטח יושבים גושי התיישבות יהודית צפופים ועתירי אוכלוסייה, שאין אפשרות מעשית לעקרם, הוא הציע תמורתם נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל בתוך "הקו הירוק", או בלשונו "חילופי שטחים". כל ה"לאווים" של אלון, שבהם דבק רבין עד יומו האחרון וחזר עליהם בנאומו האחרון בכנסת, בו הציגם כקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הפכו ל"הנים" של ברק – בקעת הירדן, חלוקת ירושלים וכו'.
מכל בחינה שהיא, תוכנית אלון טובה מתוכנית ברק, כיוון שהיא מבטיחה את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל. אולם ברק הציג יתרון בולט לתוכניתו – אין פרטנר לתוכנית אלון, ורק בדרכו ניתן להגיע לשלום. אולם המציאות הוכיחה, שגם לתוכניתו אין פרטנר. היא נדחתה על הסף כשהוצעה בידיו ובידי אולמרט. ואפשר לומר שהתמזל מזלה של ישראל שהתוכנית נדחתה.
דרך ברק לא קידמה כהוא זה את השלום ואף המיטה עלינו מתקפת טרור עקובה מדם. היא ריסקה את הקונצנזוס הלאומי, העמיקה את הקרע בעם ובמובן המפלגתי, דחקה את מפלגת העבודה לשוליים. שום דבר טוב לא יצא מהדרך הזאת – לא שלום, לא ביטחון; שום הישג לחברה הישראלית ושום תועלת למפלגת העבודה.
הגיעה השעה לשידוד מערכות אמיתי במפלגת העבודה. לא הצהרות חמורות על "אוהבי ערבים", אלא חזרה לדרך אלון, דרך הריאליזם המדיני ביטחוני, שאיפיינה תמיד את תנועת העבודה.

2. צרור הערות 1.5.16
* עורך "הארץ" נגד BDS – עורך הארץ אלוף בן פרסם בגיליון שביעי של פסח מאמר מנומק נגד תנועת החרם על ישראל. יפה.
הכרתי את אלוף בן כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בשנות ה-90. באותם ימים "הארץ" היה רחוק מדמותו היום. הוא לא היה עיתון אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני כפי שהוא, אלא עיתון ציוני, שדגל בעמדות הצד ה"יוני" ("שמאל" מדיני) של המפה. ובתוכו, אלוף בן היה יחסית פחות יונה, קרוב יותר למרכז.
מתוך היכרות זאת, אני מאוכזב מכך שדווקא בתקופתו כעורך, הואצה הידרדרותו של העיתון לשפל שבו הוא נמצא. ותמהתי, האם האיש המיר את דתו, או שמא הוא כאסקופה הנדרסת בידי שוקן, המשלם את משכורתו.
שמחתי לקרוא את מאמרו של בן נגד החרם, אך... מה הוא בעצם כתב ולמי? כותרת המאמר היתה "אל תתלהבו מהחרם." כלומר, המאמר הוא נגד מי שמתלהבים מהחרם, כלומר חבריו לעיתון, אנשי דבוקת שוקן ההולכת ומתרחבת. ומה היה המסר שלו? הוא לא שלל את הזוועה האנטישמית של החרם האנטי מוסרי, אלא הסביר למה טקטית החרם שגוי, כי הוא עלול להביא לתוצאות הפוכות מהמקוות.
המאמרים שלצידו, באותו עמוד, הם של מטיפים לחרם על ישראל – גדעון לוי וקרולינה לנדסמן.

* גרוע מהכחשת השואה – יום השואה קרב, ועמו הפרברסיה הדוחה של השוואת ישראל לנאצים, שהיא גרועה יותר מהכחשת השואה במובנה המילולי. נתנה את הטון, השנה, ח"כ זועבי, המשיך שגריר הרש"פ באו"ם, וב"הארץ" פתחה את העונה קרולינה לנדסמן. היא האשימה את העולם המערבי על כך שהוא מעניק סיוע כלכלי וצבאי לישראל ואינו נוקט כלפיה "סנקציות כלכליות ממשיות, חרמות או נידוי מאורגן."
ואיך היא מסבירה זאת? הקוד הוא "העולם שתק". ישראל היא נאצית, והעולם ששתק לנוכח מעשי הנאצים, שותק כעת לנוכח מעשי ישראל, וכך הוא ממרק את מצפונו כלפי העם היהודי. "המוטיבציה היחידה של העולם המערבי היא להשתחרר מהאשמה שעוברת מדור לדור... זה יכול לבוא על סיפוקו מהתבוננות בישראל מידרדרת לאלימות קולקטיבית. אולי התת מודע של העולם משווע לראות את היהודים לבושים במדי נאצים."
צפו גל של מאמרים ברוח זו בגיליונות הבאים של "הארץ" בהמשך השבוע, כבשנים שעברו.

