רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ח
[חלק ראשון]

פניו של אורי בן-עמי הסמיקו בחמת זעם והוא לחש בלשון מורתחת, "פוליק, אתה ממש משוגע!" – כאשר פוליק פתח את הדלת ודחף אותו בתנופה החוצה מדירתו.
מוטב היה לו לבן-עמי אלמלא טרח וביקר ביום ההוא לפנות ערב אצל פוליק, למען ספח אותו לתנועה, ההולכת ומתארגנת, של סטודנטים למען הצלת הדמוקרטיה, – כי ממש באותו יום לפני הצהריים היתה לפוליק פגישה מאלפת עם קצין הקישור ביחידת המילואים שלו.
היה עליו לצאת למילואים באמצע חודש דצמבר. הוא הודיע במכתב שלא ייצא, ואף לא טרחו לענות לו תשובה על כך. הוא הסתובב כסהרורי באוניברסיטה ובחדרו, ולא היה יכול לעשות כלום עד לאותו יום ראשון בשבוע, בו היה עליו לצאת. בעוד חודשים אחדים תימלאנה שש שנים להיותו חייל פשוט בצבא. כשהוא מביט לאחור, הרי מגיל שמונה-עשרה לא היתה לו כמעט שנה אחת של מנוחה, אלא הוא חי בפחד מתמיד, לא כל כך מפני הערבים, כמו מפני איזה מ"כ, מ"מ, רס"ר, ואחר-כך מפני קציני-הקישור של חטיבת המילואים שלו, ומפני מפקדי היחידה שהוא משתייך אליה, כל מיני בחורים מבוגרים ממנו, ובשנים האחרונות צעירים ממנו, בעלי-דרגות, שהיו חושבים להם לצדקה להחזיר לו מדי שנה את תחושת בסיס-הטירונים שלו. בסיס-הטירונים, הגם שעברו מאז כמה שנים, נראה בעיניו עד היום כסיוט. מפקדיו קראו, כנראה, כמה ספרי מלחמה אמריקאיים על מלחמת העולם השנייה, ובמקום להבין כי הסופרים שתיארו את המציאות ההיא ביקשו לזעוק חמס נגדה, התפתו הבחורים הישראליים להעתיק את ה"פאטנטים" השונים והמשונים של התנהגות מבישה כלפי הטירונים.
כל השנים האחרונות הוא חש עצמו כמצוי בבסיס-טירונים נצחי. כל יום הוא חושש פן ימצא צו-קריאה בתיבת-המכתבים. וזה מוכרח לקרות דווקא באמצע העבודה הסמינריונית על הפילוסופיה היוונית. הוא מחפש זה חודשים ארוכים את העקרון הכולל, את המפתח לתורת האידיאות של אפלטון. העניין החל מתעורר בו כאשר התכונן לבחינה בתולדות הפילוסופיה היוונית בקיץ האחרון יחד עם אורי בן-עמי. ובשנה האחרונה מעסיק אותו דבר נוסף. הוא רוצה לחבר סיפור על חיי הסטודנטים בירושלים, סיפור אשר ישקף את המצב ואת החיים. וכה קשה לתאר את ירושלים. קל יותר לכתוב על עיר ערפילית ובדויה, שאינה כאן וגם לא בשום מקום אחר. הוא עצמו מתקשה להאמין למסופר בניסיונותיו הספרותיים הללו.
מכל העיתונים והרבעונים הספרותיים מחזירים לו את סיפוריו. הלא יכלו... בכל זאת, מתפרסמים דברים יותר גרועים! אבל לא חשוב. הוא יקנה את עולמו במחקר הפילוסופי. אמנם, לעיתים עוברים שבועות ארוכים של שיממון וסבל, עד שנמצא לו הפסוק המקביל, ההסבר המתאים, הרמז, ויש ביכולתו לחזור ולעבוד פעם נוספת על הטבלה שבה הוא עורך את כל "הסוגים הגדולים" של האידיאות בתורת אפלטון, לפי הדיאלוגים שלהם, כמין מעשה תשבץ ענק. (הוא חשב גם להתחיל ללמוד יוונית בשנה הבאה). והוא מאמין שסופו למצוא את העקרון המאחד את כל האידיאות. וכאשר באים סוף-סוף ימים פוריים אחדים, בהם אפשר לקרוא בשקט ולחשוב בלי ערפל בראש ובלי הטיולים הסהרוריים סביב לדירתה של עפרה – טררח! מגיע צו-קריאה, ומיד אוחז בו השיתוק.
