עלאא אל-אסוואני
מערבית ברוריה הורביץ
טוֹבִּי פְּרֵס. תל-אביב, 2016. 240 עמ'.
את החג האחרון של פסח והשבת שלאחריו ביליתי בבליעת הרומאן "בית יעקוביאן" של הסופר המצרי עלאא אל-אסוואני, ספר שעליו שמעתי הרבה אך לא היתה לי אפשרות לקרוא אותו בעברית עד ימים אלה ממש, שבהם גם הגיע הספר לראש מצעד רבי-המכר בכל הרשתות בארץ.
זמן התרחשותו של הרומאן הוא מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1990, והיא מוזכרת בספר כחלק מההתרסה של "האחים המוסלמים" נגד ממשלת מצרים, שמשתפת פעולה עם ארה"ב במלחמה נגד המוסלמים בעיראק.
לפי הנתונים המובאים סביב הספר במהדורתו העברית, הוא התפרסם לפני 14 שנה, בשנת 2002. מחברו הוא סופר, פובליציסט ורופא שיניים במקצועו. בעקבות הספר הוא זכה להכרה עולמית וספרו הוא הנמכר ביותר בעולם בשפה הערבית.
ואכן כל מי שנכבש בקסמו של הספר יבין זאת על נקלה. בזיכרוני עולים מיד ספריו המקסימים של נגיב מחפוז שתיארו את קהיר, ובעיקר שלושת כרכי "הטרילוגיה הקהירית" שתורגמו לעברית בידי סמי מיכאל, והופיעו בהוצאת ספרית פועלים בשנים 1987-1981 [היה לי חלק כלשהו בעריכת הנוסח העברי שלהם, כאשר עורך מדור הפרוזה בהוצאה באותן שנים היה נתן יונתן].
ואולם העולם הקהירי שמתאר מחפוז, בייחוד השנים של המאבק לעצמאות תחת שלטון הבריטים, נראה כמעט כגן עדן לעומת המציאות חשוכת התקווה שמתגלה ב"בית יעקוביאן" תחת שלטון מובאראכ, שנים לא רבות לפני פרוץ "האביב הערבי" – שלא היה אביב אלא גיהינום שהשקיע את העולם הערבי במרחץ דמים ובמלחמות אזרחים במדינות מתפוררות לרסיסים.
מצרים של א-סיסי כיום היא מעין חזרה למשטרו הצבאי של מובאראכ, לאחר שהצבא הצליח להתגבר על הפארסה הדמוקראטית, שפרצה בעידודו של הסכל אובמה, שהעלה את "האחים המוסלמים" לשלטון לתקופה קצרה.
אני זוכר פגישות שבועיות עם ידידי יצחק אורפז בשנת 2011, כאשר הוא מתרגז לשמע הביקורת הקשה שלי על "האביב הערבי" – ואומר שאילו היה צעיר היה מצטרף אל המוני המפגינים בכיכר תח'ריר!
"בית יעקוביאן" גדוש ומלא דמויות רבות, כולם מעניינות ומאופיינות היטב ומעוררות סקרנות רבה. הרומאן בנוי בצורה נהדרת, כמו טלנובלה ארגנטינית – כאשר הסיפור קופץ כל פעם מסצינה לסצינה, מדמויות לדמויות, וכל קטע מסתיים פתוח ומעורר ציפייה לפגוש את המשכו בעלילה.
ואולם שני גיבורים צעירים עומדים במרכזו של הרומאן חשוך-התקווה הזה – והם טאהא, בנו הצעיר של שוער הבניין, והנערה שהוא אוהב בתחילת הרומאן, בות'יינה היפה.
טאהא הוא בחור משכיל שחולם להיות קצין משטרה ואולם חלומו נקטע בוועדת הקבלה המשטרתית המושחתת בגלל מוצאו, היותו בן של שוער עני. הוא פונה ללמוד באוניברסיטה, מתחבר לצעירים מ"האחים המוסלמים" וסופו שנהרג בפעולת טרור שלהם נגד משטרת קהיר, פעולה נגד הקצין שעינה אותו בתחיבת "חזוק" באחוריו והכריחו לצעוק שהוא אישה – כאשר נאסר ועונה באשמת חתירה נגד השלטון.
בות'יינה היפה מחפשת פרנסה לקיום משפחתה ואולם בכל מקום עבודה, הנוהג שהיא פוגשת הוא שהמעסיק תוקע בה עד מהרה את אבר-מינו אבל חס על בתוליה ולכן רק מרטיב את שמלתה. כשהיא תופסת את חוק החיים הקהירי הזה, שמאפיין לא רק אותה אלא את כל חברותיה, היא נהפכת למעין זונה ממין בתולה, עד שהיא נגאלת, וזה ה"הפי אנד" המזעזע של הרומאן – "מסיבת החתונה של זכי ביי אל-דסוקי עם בות'יינה אל-סייד." (עמ' 238).
זכי ביי הוא נואף רווק מבוגר ועשיר שהיה יכול להיות אביה, ואשר במהלך העלילה הוא גם נשדד על ידי זונה שהזמין למשרדו בבית יעקוביאן, נזרק מביתו בידי אחותו ואפילו נכלא ללילה אחד עם בות'יינה במשטרת קהיר.
"בית יעקוביאן" הוא רומאן של חוסר תקווה מצרית, קהירית. רומאן של שחיתות נוראה ועוני, של חיים ללא תקווה, של היעדר מעמד בינוני כפי שאנחנו מכירים בישראל ובמדינות מערביות. רומאן של דיכוי נשים ונערות. של חיים שבהם אדם לאדם זאב. רומאן שמסביר את הזעם והתסכול שבהתפרצות העתידית של "האביב הערבי" בשנת 2011 בקהיר – אך גם את אובדנו של "האביב" הזה ואת שקיעתה של מצרים, שפעם היתה מדינה בעלת אוריינטציה מערבית, אירופית, כפי שהיא מתוארת אצל מחפוז, או ב"קיץ אלכסנדרוני" של יצחק גורמזאנו – ואל-אסוואני מזכיר את המקומות בקהיר שאיבדו את אופיים האירופאי לאחר שהיהודים והמיעוטים האחרים עזבו את מצרים והיא נותרה עם העוני, הפשע, השחיתות, הבערות והקנאות הדתית של "האחים המוסלמים".
ביד אמן משרטט אל-אסוואני עולם שאין בו מקום לתום ותמימות. לא קשה להבין מדוע, כאדם מצרי בעל כבוד עצמי – אסר במשך שנים רבות על תרגום הספר לעברית. אולי הוא בוש לחשוף את הידוע לכל העולם המצרי והערבי – בפני העולם הישראלי. ולכן הספר יוצא לאור בצורה קצת עוקפת-חרם בהוצאה בשם "טוֹבִּי" שאינה נוהגת להוציא ספרים בעברית.
מומלץ וחשוב מאוד לקרוא! – בעיקר לאלה החוזים את קיצה הקרוב של מדינת ישראל בגלל "השחיתות"! וגם לַעיתונאים מעבירי הביקורת עליה – שהדימיון הוא נר לרגלם הצולעת.