* הפרוטוקולים של זקני וושינגטון – גדעון לוי כתב פשקוויל נאצה נגד חברי הסנאט האמריקאי שקראו להגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל, אותה הגדיר "מדינה חצופה". והוא הסביר מה עומד מאחורי המכתב: הסנטורים הם "כספומט לכל גחמה של הלובי היהודי." זו השתלחות בסגנון שלא יבייש אף ביריון אנטישמי וניאו-נאצי.

* בלט בהעדרו – רוב מוחלט של חברי הסנאט, רפובליקאים ודמוקרטים כאחד, חתומים על מכתב לנשיא אובמה בתביעה להגדיל באופן משמעותי את הסיוע הביטחוני לישראל. צעד זה הוא אות לידידות האמיצה בין העמים והמדינות, החוצה את המפלגות.
בקומץ שלא חתמו על המכתב, בלט הסנאטור היהודי ברני סנדרס. אני בז לפוליטיקאים יהודים הקופצים בראש להפגין את עוינותם למדינה היהודית.

* המדמנה – מפלגת הלייבור תחת הנהגתו של קורבין הפכה למדמנה נאלחת של אנטישמיות והכחשת שואה. כל אדם נאור, דמוקרט וסוציאל-דמוקרט בעולם החופשי, חייב להוקיע את התופעה.

* אתנחתא קומית – מנהיג מפלגת הלייבור קורבין הודיע על השקת תוכנית למאבק באנטישמיות ובגזענות בתוך מפלגתו. זאת בדיחה. תנאי ראשון למלחמה באנטישמיות בלייבור היא הדחתו של קורבין, המנהיג האנטישמי.

* שוני מהותי – השופט מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, כתב בספרו האוטוביוגרפי שיצא לאחרונה, "תם ולא נשלם, פרקי חיים":
"לא אחת אני נשאל כיצד אני, שהייתי חבר בתנועת מחתרת שפעלה נגד שלטון זר, מתייחס אל פלשתינאים המתנגדים לכיבוש הישראלי. ברמת הפרט אני יכול להבין אדם שאינו רוצה לראות טנקים של צבא אחר מול ביתו, אך ברמה הלאומית אני רואה שוני מהותי.
"הבריטים היו כאן שלטון זר. סברתי שהם מעלו בהתחייבות שלהם, בהצהרה שנתן הלורד בלפור, ומדינת ישראל קמה כדין, מכוח זכותו ההיסטורית של עם ישראל בארצו ועל פי כללי המשפט הבינלאומי. ב-1967 לא ביקשנו שמדינות ערב יתקפו אותנו, ולא הזמנו את הירדנים להפגיז את ירושלים. להיפך, הזהרנו והתרינו, ומכאן שאשמת המלחמה, שבמהלכה כבשנו שטחים, מוטלת עליהם."
ללמדך שגם כשמדובר במשפטן דגול כשמגר, אין טיעון טוב יותר מהשכל הישר.

* הישראלי המכוער – הנערים שהפריעו לשידור הראיון עם הפקח בכינרת, הזכירו לי את אראל מרגלית.

* הרווחנו – אני שמח על הפארסה המביכה של צו ההריסה לשחזור הצריף ההיסטורי של אום ג'וני. הרי ברור שהצריף לא ייהרס. הבעיות הבירוקרטיות תוסדרנה. אבל הרווחנו חשיפה תקשורתית חסרת תקדים לסיפור אום ג'וני.

* ביד הלשון: עדי היסוד נחרימה – לכבוד האחד במאי אקדיש את הפינה להמנון מעמד הפועלים הבינלאומי "האינטרנציונל", או ליתר דיוק, לתרגומו לעברית.
התרגום לעברית הוא של המשורר אברהם שלונסקי. האמת היא ששלונסקי תרגם מתרגום – השיר נכתב צרפתית במקור, בשנות ה-80 של המאה ה-19, ואילו שלונסקי תרגם אותו מן התרגום לרוסית.
התרגום הוא נפלא, מעיד על כשרון השפה יוצא הדופן של שלונסקי.

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה
לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל.
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.
זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

ויש לשיר בתים נוספים. בשנות ה-80 ועידת ההסתדרות אימצה את תרגומו העדכני של חיים חפר. על המילים להן אייחד את הפינה: עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה, שמר חפר בגרסתו.
רבים שרים בטעות "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבָה". אולם שלונסקי שר נַחְרִימָה.
מה פירוש נַחְרִימָה? נטיל עליו חרם? נחרים אותו כפי שמחרימים סחורה? להחרים, בלשון התנ"ך, פירושו להשמיד, להחריב.
חרם פירושו – חורבן, השמדה. בני ישראל נדרשו להשמיד את עמי כנען. כך מוגדר הציווי: "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם."
ולמה בחר שלונסקי בביטוי "נחרימה" ולא "נחריבה"? כי "נחריבה" אינו מתחרז עם "נקימה".
לא בכדי, תומכי החרם על ישראל (BDS) ותומכיהם בתוכנו, עושים זאת מתוך כמיהה לחורבנה.