במרוצת השנים נעשה יחסו לצבא ולמילואים יחס נוירוטי ממש. מרגע קבלת צו-הקריאה, כחודש ויותר לפני היציאה לשירות, אין הוא מסוגל לחבר מילה למילה בעבודתו. ותקופה ארוכה אחרי החזרה מן השירות הפעיל אין הוא יכול לחזור ללימודיו. הם נראים בעיניו משהו כל-כך לא רציני.
כתוצאה מכך הפסיק את עבודתו על הפילוסופיה היוונית, ועכשיו הוא נמצא במצב טיפשי – המשך העבודה, יותר משהוא תלוי בו, תלוי בתוכניות האימונים ובקריאות הפתע של הצבא. מצב זה הביא אותו קרוב להתמוטטות עצבים, אך האדם היחיד שהוא יכול לפנות אליו הוא רס"ר אליהו, קצין-הקישור של חטיבת המילואים שלו, שלא טרח כלל לענות על מכתביו.
"כבר יצא לי שם של משוגע!" הרהר פוליק, "אבל אין דבר, שיראו!"
בימים האחרונים העסיקה אותו שאלת הנעליים הגבוהות. צריך לתת אותן לתיקון. מצד שני, אם לא יתקן אותן, הריהו מקל על עצמו את ההחלטה שלא לצאת. בשבת האחרונה גם לא נסע לבית אימו בתל-אביב, כדי שלא להתפתות לקחת את שק-השינה שלו. צבי אמר לו שהוא "סתם מחפש צרות," ומוטב לצאת לשבוע אחד ואחר כך לשבת בשקט כל השנה.
אפילו גברת לוי הזקנה לא עודדה אותו במעשיו. "אף אחד לא יתרגז מזה שיאסרו אותך. רק תוציא לך שם רע. גם כך לא נותנים לך עבודה. זה לא יעשה לך שם מצויין בעתיד." חוש הסדר הגרמני שלה נפגע, ממש נעלב, מסירובו לצאת.
ובכל זאת לא יצא. מין התעקשות נכנסה בו. הוא כתב להם שהוא עסוק בעבודה חשובה. יכולים היו, לכל הפחות, לענות לו. לא העבדים עסקו ביוון בפילוסופיה, אלא בני-החורין.
כאשר שכב לישון בלילה האחרון לפני היציאה עדיין היה הספק מנקר בליבו. אולי לקום בבוקר ולצאת? גברת לוי הטובה, שדאגה לו, ביקשה לדבר איתו עוד פעם אחת אחרונה, והוא השתמט. רק כאשר התעורר ביום הראשון בבוקר, שעה ארוכה לאחר המועד שבו היה עליו להיות בתחנת הרכבת, הרגיש עצמו אדם חופשי. "הנה עשיתי זאת," אמר לעצמו. ונדמה היה לו כי כל רגע שעובר עליו כאילו ניתן לו במתנה. כאילו הוא חייל שנמצא בחופשה.
הוא הלך לאוניברסיטה ושמע הרצאות בחשק רב. גם את המשעממות ביותר. השתתף בשאלות בסוף השיעור. קרא מחצית ספרו של קורנפורד על תורת ההכרה של אפלטון בדיאלוג "סופיסטס". התעמק בקשר אשר בין "היש המושלם" לבין אידיאת האידיאות. והתעכב בייחוד על הקטע הבעייתי אשר ב"סופיסטס" e 248, המעלה את השאלה אם קיימת תנועה ב"יש המושלם". שאלה אשר על אודותיה התווכח הרבה עם אורי בן-עמי בקיץ.

"ובכן מה, חי זאוס, האם נשתכנעת בקלות להאמין, כי התנועה והחיים והמחשבה אינם נוכחים בחיקו של היש המושלם, וכי הוא אינו חי ואינו חושב אלא ניצב בכל הדרו וקדושתו נטול-הכרה, תקוע ללא-תנועה?"

עתה הבין כי במקום הזה בדיאלוג מופיע המושג של "היש המושלם" רק בתום הצגת דעות הפילוסופים, שקדמו לאפלטון, על המיבנה האחרון והכולל של היישות. כלומר בקטע שמובאת בו דעתם של "ידידי האידיאות", ולפני הצגת הדעה האפלטונית המקורית, אשר מופיעה בשלמותה רק בחלק השלישי של הדיון. ומכאן שההסבר הכולל ל"יש המושלם" מופיע רק בסיכומו של הדיון כולו. היש אינו רק תנועה או רק מנוחה או רק סכומן של אלה, אלא הוא סוג של אחדות גבוהה יותר, אשר המתח הקיים בין מנוחה לתנועה הוא לגביה בעל חשיבות משנית בלבד. לפיכך הניסיון להעמיס את דעתו המגובשת של אפלטון בפירוש "היש המושלם" על אותו מקום ב"סופיסטס" בו הוא משתמש במושג זה דווקא במשמעות מצומצמת יותר, אינו מקבל חיזוק מן המיבנה הפנימי של הדיאלוג, ואין להניח שדעתו הסופית של אפלטון על היש כלולה באותו קטע.
הוא הירבה לשהות באוניברסיטה בימים האלה, כי פחד מפני ביקור פתע של שוטרים צבאיים. הוא היה בטוח שיבואו לאסור אותו. התבונן היטב אחר כל חייל שעבר ברחוב, אם אינו נכנס לחדר-המדרגות להביא לו צו כלשהו. כל יום, כשחזר מן הלימודים, היה בוחן בלהיטות סקרנית את הדואר שהתקבל, אולם יום אחר יום חלף ומאום לא הגיע אליו.
בשבוע ההוא פגש את עפרה לפנות-ערב ברחוב קינג-ג'ורג' והיא הרשתה לו להתלוות אליה לקנות נעליים. הם נכנסו לחנות ברחוב בן-יהודה, והוא היה מאושר בהתבוננו בכפות רגליה הנתונות בגרביים שקופים, בצבע חום בהיר, שהעבירו בו חלחלה של עונג אסור. ביקש לצלם בזיכרונו את מראיה בהתהלכה לעיניו על המרבד, מודדת מדי-פעם נעל אחרת, ודמות שניהם, מחייכים, נשקפת אליהם במראה.
לבסוף בחרה בזוג נעליים שלא מצאו חן בעיניו, אך מאחר שקנתה אותן, החל מעריצן בחשאי, ומרגיש שייכות מיוחדת אליהן, מפני שנקנו בנוכחותו.
"הן ראויות בהחלט שאזמין אותך לקולנוע." אמר.
"פעם אחרת, רפי."
"את רוצה שאקח אותך למקום יפה?"
"לאן?"
"לשוק מחנה-יהודה."
"לא, רפי."
אבל הסכימה להיכנס עימו לקפה קטן, "טעמון", מול הכנסת, ולשתות שוקו.
הוא ישב וגבו לרחוב, ואמר לה כי מוטב להם לשבת כך, כדי שהוא יראה רק אותה, ואילו היא תוכל לראות את כל האנשים העוברים ברחוב. היא היתה עצובה והתבוננה בו בעיניים חולמניות. היה נדמה לו שהוא שקוף בפניה והיא יודעת כל מה שמתרחש בתוכו גם מבלי שיאמר לה מילה, ויחד עם זאת היא מתבוננת דרכו אל הרחוב ואל אנשים אחרים, כאילו אינו קיים כלל למולה.
היא אמרה: "מה קורה לבחורה שעושה הפלה ומתברר לה שלא תוכל ללדת יותר?"
והוא נבהל, מפני שלא ידע על אודות מי היא מדברת, עצמה, או מישהי אחרת? והלא בינינו צריך שעוד הכול יהיה בגדר של לפני, של מה שעוד יכול להיות... הזה כמין השבעה, ומחשבותיו: "שלא אַת היא זו, שלא אַת..."
אחר כך סיפר לה שלא יָצא למילואים. היא אמרה שזה "עוד שיגעון אחד שלו."
ומהו השיגעון הראשון" אַת? אַת חושבת שאני אלייך, שיגעון? את טועה, עפרה, שני הדברים הם מציאות, גם אַת וגם הצבא, והם לא שיגעון פרטי שלי, ואני אתגבר עליהם, על כולם, גם עלייך, ואנצח! עוד אזכה לראות במות כולכם! ואת שמי שלי יזכרו שנים רבות לאחר שישכחו את הליצן הזה, אורי בן-עמי! אהיה ידוע לא פחות מכל הגיבורים האלה שכותבים עליהם בשבועון הצבאי ובעיתוני הערב, ומכל אותם קצינים שמעיזים לומר לי מה לעשות ואיך לחיות את חיי.
הוא ליווה אותה לדירתה, והיא נפרדה ממנו ברחוב למטה ולא הניחה לו לעלות. "תתחדשי!" קרא אחריה, "שכחתי להגיד לך!" והיא חייכה לעומתו, "תודה!" וליוותה אותו במבטה שניות אחדות, עד שהתרחק ממנה, והוא הבחין בכך והיה מאושר.

המשך יבוא

ראש הטופס